"המוזיאון", סרטו התיעודי החדש של רן טל ("ילדי השמש", "גן עדן") שעוסק במוזיאון ישראל, מספק חוויית צפייה מעניינת ונוגעת ללב מבחינה אנושית, ומענגת מבחינה אסתטית.
עם זאת, כדאי להבהיר: טל אינו מעוניין לגולל כאן את תולדותיו של המוזיאון, ואין לו רצון להאיר זרקור על מי שאחראים להקמתו או לספק פרטים הנוגעים לגודלו, למבנהו או לתכולתו. יתר על כן, המרואיינים השונים שמופיעים בסרט (עובדים מדרגים שונים, בעיקר) אינם זוכים לכתובית שתבהיר מה תפקידם בכוח, מה הוותק שלהם או אפילו מה שמם, לצורך העניין.
במקום זאת, "המוזיאון" מבקש להשתמש בחומרי הגלם המסוגננים שלו, שנאספו במשך שנתיים, כדי ליצור קולאז' אנושי־תרבותי מגוון שישקף מעט מאישיותם של העובדים והמבקרים במקום, ויתכתב, תוך כדי, עם הנרטיב הציוני־ישראלי.
במובן זה, עבודתו של טל (ושל יוצרים דוקומנטריים באופן כללי) אינה שונה בהרבה מזו של אוצר התערוכות, שמספר בסרט כיצד הוא שולף ממדפי המחסנים את פריטי האמנות השונים שדרושים לו כדי "לבנות את הסיפור שאני רוצה לספר".
אבל איך שלא תסתכלו על זה, הסיפור הגדול ש"המוזיאון" שואף לספר אינו משתווה בכוחו לסיפורים הקטנים ולאנקדוטות המפתיעות שתורמים לסרט מרואייניו. בעיקר מפני שהסיפור הגדול הזה - ששם דגש על אופיו הלאומי, הממלכתי והפוליטי של המקום, ושעושה שימוש צפוי למדי בסוגיה הפלשתינית ובחגיגות יום העצמאות של המדינה - אינו מחדש דבר, ואינו מותיר את הצופים עם יותר מדי חומר למחשבה.
בעקבות זאת, על אף עבודת הצילום המרהיבה ובחירת המרואיינים המוצלחת, יש משהו שטחי וקצת מתסכל בסרט. מצד אחד, המפגש עם העובדים וההצצה אל הקרביים של המוסד מניבים לא מעט רגעים יפים ומרגשים. עם זאת, מצד שני, רגעים אלה אינם מתחברים כדי להוליד יצירה הגדולה מסכום חלקיה, ובניגוד לסרטיו הקודמים של טל, קצת קשה שלא לחוש שהפעם הפוטנציאל לא מומש במלואו.
ציון: 7