מוזיאון ישראל בירושלים מחזיק פריטים היסטוריים מרהיבים ורבי ערך מתקופות רבות, אך אמש (ד') ביום הפותח של פסטיבל הג'אז השלישי של ירושלים, התרחשה בו היסטוריה מסוג שונה לגמרי.
אחרי 28 שנות היכרות, 17 שנות עבודה משותפת כטריו, 12 אלבומים, הופעות בכל העולם ושישה ביקורים בישראל, הטריו Bad Plus עלה לבמה באודיטוריום במוזיאון ישראל בפעם האחרונה בהחלט בהרכב זה שכולל את רייד אנדרסון (בס), דייב קינג (תופים) ואית'ן איברסון (פסנתר). איברסון עוזב את ההרכב והחל מהשנה הבאה יחליף את מקומו יחליף אורין אבנס.
באד פלאס מוכר בזכות ג'אז אוונגרדי מודרני עם קריצה ממזרית לרוק ולפופ, שמתבטאת הן בדמות גירסאות כיסוי ללהיטים של ניל יאנג, פיקסיז, רדיוהד, נירוונה, קווין ועוד (שבזכותן התפרסם הטריו הרבה מעבר לגבולות הברורים של הג'אז במאה ה-21) והן בזכות הכנסת אלמנטים ברורים של מוזיקה פופולרית למוזיקה שלהם, באופן מקורי, חכם ולעתים קרובות גם משעשע.
בניגוד לרבים בקהל, שזכו לראות את ההרכב מספר פעמים בארץ, לי אישית יצא להתענג עליו רק פעם אחת, ב-2013 ברדינג 3. היתה זו אחת ההופעות הטובות והמלהיבות ביותר שבהן נכחתי, מהז'אנר ובכלל. לכן היה צפוי שההופעה אמש תהיה מרגשת באופן חסר תקדים. בכל זאת, מדובר ברגע היסטורי וסנטימנטלי כשאחד ממייסדי הלהקה החשובה, המקורית והחלוצית הזאת - עוזב.
ההופעה התחילה עם Let our garden grow ו-The empire strikes backwards מהאלבום הרביעי של הלהקה, והמשיכה עם קאבר ל-Time after time מהאלבום האחרון שיצא בשנה שעברה. לדעתי מדובר בקאבר פחות מוצלח בגלל עיבוד תפל יחסית לעומת קאברים אחרים של הלהקה. ועדיין – לראות ולשמוע אותם מבצעים אותו בהופעה חיה זו חוויה נהדרת.
כאשר הגיעו לבצע מאוחר יותר את גרסתם הסוערת ל-Mandy, שמוכר במיוחד בזכות גירסתו של בארי מנילו, נראה היה שהשובבות הפרועה של קינג על התופים והבס שופע החן והעומק של אנדרסון מייצרים תחושה שאיברסון הוא בר תחליף. בסופו של דבר, אף על אף הציפייה, העובדה שהיתה זו הופעתו האחרונה בהרכב לא הוסיפה להופעה דבר. זו היתה זו עוד הופעה בלתי נשכחת של אחד מהרכבי הג'אז הטובים בעולם, ויעידו על כך מחיאות הכפיים הסוערות והסטנדינג אוביישן של הקהל המרוצה מעל לכל ציפייה באולם.
עיבודים מתקתקים. קרן אן // צילום: אסף יוסופוב
שעתיים קודם לכן התקיימה במסגרת הפסטיבל ההופעה של "לא סטנדרטים", פרויקט עיבודי ג'אז מצליח מבית הצוללת הצהובה בניצוחו של הפסנתרן תומר בר. בר זכה לשבחים רבים בזכות שיתופי פעולה עם אלון אולארצ'יק, שלומי שבן, שלום חנוך ואפילו ריקי לי ג'ונס. גם הפעם אירח הפרויקט אמנית בינלאומית נהדרת, קרן אן שלנו, שהודתה כי התלהבה מהרעיון כשחברה הטוב, החצוצרן אבישי כהן (המנהל האמנותי של הפסטיבל) הציג לה אותו.
נוכחותה של אן כובשת כתמיד. כל תנועה שלה, כל מבט, כל לגימה מכוסית הוויסקי וכל צליל שיוצא מפיה - מהפנטים. אך למשך כמחצית מההופעה, נדמה היה שלעומת הופעות אחרות במסגרת הפרויקט, משהו מפוספס. ההזדמנות להפיח חיים אחרים בשיריה הוחמצה בגלל עיבודים תמימים ומתוקים מדי. מי שמכיר את אן יודע שמתחת לכל העדינות ובין כל השורות מסתתרת לא מעט שנינות מפולפלת, אך זו אבדה מעט באינטרפרטציה בטעם וניל נטול הפתעות. פרט לכמה הברקות יוצאות דופן של החלילן הנהדר איתי קריס.
מרים לגובה כל דבר שהוא נוגע בו. החצוצרן אבישי כהן // צילום: אסף יוסופוב
ההופעה עברה מפנה חד ברגע שעלה לבמה אבישי כהן , לבצע ביחד עם הזמרת ועם הלהקה את Strange wehther המקסים. נגיעות הג'אז הכן סטנדרטי של כהן, שמרים לגובה כל דבר שהוא נוגע בו, היו בדיוק מה שהיה חסר עד אותו רגע במופע. למרבה השמחה, כהן נשאר על הבמה לאורך שארית ההופעה, שבמהלך חציה השני והטוב בהרבה נרשמו עוד מספר שיאים, בהם ביצוע מרתק ל-Super rich kids של פרנק אושן ועיבוד ראוי ל-Not going anywhere, אחד הלהיטים הגדולים ביותר של אן.
הזדמנות נוספת לראות את קרן אן ו"לא סטנדרטים" תהיה בצהרי יום שישי, מחר, היום הסוגר את הפסטיבל.