דמיינתם שזה יהיה הרגע המשפחתי המופלא והקסום של השנה. תדליקו נרות חנוכה, תשירו "מעוז צור" יחד בשני קולות, תשבו למשחקי סביבון ותרגישו כמו המשפחה הכי מגובשת שיש. אבל, כרגיל, "הילדים שוב הרסו הכול". לפעמים זה לא ייאמן איך הם לוקחים רגע עם כל כך הרבה פוטנציאל חגיגי, ובמקום זה צורחים אחד על השני כי "הוא לקח את הסופגנייה הגדולה", מרביצים אחד לשני כי "הוא הפיל את הסביבון שלי" ומקנחים בוויכוח קולני על דמי חנוכה.
ומה אנחנו עושים בדרך כלל? מתערבים. איך לא? הרי אם יש שני צדדים שמתווכחים, אז חייב להיות שופט שיחליט מי צודק. או שזה לפחות מה שהם רוצים. הבעיה בהתערבות הזו היא, שכשהם יתבגרו וימשיכו לריב בעוד מסגרות (בית ספר, תנועות נוער, צבא, חיים, זוגיות), אתם כבר לא תהיו שם להגיד: "תחזיר לרונן את מה שלקחת לו!" או "שניכם לא מקבלים את הסופגנייה".
המשפחה היא המקום שבו הילדים לומדים על העולם. ילדים צופים ב"עולם הקטן" שמתנהל בתוך הבית, וממנו מסיקים מסקנות על ה"עולם הגדול" שבחוץ. זה נכון לגבי ההתנהגות של ההורים, זה נכון לגבי הזוגיות שלהם וזה בוודאי נכון לגבי היחסים בין בני המשפחה.
דרך יחסי אחים, הילדים לומדים על מערכות יחסים באופן כללי: איך לריב, להשלים, לפתור בעיות בדרכים שונות. האם לשחד, להתחלף, לחטוף, לברוח, להתמקח, להתווכח, לשתף פעולה ואולי בכלל לוותר. זה תהליך של ניסוי וטעייה בתוך מעבדה אנושית קטנה ושמה: המשפחה.
אל תהפכו להיות "השופט"
מתי אנחנו מפריעים לתהליך הלמידה? כשאנחנו מתערבים. כשאנחנו נהיים ״השופט״. מי התחיל? מה הוא עשה? מה אתה עשית? ועוד שאלות דומות. כשאנחנו מתערבים - אנחנו שופטים ולא נותנים להם את ההזדמנות לחשוב לבד ולהגיע לפתרון.
אז מה עושים? נותנים להם ללכת מכות עד שהנרות יכבו והעצבים יידלקו? לא ממש. הפתרון מתחיל כבר קודם, והנה תרגיל קטן לנסות בבית: בזמן נעים כמו ארוחת הערב, לפני השינה, לשבת עם הילדים לשיחה (קצרה ועניינית!) ולומר כך: מתוקים, עד היום, כל פעם שהייתם רבים, הייתם באים אלינו ומספרים לנו מה קרה ורוצים שנקבע מי צודק ומי אשם. אנחנו יותר לא רוצים להתערב ביניכם, זה לא נעים לנו. מהיום, אם תריבו, אנחנו לא נתערב. אנחנו סומכים עליכם ובטוחים שאתם תדעו להסתדר ולהגיע לפתרון לבד. אם תהיה אלימות - אנחנו נפריד, כי אנחנו לא מרשים שתהיה אלימות בבית שלנו.
לאחר השיחה עוברים לנושא אחר וממשיכים את התנהלות הערב. אחרי עשר דקות, כשהילדים יריבו (כי זה מה שיקרה) הם יגיעו ויספרו שרועי חטף לאמיר. ואתם תגידו: "אנחנו בטוחים שתצליחו למצוא פתרון". ואתם תתרחקו ממוקד האירוע. כאשר ישנה אלימות, הפרידו בין הילדים ואמרו: "אנחנו לא מרשים אלימות בבית". בלי להרחיב במילים! בלי ״לחפור״.
אז נכון, בטור אחד אי אפשר לעשות קסם ולהיפטר מהמריבות האינסופיות של הילדים, אבל לפעמים הילדים מבינים את המסר הפשוט והחשוב הזה. ומי יודע, אולי גם אצלכם בסלון יתרחש נס חנוכה קטן?
הכותבת היא מדריכת הורים ומנהלת קבוצת הפייסבוק "מניקות מעניקות"