הלכת לי, חבר: געגועיי לאריק

הימים האחרונים של נובמבר ב־2013 היו עצומים ומטלטלים, מרגשים ובלתי נתפסים. אותו שבוע, שהתחיל בהתרוממות נפש ורוח, הסתיים בזעזוע גדול, בהפתעה מרעישה וקשה לעיכול ובהלוויה עצומה ודוממת סביב חלקת קבר ארוכה בטרומפלדור, שנחפרה כדי להכיל את 186 הסנטימטרים של קומתו. 

את אריק איינשטיין הכרתי 21 שנה קודם לכן, במסעדה של ירדנה ועמנואל אופיר, ששכנה מול מגדל השק"ם ברחוב אבן גבירול, פסיעות מעטות מ"כתר המזרח", מזבח השווארמה שהתחבב על אריק בשנים קודמות. באתי לפגוש את עמנואל, שהיה מאמן מנטלי ועוזרו של אברהם גרנט במכבי תל אביב. בשולחן לידנו ישב אריק ולפניו צלחת מרק. במטבח עמדה שושנה דמארי, שהרימה את מכסה הסיר ונטתה קדימה כדי לשאוף את ניחוח התבשילים. המולת הרחוב הכעור והסואן לא ידעה להכיל את גודלו של הרגע.

אריק היה עסוק במרק, אבל מתברר שאוזניו היו כרויות לשולחן שלנו. "דריקס הזה חתיכת מפלצת. אם הוא עולה אצלכם, אנחנו בצרות צרורות בשבת", חיווה דעתו מי שלמחרת ישיג את מספר הטלפון שלי מעמנואל, יתקשר במפתיע ויגיד: "שלום, זה אריק. היה נחמד להכיר אתמול". כמעט נפלה לי השפופרת.

שיחה לא מזוהה

קשה וכמעט בלתי אפשרי להכיל את העגלה הכבדה ועמוסת ההוד והכישרון הזאת. השירה, המשחק, החיקוי, היכולת לזהות את המניירה שעומדת לפניו, ואת 74 שנותיו שנחתכו באבחת מפרצת. שנקטעו באותן שעות מהפנטות של לפנות ערב בדירה ההיא ברחוב חובבי ציון, באותו משולש רחובות שבו נולד גדל והיה חלק מאצולת התיאטרון, התרבות והבוהמה שהסתופפה כאילו סביבו. 

שבוע וחצי לפני כן חייגתי לסימה, אשתו, שגוננה עליו מפני הרעשים בחוץ והתפתלה בין הרצון לשמור אותו לעצמה לאפשרות לחלוק אותו איתנו. אריק לא היה במיטבו. העיוורון הכמעט מלא הכביד, מצב רוחו השתופף וסימה הקשיבה להצעה שלי שיכתוב טור שבועי ב"מעריב". היא השיבה שזו תהיה סיבה טובה עבורו לקום בבוקר. לא בניתי על זה, אבל היא הבטיחה שתבדוק.

הגשם, וחלפי. קברו של איינשטיין

אחרי שעה צלצל הנייד שלי. שיחה לא מזוהה. בעידן הזה שיחה לא מזוהה היא 2 אופציות - ענת מהבנק, או אריק. מהעבר השני נשימתו הכבדה, רצוצה מסיגריות, ונשיפותיו האופייניות. שיחת השגרה הפליגה לדרבי סל שהפועל לקחה שבוע קודם ולמחוזות ספורטיביים נוספים. אריק דיבר ודיבר, ואז, רגע לפני שניתק, שאל ככה בנונשלאנט - "מה זה מה שדיברת עם סימה?" - ואני הרי מכיר אותו כבר איזה 4 דקות. כשהייתי מציע לו מדי פעם לכתוב טור, הוא היה קורע את האפרכסת שלי בצחוק המרוסק שלו וסוגר בלי להיפרד. עכשיו הקפדתי לא לשאול. כשהוא שאל - ידעתי שנפל דבר. 

ביקשתי רק שינוח

אריק כותב טור לעיתון. הייתי בשוק, אבל עסוק מדי בלהוציא את ההזדמנות הזאת אל הפועל. לא היה לי זמן להבין את גודל השעה.

מכיוון שעיניים לא היו לו לקרוא, והוא דילג על הטכנולוגיה בלי להניד עפעף בעדשתו הכבויה שלא שזפה מסך מחשב - מגירות מוחו הגאוני, המצולם והיצירתי, שטפו את הדפים שלי בטקסט אגדי ובלתי נשכח שהיו בו ריחות וטעמים של אז והיום, רגישים ונוגעים, נטולי פאתוס אבל חודרים כמו שרק הוא יודע. על מלחמה ושלום, על אהבות ושנאות, על הפועל ומכבי, על ריחו המשכר של משקה הקאימאק הטורקי, על סנדקו אברהם חלפי, שאותו הציל בימיו האחרונים - כאילו הרגיש שהם צובאים על הדלת בקומת דירתו - מתהום השכחה, כשהלחין כמה משיריו.

באותו מפגש כאבי הגב הכרוניים שמהם סבל התערבבו בכאבי גב סימפטומטיים לאותו אירוע שבו פקע ונקרע אבי העורקים. ישבתי מולו ברגעים האלה ולא ידענו דבר. היינו עסוקים בליטוש אחרון לטור הראשון שלו, שהיה מבחינת כולנו אירוע מכונן ב"מעריב" עמוס הקשיים.

בערב ההוא, כשכאבי הגב החריפו והוא נשכב על הגב בסלון, ואז התהפך על בטנו - הבטחתי לו שיש טור מושלם, ורק שינוח. הוא לבש חולצה שחורה חדשה ונח בסלון. כשהלכתי, קם בשארית כוחו, התלונן אצל סימה שכואב לו הגב, ובעוד היא מציעה לעסות את שריריו, הניח ראש והשתתק, לתמיד.

בלילה באיכילוב, אחרי שעות שנועדו בעיקר לעכל את עזיבתו, נכנסתי להיפרד. הוא שכב שם בתפארתו, מכוסה עד צווארו. הספיק קצת להשתנות.

צבא של קשבים

אריק גדל להיות ילד בן 74. למרות שהיה תל־אביבי, עלה לבקר את נכדיו החרדים בירושלים כשהוא לבוש במכנסיים קצרים. פעם ישב אחד הנכדים על ברכיו, הסתכל עליו ושאל: "סבא אריק, אתה יהודי?" ואריק החזיר מבט נוקב וענה לו - "אתה יודע שיש בעולם יותר יהודים בלי זקן מאשר עם?" הלך האדמו"ר.

הוא הקיף עצמו בצבא של קשבים, שהיו כרויים 24 שעות ביממה לשאלותיו, לחוסרים שנשתכחו ממוחו הקודח ושאותם דרש עכשיו, ובדיעבד. כשנסענו ללונדון למשחק של הפועל תל אביב מול צ'לסי, התקשר ודרש להישאר על הקו כשאנחנו צועדים ברחוב בדרכנו לסטמפורד ברידג'. הוא שאל לשמו של הרחוב, ואז שאל אם מימין יש בית קברות. הסתכלנו והוא היה שם, מימין. 

השבוע באתי אל הקבר שטוף הגשם והדמעות. על מצבתו, מתחת לכיתוב "בן יעקב ודבורה", נצרבו באבן מילותיו של אותו אברהם חלפי שעליו דיבר בשיחתנו האחרונה - מילים שכמו תיארו את אריק על קצה המזלג: "אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית - שלא להטריד בגופי מלכויות".

ולכל אלו שנולדו אחרי 26 בנובמבר לפני 4 שנים אני רק אומר - אתם לא יודעים מה הפסדתם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו