הבמאי הצ'יליאני פבלו לריין כבר עשה שני סרטים על נשים איקוניות השרויות במשבר. "ג'קי" (2016), בכיכובה של נטלי פורטמן, עסק בג'קי קנדי, בימים שלאחר ההתנקשות בבעלה, הנשיא ג'ון פ. קנדי, ואילו "ספנסר" (2021), בכיכובה של קריסטן סטיוארט, התמקד בשנות נישואיהם המאוחרות של הנסיכה דיאנה והנסיך צ'רלס. הסרטים עצמם אמנם לא היו מוצלחים במיוחד, אך בשני המקרים, חשוב לציין, השחקניות הראשיות זכו במועמדות לאוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר.
כעת לריין משלים טרילוגיה עם "מריה", שמתמקד בשבוע האחרון לחייה של זמרת האופרה היוונייה-אמריקנית האגדית מריה קאלאס. אך לרוע מזלה של אנג'לינה ג'ולי, שנכנסת לנעליה של הדיווה הסוערת והשנויה במחלוקת, לא רק שזהו הסרט החלש מבין השלושה שביים לריין, אלא שהיא גם בכלל לא זכתה למועמדות לאוסקר עבור עבודתה בו.
בדומה ל"ג'קי" ול"ספנסר", גם כאן לריין מגיש סרט מסוגנן ומאוד נעים לעין, וגם כאן הקצב איטי והאווירה מדכדכת למדי. הסרט מתמיד לקפוץ קדימה ואחורה בזמן, ולכאורה מציג לצופים נקודות משמעותיות בחייה ובקריירה של קאלאס. אך למעשה, התסריט של סטיבן נייט אינו בוקע את העור ואינו מגלה לנו כמעט שום דבר על האישה שבמרכזו. כבר זמן רב שלא צפיתי בסרט בן שעתיים שקורה בו כל כך מעט.
גם הופעתה המושקעת של ג'ולי לא תרעיד את עולמכם, למרבה הצער. מלבד המבטא ה"קלאסי" שהיא מאמצת עבור התפקיד, השחקנית הוותיקה אינה מרשימה באופן מיוחד, וקשה לומר שקטעי השירה שלה (שמבוצעים בעזרת פלייבק) מצליחים להיות משכנעים ו/או מרגשים. במקרה דנן, לא מתקבלת תחושה שהאקדמיה עשתה לה עוול בכך שלא העניקה לה מועמדות לאוסקר.
"מריה" נפתח במונטאז' שמציג את קאלאס בכל מיני תקופות בחייה, וסגנון הצילום משתנה בהתאם משחור לבן, לסופר 8, לצבע וכן הלאה. האמת היא שאפשר היה פשוט להסתפק במונטאז' הלא מאוד ארוך הזה, שכן הסרט שמתחיל מיד עם סיומו אינו מוסיף לו כמעט דבר – לא מבחינה רגשית, לא מבחינה דרמטית ולא מבחינה עובדתית.
ימיה האחרונים של קאלאס היו אומללים. היא התגעגעה לאהבת חייה, המיליונר אריסטוטלס אונאסיס (שגם היה נשוי לג'קי קנדי, כזכור), והיא התגעגעה לימי הזוהר שלה על הבמה. בסרט גם רואים כיצד מריה שוקעת בהזיות שנגרמות כתוצאה מהכדורים שהיא לוקחת.
אך מדוע בעצם להתמקד דווקא בתקופה הזאת של חייה? מדוע להתבוסס בסבל ובצער ולא להתמקד בצד אחר של אישיותה? אם הכוונה הייתה להקביל את חייה של קאלאס לאופרות הטרגיות שהיא שרה, הרי ש"מריה" נכשל בגדול. הוא נראה כמו פרסומת לבושם. ואם תוציאו ממנו את קטעי האופרה השמימיים שמתנגנים ללא הרף בפסקול, הוא גם מעניין בערך באותה מידה. פבלו לריין מתבקש למצוא נושא חדש לסרטיו. ז'אנר ה"נשים מפורסמות סובלות" מיצה את עצמו באופן סופי ומוחלט.
"מריה", ארה"ב 2024
