ארנבת לבנבנה בשם נאוה מתרוצצת בסלון ביתם המרווח של אורלי וילנאי וגיא מרוז, בצפון הפסטורלי של תל אביב. מטפסת על הספה, נוברת בעיתונים, מרחרחת בין קפלי השמיכה. וילנאי, שמחוברת למשאף האינהלציה הנצחי שלה, קולטת את העומד להתרחש ומשחררת אזהרה לבעלה: "גיא, היא הולכת לעשות קקי".
בחוץ, בחצר, משחק ילד האומנה המתוק בן ה־5 עם בת שכנים זהובת שיער. מרוז מכין תה ירוק, שולח עין בוחנת אל הארנבת ("זה יצור שלא מוציא הגה, הפוכה מאיתנו"), ועוקב אחרי ההפרשה הריחנית שהיא מותירה, בעוד אורלי מסתערת על המפגע עם שואב אבק נייד.
הנה לכם כל המורכבות של מרוז ומשפחתו. החיים הם לא שחור־לבן, הבריאות מעל הכל, השתיקה היא חריגה, ואם נחשף לכלוך - מסתערים יחד כדי למגר אותו.
ותקראו לו סבא. לפני שבועיים נולד למרוז, במזל טוב, נכד ראשון, איתמר, מבנו האמצעי, דניאל. בגיל 56, כשהוא שומר עדיין על לוק נערי משלומפר, הצטרף הילד הרע של כל הזמנים לקהילת הסבים והסבתות.
"אני סבא גיא השני במדינת ישראל. בדקתי את זה. כשנולדתי, הייתי הגיא הראשון בדור שלי. ועכשיו זה מתחיל להגיע לגילים המתקדמים. שמת לב שיש שמות שאתה עדיין לא שומע בז'אנר הסבים? סבא דין, סבתא ספיר. אין זקנים כאלה".
אז איך זה מרגיש?
"חדש לי, כל העסק הזה. עוד לא יודע מה להרגיש לגבי זה. עוד לא מתפקד. נכון לעכשיו אני פוחד להחזיק את התינוק. הוא כל כך קטן, ואני בסרטים שהוא ייפול לי מהיד. אבל אני אהיה סבא מעולה, אני בטוח. רק ייקח לי זמן להתחמם".
כבר שנתיים וחצי אתה אבא לפעוט.
"זה באמת מעורבב אצלי. קיבלנו אותו לשמחתנו ממשפחה חרדית, שדאגה לו בשנותיו הראשונות. האהבה שלי אליו היא אחרת לגמרי, בלי שום תנאי. בגלל שהוא לא ביולוגי שלי, אני לא רואה אצלו את כל הפגמים והדפיקויות שלי. אין לו גנים שלי שאוכל להאשים, ואין לי שום ביקורת כלפיו, כמו שקורה לי עם ילדיי. הוא קורא לי 'אבא', והוא שובה לב באופן יוצא דופן.
"כשאני מסתובב איתו בפארק, שאר ההורים סביבי הם בגיל שאני יכול להיות אבא שלהם. בשכונה שלנו, לצערי, שחור העור היחיד הוא מנקה מדרכות, אז אנחנו אטרקציה.
"הישראלים הם עַם גזעני עד אימה. בפייסבוק אפילו שאלו אותי אם לימדתי אותו כבר להגיד אללה אכבר".
ואתה חושף את חייך לעיני כולם.
"זה מוזר. אני אדם ששומר מאוד על הפרטיות שלו, אבל תכלס, כמעט אין דבר שלא חשפתי. עשיתי, פחות או יותר, קולונוסקופיה בשידור חי בטלוויזיה. אורלי ואני תיעדנו ב'מחוברים' תהליך אישי להבאת ילד ביולוגי. הכל נכון כשיש אג'נדות".
יש דברים שלעולם לא תעשה בפומבי?
"כן. אני לא אסתובב בלי חולצה בחוף הים, ולא אכניס אף אחד לחדר השינה שלי. על הילדים שלי אני שומר בקנאות, מציג אותם רק אם הסכימו לזה במפורש, ומראש. יש לי את הגלעין הפנימי, שאותו לא אשתף.
"אתה יודע, יש כאן צביעות גדולה. כשסופר כותב על יחסיו הטעונים עם אמו ואחותו, הביקורות מריעות לו. אבל כשחשפתי באומץ את חיי עם אורלי, קרעו לי את הצורה. אני יודע שטלוויזיה נחשבת למדיום רדוד, אבל זו בדיוק אותה חשיפה".
ועדיין, איכשהו, כל מה שאתה עושה נתפס כפרובוקציה.
"אתה לא יודע כמה כבר לא מעניין אותי לייצר פרובוקציות. זה מיותר לי היום. אולי פעם הייתי כזה. היום למדתי לספור עד עשר".
* * *
מרוז החדש אולי סופר עד עשר, אבל עדיין סובל מהחרדות הישנות, "תופעה שהולכת ומתגברת עם הגיל, למרות שעד היום לא הגעתי עם התקף חרדה לבית חולים".
מתי זה התחיל?
"ביום שבו נקלעתי עם הוריי לטבח הספורטאים במינכן, ב־1972. סיפור אמיתי לחלוטין. הייתי אז בן 12. גרנו במינכן, במסגרת העבודה של אבי, ובאותו לילה הייתי אמור לישון עם הספורטאים בחדר שלהם בכפר האולימפי. הם התחברו להוריי והזמינו אותי לסיור מודרך, דה לוקס. התכנון היה שאישן איתם, ובבוקר הם ייקחו אותי לסיור.
"בסופו של דבר לא ישנתי איתם, כי ידעתי שהם עלולים לצאת מהחדר בלילה, ופחדתי להישאר שם לבד. לכן ויתרתי".
יצא לך לחשוב מאז מה היה קורה אילו?
"זה כל הזמן באחורי התודעה שלי. לא אשכח כל חיי את התמונה של ההליקופטרים הגרמניים טסים בשמיים מעל הבית שלנו, את הדרמה הגדולה ואת ההמולה של המבוגרים מסביבי. ניצלתי מהטבח הזה".
מאז הטראומה ההיא הוא לא צופה בסרטי מתח ("זה לא עושה לי טוב"), חרד מפיגועים וממלחמות, ונוטה לדמיין תמיד את התרחישים הכי אפוקליפטיים.
"אם אני טס, נניח, לארה"ב, כשאני פותח את הנייד ב־JFK אני בטוח שתחכה לי הודעה שכל משפחתי מתה בתאונת דרכים. אם הבן שלי מתקשר ב־6 בבוקר, אני בטוח שקרה אסון נורא. אני בחרדה תמידית מהגרוע מכל.
"צוק איתן גמר אותי. מניין ההרוגים שאור הלר הביא בכל בוקר היה לא ייאמן. גם עכשיו אני בטוח שאוטוטו תפרוץ מלחמת עולם בגלל צפון קוריאה. אין לי ספק בזה. וגם בגבול שלנו אני ממש לא שקט".
אתה לוקח כדורים לטפל בזה?
"לא. כלומר כן, אקמול או כדור שינה פעם בכמה זמן. אבל לא כדורי הרגעה. אני לא במקום הזה. יש לי פסיכולוג מצוין, שאני הולך אליו בשנה האחרונה, והוא מקל את ההתמודדות".
עם אורלי וילנאי. "שירי אהבה" // צילום: מאיר פרטוש
מרוז הוא בנם של עמוס, בעבר מנהל הפקות תיאטרון בקאמרי ובחיפה, ושל דליה ז"ל, ששימשה במשך שנים דוברת התזמורת הפילהרמונית. מנישואיו הראשונים לרותי, מורה במקצועה, יש לו שלושה ילדים: מור (31), אנימטור המתגורר בניו יורק; דניאל (27), שחקן טלוויזיה ותיאטרון ("נפילים", "יומני החופש הגדול"); ונעמה (21), אוטוטו סטודנטית לפסיכולוגיה.
בעבר, בעודו נשוי, ניהל רומן מתוקשר ומעורר מחלוקת עם שלי יחימוביץ'. "אין ספק שנישואיי הראשונים היו כישלון גדול, בעיקר באשמתי", הוא אומר. "לא הצלחתי לתת לילדיי מקום בטוח ומוגן כפי שחלמתי".
בשמונה השנים האחרונות הוא נשוי באושר לווילנאי, בעצמה אם לבן 16 מנישואים קודמים ("אורלי לא אוהבת לחשוף אותו").
כעת הם מגדלים יחד את ילד האומנה האריתריאי, שנולד בארץ, אחרי שנואשו מהבאת ילד ביולוגי משותף. "את כל הכסף שקיבלנו על 'מחוברים' ב־2014 התכוונו להקדיש להליך פונדקאות, אבל בסוף זה לא יצא לפועל. זה הליך יקר של 300 אלף שקלים. היום ברור לשנינו שהחלון לילד ביולוגי נסגר סופית".
אי אפשר בלי לשאול איך הבריאות של אורלי.
"היא חולה בתסמונת חשוכת מרפא בשם צ'רג־שטראוס, שפוגעת במערכת החיסונית ומאופיינת באלרגיה ובדלקת בכלי הדם. זה גורם לסתימות ולנזקים מצטברים בכל מיני איברים, בעיקר הריאות.
"זאת מחלה סופר נדירה, שלוקים בה שני אנשים מתוך מיליון. היא לא בסכנת חיים, אבל מטופלת באינהלציה שלוש פעמים ביום ונמצאת במעקב. נכון להיום המצב שלה בשליטה, אבל מדי פעם היא מתאשפזת לטיפולים ביולוגיים, שבהם היא מקבלת עירוי של תרופות לווריד. אנחנו מעלים תמונות שלה לרשתות החברתיות, בעיקר כדי להילחם בשמועות שהיא על ערש דווי".
את טקס החופה שלהם ניהלה שולמית אלוני ז"ל, "בחוזה שלא הוכר על ידי המדינה", כעדותו של מרוז. לאחרונה בחרו לחדש את ברית הנישואים, הפעם בדרך הקונבנציונלית, ברבנות תל אביב. הצעד הזה עורר סערה ברשתות החברתיות, בעיקר תדהמה על סמל החילוניות המושבע ש"נכנע למגרסת ההדתה".
"בגלל שהתחלנו תהליך אימוץ של ילד האומנה, אנחנו חייבים להיות נשואים באופן שיוכר על ידי המדינה", מסביר מרוז. "האפשרויות שלנו היו לנסוע לאמסטרדם ולהתחתן שם בעירייה, או להתחתן פה, עם רב נחמד, ולעשות מזה משהו שמח, עם הילד, שיראה מול עיניו שאנחנו מתחתנים למענו. עשינו את הבחירה שלנו, והטקס היה מקסים".
אז אין חשש שגם אתה מהמתחזקים?
"ממש לא. אני כל כך רחוק משם. אני בעד תחבורה ציבורית בשבת, וכל מוסד הכשרות איום ונורא בעיניי. אילו ילדיי היו נולדים היום, לא הייתי עושה להם ברית מילה. זה טקס נוראי, מיותר ומיושן.
"אגב, הרבנות השתפרה, עברו שם רפורמה גדולה מאוד. אבל עדיין, זה מוסד בעייתי מאוד. לחברים ששאלו אותי עניתי שזה דבר שהייתי חייב לעשות".
בנך, שחי בארה"ב, התחתן עם גויה.
"אכן, והיתה חתונה מקסימה. מתחת לחופה בניו יורק עמדו רב רפורמי וכומר, שניהלו את הטקס במשותף. אגב, הכומר בא בלי לבקש תשלום, והרב גבה 600 דולר, וגם ביקש עוד כסף על החניה".
אין לך בעיה שנכדיך יהיו לא יהודים?
"אותי מטריד יותר שהם לא יהיו ישראלים. שהקשר שלי איתם יהיה בעייתי בגלל המרחק הגיאוגרפי והבדלי המנטליות. אני מאוד ישראלי באופיי, והם יהיו אמריקנים. זה מה שמטריד אותי. יהודי או נוצרי, זה לא מעניין אותי בכלל. מבחינתי, אלה חוגים שהולכים אליהם אחרי הצהריים.
"תראה את מה שקורה עם ליצמן והרכבת. שלחו פקחים - בשבת! - לבדוק שיהודים לא עובדים. קצתי במשטר הדתי הזה.
"אני באמת מאמין שאם הציבור החילוני לא יתעורר בזמן, נמצא את עצמנו במקום חשוך מאוד. לצערי, ליצמן, על שלל מעלותיו כשר בריאות מצוין, סולל את דרכנו לשם".
נו, הפוליטיקה מחכה לך.
"מאוד רציתי בזמנו, והיו לנו המון הצעות. אבל לעת עתה זה בוטל. אורלי לא רצתה. אם היא היתה מסכימה, היא היתה היום חברת כנסת. הציעו לה מקום ריאלי במפלגת מרכז־שמאל, וגם איתי דיברו, כמעט עשינו את זה".
* * *
לפני שבועיים תססו הרשתות החברתיות אחרי שהקומיקאי האמריקני לארי דיוויד התבדח על רומנטיקה יהודית במחנה ריכוז. בניגוד למזדעזעים, מרוז סירב להתרגש. אחרי הכל, בהתמודדות עם החומר הנפיץ ועם הזעם הקדוש שבא בעקבותיו, הוא הקדים את דיוויד ביותר מעשור.
"הקטע ב'סאטרדיי נייט לייב' היה מבריק. סאטירה במיטבה. דיוויד ניסה להבהיר שלא נוח לו עם העובדה שרוב המטרידים כיום הם יהודים".
הוא גרר את השואה לעסק, כמו שאתה עשית, והסתבכת.
"תזכיר לי? במה הסתבכתי? אני באמת לא זוכר".
מערכון שבו הוצמד דיבוב קומי מיני לעדות אותנטית של ניצול שואה, שנלקחה מפרויקט התיעוד של סטיבן שפילברג. "אה, אתה מדבר על 'פיני הגדול' (תוכנית סאטירית בערוץ ביפ, שמרוז נמנה עם עורכיה; י"ל). בדיעבד, זה היה מערכון קצת אידיוטי בתוכנית שבנויה על גסויות והשתטות".
בתוכנית "המחשוף" עם יוני להב, בערוץ 2, קרעתם את דגל ישראל בשידור.
"רצינו להמחיש אז שבמקום לדבר על הדברים החשובים, עסוקים בסמלים. האקט הזה קיבל אישור מוקדם, אבל אחרי ששודר הוא זכה לגינוי מקיר לקיר. גם העיתונאים נהנו ללבות את האש. זומנתי אז למשטרה ולקחו לי טביעות אצבעות, והתוכנית הורדה מהאוויר. בסוף התיק נסגר מחוסר עניין לציבור".
היום היית משדר מערכון קיצוני כזה?
"היום אף אחד לא היה עושה מזה עניין. זה הקטע".
מה דעתך באמת על מצב הסאטירה בארץ?
"אני צופה מושבע ב'ארץ נהדרת', וגם ב'גב האומה' של שליין. אצל שליין אני יותר חושב, וב'ארץ' יותר צוחק. שניהם עושים עבודה טובה. אסף הראל הוא פרובוקטור מבריק. אומר דברים שאולי גיא מרוז הצעיר היה אומר".
למה אתה לא כותב ל"ארץ נהדרת"?
"אני לא שם. זאת ספינת דגל והכל, אבל אני לא במקום הזה. אני לא מספיק טוב".
* * *
לשלל עיסוקיו נוסף כעת, לראשונה, התואר מחזאי. ההצגה "עיתונאי על תנאי", פרי עטו, מוצגת בימים אלה בתיאטרון הבימה, בבימויו של נורמן עיסא ("עבודה ערבית"). קומדיה עצובה, כפי שמרוז מתעקש להגדיר, על הסיאוב והשחיתות שפושים בממסד ובתקשורת. הדרמטורג הוא יוני להב, שותפו הוותיק של מרוז, וההצגה משתתפת בפסטיבל "חג המחזה המקורי" בהבימה, שנפתח אתמול ויינעל מחר, במסגרת חגיגות ה־100 לתיאטרון הלאומי.
לרגעים מזכיר המחזה פארסה של מונטי פייתון. שר ביטחון מושחת (אורי הוכמן) יוזם מלחמה כדי להתחמק מתחקיר על התנהלותו; בכיר במשטרה (עמי סמולרצ'יק) סר למרותו של ראש ארגון פשע (פיני קדרון); עיתונאי שאפתן ואגואיסט (תומר שרון) פועל לחשוף עוולות ושחיתויות, אבל לא נמנע מהטרדה מינית ומבגידה באשתו; מנכ"ל ערוץ חדשות (רותם קינן) סוחר בחומרים עיתונאיים נפיצים תמורת סקופ רכילותי; ומגישת פינה טלוויזיונית פופולרית (ליאת אקטע) משתמשת ברייטינג לנקמות אישיות ברוח השיימינג.
פארסה של מונטי פייתון. "עיתונאי על תנאי" // צילום: ז'אר אלון
למרות שכל הנושאים כאילו נקטפו מהכותרות העכשוויות, מרוז כתב את המחזה לפני שבע שנים. "זה לא חנוך לוין או סובול", הוא אומר. "זאת דרמה שמביאה את החיים, בלי שמאל־ימין. הכל בא מהעולם שאני רואה סביבי".
כולם במחזה רוצים להתנקש בעיתונאי. אתה באמת מאמין שיבוא יום ויירצח כאן עיתונאי?
"אני לא חושב שזה כל כך חשוב. אני גם אומר את זה בהצגה. אנחנו חיים במדינה שבה נשים נרצחות פעם או פעמיים בחודש. ילדים נרצחים על ידי אבות או אימהות משוגעים. שופט נרצח. עורכי דין. אפילו ראש ממשלה, למרות שהיה אמור להיות מוגן. אז כן, יכול להירצח גם עיתונאי.
"זה נורא עצוב, זה לא טוב, מעורבת בזה הסתה, אבל זה לא יותר נורא בעיניי מאשר אישה שנרצחת רק כי בעלה התעצבן עליה".
שר הביטחון או מנכ"ל הערוץ במחזה הם אנשים אמיתיים?
"זה לא ברק, לא ליברמן ולא מנכ"ל ספציפי, אלא עירוב של כל מיני פוליטיקאים ועיתונאים. אין פה המצאות. הכל דברים שקרו לאנשים שאני מכיר. אני עצמי קיבלתי במהלך הקריירה שיחות של 'בוא תדחה תחקיר, ואתן לך במקום זה סיפור עסיסי בלעדי'.
"בתקשורת יש המון כותרות לא נקיות. אם, למשל, מתפרסמת כתבה גדולה על מופע, אני בודק לעומק וקולט שלעיתון שפרסם את זה יש חלק בהפקה".
אז גם הצגה היא מבחינתך שליחות חברתית.
"'שליחות' זאת מילה גדולה מדי. אני איש יוצר. אי צדק מוציא אותי מהדעת. משגע אותי. רציתי לשים מראה מול הפנים, ובדרך גם להצחיק פה ושם. מהדקה ה־35 בהצגה הקהל לא מפסיק לצחוק, ובעיניי זה שיא האמנות, לדעת להצחיק ולרגש".
ויש למרוז גם הרבה מה להגיד בנושא הבוער ביותר כיום, הטרדות מיניות. זה שקוצר קריירות על ימין ועל שמאל.
"איך נפלו לנו קווין ספייסי ולואי סי.קיי? זה אסון. אני לא מצליח להבין גברים שחושפים את עצמם מול נשים. אני בהלם מזה. לזרוק מישהי על הרצפה או לפתוח פתאום חלוק? מאיפה זה בא?"
גם אורלי סיפרה שסבלה מהטרדות.
"כן, בהחלט. זה כנראה באמת אחת מתוך אחת. אבל אורלי עברה את זה אחרת. יש נשים שקופאות וזה משבש להן את כל מהלך חייהן, ויש את הנשים, שאורלי שייכת אליהן, שברגע שזה קורה הן מעיפות את הבן אדם ונותנות לו סטירה, במירכאות או לא, וממשיכות בחייהן. אני לא שופט אף אחת".
גבי גזית אמר "גם אני ליטפתי ישבן לפני 50 שנה", ובסוף הסתבך והושעה מהרדיו. זה היה יכול לקרות אצלך?
"אני לא הטרדתי מימיי. אני שומע כל הזמן את המשפט 'בתקופה ההיא זה היה מקובל', ואני לא מסכים. זה אף פעם לא היה לגיטימי. לא כולם היו גנדי, משה דיין או אלכס גלעדי, כולם לכאורה. היה דור ה'מיידלע', שהתייחס בהתנשאות לנשים, אבל לא כולם הטרידו מינית. זה מיתוס".
רבים מכים כעת על חטא, שידעו על מטריד, ולא עשו שום דבר כדי למנוע.
"חשבתי על זה המון לאחרונה. הייתי הפסנתרן של חנן גולדבלט, ולא ידעתי כלום ממה שהוא עשה. כששמעתי - יצאתי מדעתי מרוב עצבים. הרגשתי מרומה. לאורך חיי המקצועיים ראיתי אנשים שנוגעים יותר מדי, חבקנים כאלה. בתיאטרון בעיקר, אבל לא רק. מעולם לא הבנתי את זה. אבל לא ידעתי אף פעם על הטרדה שהתרחשה ממש מול עיניי".
* * *
הוא מגדיר את עצמו בראש ובראשונה מוזיקאי. ב־1979, כשהיה בן 17, הוציא לרדיו בלדה מתקתקה בשם "סיפור קטן", שבמושגי טרום גלגלצ נטחנה בהשמעות יותר מ"דרך השלום" ו"טודו בום" ("הופענו אפילו ב'עוד להיט' ואצל ירון לונדון"). אלא שאלבום הבכורה, שיצא כעבור שנתיים וחצי, בהיותו חייל במדים, נכשל לחלוטין וגרם למרוז לאפסן את שאיפות הרוק עמוק במזווה.
"זה היה פלופ מטורף, שקשה לתאר אותו ואת גודל ההלם. היום אני יודע שהתקליט היה לא טוב. הייתי ילד, הניהול שלי לא היה מספיק טוב, וגם אספו לי להקת נגנים לצורך התקליט. הכל היה לא אמיתי.
"זאת מכה איומה לבחור בן 19. אני תמיד אומר שאני לא מקנא בכל הכוכב נולדים האלה, שחושבים שהם סטארים, ובתוך עשר דקות הכל נגמר. כשאתה צעיר, אתה לא יודע להתמודד. היו לי הרבה שנים של התכנסות ופחדים. במקום לשיר, עברתי לכתוב מוזיקה לתיאטרון".
עכשיו, 37 שנים אחרי, הוא הגיח בסוג של קאמבק, עם שיר חדש, "כשתהיי", שהוציא לרדיו לפני כחודש. "השיר נכתב ליום ההולדת ה־40 של אורלי ושכב במגירה חמש שנים. הוא מושמע פה ושם. בפייסבוק שלנו צפו בו יותר מ־100 אלף איש. אני יודע שאלה לא המספרים של עדן בן זקן, אבל מבחינתי, זאת הצלחה גדולה".
בגילך אתה נחשב דינוזאור מוזיקלי.
"יש בטלוויזיה ערוצי קריוקי, שם מציגים את רשימת השירים הכי מבוקשים. שמע, לא הכרתי שום שיר, חוץ מהסטגדם הזה של סטטיק והשני, שילד האומנה שלי שר מבוקר עד ערב. זאת תעודת עניות איומה בשבילי. אני הרי אמור להכיר. בכלל, אתה לא שומע היום שירים 'רגילים' חדשים. קשה כבר לזכור מה היה הלהיט האחרון שהוא לא גימיק או יציאה. אני מדבר על אביב גפן, אביתר בנאי, מירי מסיקה, קרן פלס. הדור הזה נמחק כמעט לגמרי".
עדן בן זקן, נועה קירל ואגם בוחבוט לא רחוקות מהגיל שבו אתה פרצת.
"שלא תבין לא נכון, אני מעריץ את כפות רגליהן. הן מעולות בתחומן. אבל זה סוג אחר של מוזיקה מ'עטור מצחך'. זה לא קשור לוויכוח על מזרחי או לא. משהו השתנה בווייב.
"אגב, יוני רכטר הוציא עכשיו תקליט פלאי, ולא שומעים אותו ברדיו בכלל. אין בשלוש השנים האחרונות, אולי מאז 'דרך השלום', שום שיר עם מלודיה, לחן וטקסט - שהוא אול אובר. נדמה לי שנגמרה תקופה בפופ העולמי בכלל".
הסינגל הראשון הוא סנונית ראשונה מאלבום שלם, שמרוז עמל עליו. "זה אלבום שיכלול עשרה שירי אהבה, גם לאורלי וגם למדינה. בכל העניינים אני אדם מאוד מהיר, אבל את זה אני עושה נורא לאט".
אולי הכישלון ההוא עדיין מהדהד בך.
"האמת? זה לא מאוד מטריד אותי. מי ששמע את השירים אוהב אותם. אני במקום אחר היום, הרבה יותר בטוח בעצמי. אני לא מתפרנס מהשירים האלה, אם יצליח, יופי. לא יצליח? סבבה".
* * *
המפץ הגדול של פיצול ערוץ 2 השפיע גם על לו"ז ההשכמה של מרוז ורעייתו, שמגישים את תוכנית הבוקר "אורלי וגיא" בערוץ עשר, מול ניב רסקין בקשת ואברי והילה ברשת.
"עד לפני חודש קמנו ב־4 בבוקר. עכשיו הרצועה שלנו התאחרה בשעה, ואנחנו מתעוררים ב־5. מצבנו מצוין, מקום שני ברייטינג אחרי אברי והילה (3 אחוזי צפייה בממוצע ל"אורלי וגיא", 4 אחוזים ל"העולם הבוקר" של רשת; י"ל). הם עושים יופי של עבודה, וגם רסקין בחור רציני".
אין חלום לכבוש את הפריים טיים?
"אתה לא מדמיין עד כמה לא. ומציעים לנו המון. כל דבר שנעשה יסכימו לשדר. אבל היום אנחנו עם הילד, הוא יותר חשוב לנו. זאת האמת לאמיתה".
מה חשבת על הפיצול של המתחרים?
"זה הדבר הכי אידיוטי שקרה, והוא ייגמר בעוד שנה. יקרוס. אין כאן שום היתכנות כלכלית. זה שיגעון שאני אפילו לא מצליח להבין איך הוא נולד ואיך התגלגל. יהיה בטוח מיזוג, כי המצב הנוכחי לא יחזיק".
"המאבק שלי בהשמנה הוא נצחי. בעיקר בערב, אז קשה לי נורא. אני אוהב מסעדות, ואני הבשלן בבית". מרוז בחצר ביתו בתל אביב // צילום: אריק סולטן
ביום הראשון לשידורים נפל המחשב באולפן של ערוץ עשר, שממנו הם משדרים. מרוז הגיב בפוסט נזעם בפייסבוק, שבו רמז לחבלה מכוונת, לכאורה. כעבור שעות אחדות הסיר את הפוסט.
"זה היה נורא. שידרנו תוכנית שלמה בלי שעון, בלי נתוני מזג אוויר, בלי מסכים. כמו בשנות השלושים. יצאתי מדעתי. אני לא מאשים אף אחד, אבל התברר שמישהו הגיע בלילה והוריד את המתגים בתום לב. לא ידע שאסור. דברים נורא מוזרים.
"אני לא איש של קונספירציות, אבל ביום הראשון לשידורים במתכונת הפיצול, פתאום תקלה שלא קרתה שבע שנים? אז כתבתי פוסט, ואחר כך הורדתי אותו, כי אני לא יכול להאשים. אני לא אשכור בלשים פרטיים לגלות מי עשה מה ולמה. אבל זה היה מתסכל מאוד".
לחצו עליך להוריד את הפוסט?
"אי אפשר ללחוץ עלי. הורדתי אותו מיוזמתי, כי זה היה פוסט לא לעניין, שנכתב מתוך עצבים ולא מתוך מחשבה. תשמע, זאת לא פרנויה. כל אחד במקומי היה חושב שקרה משהו לא תקין".
זה מצטרף לביקורת הגדולה שחטפתם על "ראיון הפרחים" עם אבי גבאי.
"טוב, זה הדבר הכי מטומטם שהיה אי פעם. כל כך שונה ממה שפורסם. נכון שזה לא היה ראיון השנה, אבל מה שעשו מזה! בואנה, זה מטורף. לא ידעתי מראש על ההחלטה לתת לגבאי פרחים, אבל גם אם הייתי יודע, הייתי מאשר בלי בעיות.
"כמות הזבל שכתבו עלינו בשבוע ההוא - זה לא יתואר. היה שבוע לא טוב. לא האמנתי במה מתעסקים. 'זילות העיתונות', 'פשטתם רגל'. מה?! כל תוכנית באמריקה היתה עושה את זה ברגע".
אתה שותף לתחושה שהשידורים בישראל הפכו לרדודים יותר? שהצהוב משתלט?
"מי שמעורה בנתונים נדהם. לאייטם על הטרדה מינית יש הרבה יותר רייטינג מאשר לאייטם רציני על התנהלות של שר. שואלים אותי תמיד, 'למה אתם לא מפרסמים דברים טובים?' לצערי, יש מספרים, והם לא משקרים: כשמדברים על משהו טוב - הרייטינג צונח. זה הג'ונגל שנהיה כאן. רוצים לראות ולהראות רק דם. העיתונות צריכה לעשות חשבון נפש".
גם אתם התעסקתם בתוכנית שלכם בפרשת אלכס גלעדי, למשל.
"כן, אבל אנחנו הבאנו את המתלוננת. אנחנו בעניין של האדרת הטובים על פני הרעים. אנחנו מנסים למצוא דברים חיוביים בחברה. למזלנו, הערוץ שלנו לא משדר תוכניות ריאליטי, אז אנחנו לא צריכים לקדם אותן".
מרוז חושף את כתפו, ומציג מדבקה חדשנית שרכש לאחרונה ממכון ויצמן, לניטור רמות הסוכר, השומנים ושאר הערכים בדמו. "זה נעוץ לי מתחת לעור. אני מסתובב ככה כבר שבועיים. כשחיברו את זה היתה דקירה קטנה, אבל בקושי הרגשתי. למדבקה יש חיבור לאפליקציה מיוחדת, ובמכון רואים מה מצבי בזמן אמת. זה עולה כמעט 2,000 שקלים, התענוג הזה. אבל מותר לי להתקלח איתה".
ומה היא יודעת לעשות?
"עם המדבקה הזאת אני צריך לכתוב כל דבר שאני מכניס לפה. זאת הסיבה שאני לא נוגע בעוגיות שעל השולחן מולנו - מהפאניקה שאצטרך לפרט כל מה שיש בעוגייה, אני פשוט מעדיף לא לאכול אותה.
"בסוף התהליך אמורים לתת לי סיכום מדעי מה אני רשאי לאכול ומה לא. אני מקווה שיגידו לי דברים שאוכל לעמוד בהם. כי לשתות יין, למשל, לא אוכל להפסיק. מבחינתי, גזירה כזאת תהיה בעיה".
המאבק שלך בהשמנה נמשך כבר שנים.
"המאבק שלי בהשמנה הוא נצחי. בעיקר בערב, אז קשה לי נורא. אני אוהב מסעדות, ואני הבשלן בבית. טוב בפסטות ובבשרים, מכין את הטשולנט הכי טוב בתל אביב.
"לפני ארבע שנים הוצאתי את הספר 'אבות המזון', עם דניאל לפין, שהוא חבר שלי. דיברנו שם בהומור על הדרך של שני שמנים להיפטר מהכרס. לעשן הפסקתי לפני 14 שנה, אבל אז היה קאט ברור. בדיאטה יש המון אפור כל הזמן".
yaakovl@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו