"בעקבות המחלה של נאוה אני מסתכל יותר על בני אדם. סופר את השעות, את הימים, את הלילות. כל יום הוא חגיגה, זו כבר לא סתם אמירה".
לא כך תכנן נעם סמל את התקופה שלאחר הפרישה. הוא חשב דווקא על נסיעה ארוכה עם נאוה, אשתו ב־41 השנים האחרונות, סופרת ואושיית תרבות בפני עצמה. אבל אז, חודש אחרי שפינה את כיסא מנכ"ל התיאטרון הקאמרי, הגיעה הבשורה, ואת הטיול למזרח החליף מסע אחר לגמרי. מסע ההתמודדות של נאוה ושל המשפחה כולה עם הגידול הסרטני שהתגלה בגופה.
"במחזה של חנוך לוין 'אורזי המזוודות' יש סצנה, שבה אישה פורצת לרחוב וצורחת 'באמצע המרק, באמצע המרק'. היא מתייחסת לזה שבעלה הלך לעולמו באמצע המרק, כאילו לא ייתכן שמשהו יקרה באמצע המרק. זה משפט ענק, יהודי מאוד, הרי המרק זה האוכל הכי עלוב של היהודים.
"אז גם לנו זה קרה באמצע המרק. היו לנו תוכניות, חלמתי לנסוע עם נאוה לקובה או להתלוות אליה לאחד המקומות שאליהם היא מוזמנת ברחבי העולם להרצות. לנסוע לא כמשימה של תיאטרון. למרות שגם כשהיינו נוסעים לקפריסין וליוון לחופשות עם הילדים מדי קיץ, ובהמשך עם חברים, הם היו צוחקים עלי שאני לוקח את העיתון באנגלית ומחפש אילו הפקות יש באזור (צוחק).
"חשבתי אפילו לקחת טיול מאורגן לווייטנאם, משהו שבחיים לא עשינו. תמיד הייתי נוסע לבד, או בנסיעת עבודה שהייתי מארגן, והכל היה עלי. הפעם רציתי לנסוע לא בתפקיד. לא לנהל את הנסיעה, לא לקחת אחריות על שום דבר. סתם לנסוע וליהנות עם נאוה, ואולי גם עם הילדים.
"אבל עם פרוץ המחלה של נאוה הכל השתנה, אין לי מה לנסוע בלעדיה. באפריל סיימתי את תפקידי, ובמאי המחלה פרצה. לא הספקנו לנשום".
איך מתמודדים עם הגילוי הקשה הזה?
"זה הגיע באמצע החיים. סרטן שלפוחית השתן, שהתגלה בבדיקה שגרתית. כרגע היא מאושפזת בתל השומר, עוברת בין המחלקה האונקולוגית למחלקה הפנימית, ואנחנו אומרים שהיא מחלימה. אני מאמין שבקרוב היא תשוחרר הביתה.
"אחי זכרו לברכה, עדי, שהיה מבוגר ממני ב־14 שנים והשפיע מאוד על חיי התרבותיים, נפטר לפני יותר מעשר שנים מסרטן הוושט. הוא חי עם המחלה עשר שנים, ובעקבותיה פנה לבודהיזם. היו לו אמירות ותובנות מדהימות. הוא אמר, 'קיבלתי מתנה'.
"אף פעם לא נכנסתי איתו לשיחות פילוסופיות, אבל היום אני חושב שהמחלה של נאוה עושה אותי אדם אחר לגמרי. אני מסתכל יותר על בני אדם, סופר את השעות, את הימים, את הלילות. כל יום הוא חגיגה, זו כבר לא סתם אמירה.
"תמיד היינו אומרים, 'רפואה שלמה, העיקר הבריאות'. הביטוי הזה היה יוצא לי מהפה, ולא הייתי חושב עליו בכלל. היום, כשאומרים לי רפואה שלמה, זה מקבל משמעות.
"שיניתי את ההסתכלות שלי על בית החולים שיבא בהקשר של שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים. זה מדהים. רופאים ואחיות ערבים מפגינים אהבה, נשמה, ישראליות. יש לנאוה רופאה, ערבייה נוצרייה מבאר שבע, שמצילה אותה.
"את רואה בבית חולים בישראל הרבה דברים, ואני אומר לך שזה פשע שלא מאשרים להם תקנים. ביום שבת יש תורן אחד בכל המחלקה האורולוגית, שצריך לטפל בחולים של אונקולוגית, של כירורגית, ובחולים האורולוגיים במיון. שאלנו למה, ואמרו לנו שאלו התקנים של משרד הבריאות.
"כחלון אומר שיש לו מיליארדים של שקלים, ושהוא מתכוון להוריד מסים? שייתן למערכת הבריאות ולתרופות. שייתן תקנים כדי שבאונקולוגית של איכילוב ושל תל השומר לא יהיה רופא אחד, אלא ארבעה. שישקיע ברפואה.
"אנחנו מדינה שגאה בזה שהיא משחררת עם הליקופטרים ישראלית שנפלה בנפאל, או ישראלים שאבדו באמזונס. אני מאוד גאה בזה, אני חושב שאנחנו המדינה היחידה בעולם שעושה דברים כאלה. אבל אני אומר, בואו נהיה גאים בטיפול באנשים שלנו".
• • • • •
את הראיון אנחנו מקיימים בשבת בבוקר, בבית של נעם ונאוה בתל אביב, בית מואר ומרווח, שבימים כתיקונם מלא בחברים ובבני משפחה מאצולת התרבות המקומית. היום הבית שקט, וסמל (71), לנצח מפיק בעל קור רוח בלתי נתפס, מתמודד עם הבשורה החדשה שנחתה עליו בלילה. אמה של נאוה ושל אחיה, שלמה ארצי, הלכה לעולמה.
"שלמה צלצל אלי ב־2 בלילה והודיע לי. היא נפטרה מזקנה, בגיל 96. נגאלה מייסוריה. בחודשים האחרונים היתה סיעודית בדיור מוגן".
אתה מרשה לעצמך להישבר לפעמים?
"יש הרבה רגעי שבירה, כשאני לבד. אז אני גם בוכה. לא ליד נאוה, כי אני שומר, אני לא רוצה להראות לה שאני מודאג. רק באוטו. דיברתי השבוע עם מישהי בענייני עבודה, ובאמצע הדרך פרצתי בבכי.
"יש לי מעגל תומך, בזכות נאוה. קבוצה של חברות וחברים מעולמות התיאטרון והספרות והמחקר של השואה, העולמות שלה ושלי. יש קבוצת ווטסאפ שנקראת 'נאוה שלנו', שפתחה יונה אליאן כשנאוה אושפזה בספטמבר, והיא מונה יותר מ־30 איש, חברות וחברים, שמה שמחבר ביניהם זו נאוה.
"יש לנו גם קבוצה של המשפחה הגרעינית, שהוקמה בראש השנה - אני, שלושת הילדים שלנו וניצן, בן זוגה של בתי. ויש את הקבוצה הגרעינית המורחבת סמל־ארצי.
"נאוה לא חלק מהקבוצות האלה, בשום אופן, החלטנו שהיא לא צריכה לשזוף את עיניה בזה. אלו מעגלים תומכים מבחוץ, כל אחד מביע בהם את הגיגי ליבו, שולח חיזוקים".
אתה אופטימי?
"אני שומר על אופטימיות, אבל מכיר במציאות. אני אופטימי זעיר".
בין שלל עיסוקיו, שלא הצטמצמו לרגע עם פרישתו מהקאמרי, יש גם אחד שהוא מכנה "הבייבי שלי": המכון למחזאות ישראלית על שם חנוך לוין, שאותו הקים סמל בשנת 2000, לאחר מותו של לוין, כדי לקדם את המחזאות הישראלית בעולם. המכון מתמקד בתרגום מחזאות מקורית ומקיים את אירועי החשיפה הבינלאומית לתיאטרון ואת אירוע ישרא־דרמה, שמטרתם לחשוף את הדרמה המקורית לאנשי תרבות מרחבי העולם.
השנה מתקיימים אירועי החשיפה הבינלאומית בין 22 ל־26 בנובמבר, ובמסגרתם באו לישראל מנהלי פסטיבלים ותיאטראות, דרמטורגים, במאים ועיתונאים מכל העולם. הם יצפו ב־15 הצגות, שנבחרו מתוך 130 שהוגשו לוועדה האמנותית, ובהן "אישה בורחת מבשורה" על פי ספרו של דויד גרוסמן, בעיבוד ובבימוי של חנן שניר (קופרודוקציה של הבימה והקאמרי); "אקווריום", בעיבוד ובבימוי של רוני ברודצקי (תיאטרון חיפה); "במנהרה", מאת רועי חן, בבימויו של עירד רובינשטיין (תיאטרון גשר); "גוליבר", מאת צבי סהר (הזירה הבין־תחומית); "סוס אחד נכנס לבר", על פי ספרו של דויד גרוסמן, בעיבודם של מיכה לבינסון, דרור קרן ואבנר בן עמוס ובבימויו של דרור קרן (הקאמרי); ו"תמונתו של דוריאן גריי", עיבוד ובימוי של יחזקאל לזרוב ליצירתו של אוסקר ויילד (הבימה). פאנלים ומפגשים שיתקיימו במקביל להצגות יעסקו בנושאים דוגמת "מחזאות ויצירה חדשה לאן?", "יצירה בעקבות פגיעה מינית" ו"מספרות למחזאות".
עם נאוה. "אני שומר על אופטימיות, אבל מכיר במציאות. אני אופטימי זעיר" // צילום: איציק בירן
"הקמת המכון נולדה בביקור של עומרי (ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי; מ"כ) ושלי באוסלו, כאורחי הפסטיבל של התיאטרון המלכותי", נזכר סמל. "הוזמנו כדי לראות הצגות שאותן נביא לפסטיבל הבינלאומי שלנו, ובמסגרת האירוח לקחו אותנו למכון איבסן שבתוך אוניברסיטת אוסלו, שם ראינו את הבית של איבסן ונחשפנו לספרייה מדהימה של כל ההפקות של איבסן בעולם.
"גילינו שיש גם מכון בקט ומכון שייקספיר, וכשחזרנו ארצה, עלה בי הרעיון להקים מכון חנוך לוין. בהתחלה המכון לא נקרא על שמו של חנוך, כי משפחתו וליליאן (ברטו, אלמנתו של לוין; מ"כ) לא הסכימו.
"החזון שלי היה לטפל רק בחנוך לוין, כמו איבסן, אבל הם אמרו, ובצדק, שלחנוך תמיד היה אכפת מהמחזאים האחרים, הוא היה בעצם המנהיג הבלתי מוכתר של המחזאים. סיכמנו שהמכון יהיה על שמו של חנוך, אבל יטפל גם במחזאים ישראלים נוספים. הרעיון היה להפוך את זה למכון ליצוא של המחזאות הישראלית, לקדם את כל המחזאות הישראלית, כשחנוך הוא המוביל עד היום.
"באותה תקופה לא היו מחזות ישראליים בהפקות מקצועיות בעולם, למעט סובול וקישון, והחזון שלי היה שיעלו מחזות ישראליים ברמה של תיאטרון רפרטוארי. ב־2002 איש מחוץ לישראל לא ידע מיהו חנוך לוין, והיום זה כמו שאגיד בקט או פינטר. הוא מוצג בכל העולם.
"יש לי אובססיה להוציא את ישראל לעולם, כנראה כי באתי ממקום קטן כמו נס ציונה. זה התחיל כבר במסעות הראשונים שלי כמפיק פרטי, כשהוצאתי את מתי כספי, יוסי בנאי ושלמה ארצי להופעות בפני הקהילה היהודית או הישראלית.
"היום מעלים בתיאטרון הלאומי של ורשה את 'אורזי המזוודות', ובתיאטרון הלאומי של פראג יעלו את 'הסודות' של הדר גלרון. אין מדינה בעולם שהמכון לא נמצא בה.
"אני מכהן כיו"ר המכון מאז שייסדתי אותו, וכשפרשתי מהקאמרי סיכמתי עם המנכ"ל הנכנס, שמוליק יפרח, ועם יו"ר הוועד המנהל, עו"ד עופר שחל, שאני ממשיך בהתנדבות מלאה. זה הבייבי שלי".
• • • • •
כבר רבע מאה שהשם נעם סמל הוא שם נרדף לתיאטרון הקאמרי. יחד עם עומרי ניצן הם הצעידו את התיאטרון קדימה, גרפו פרסים בארץ ובחו"ל, ובעיקר התמסרו למקום, שהיה עבורם בית שני. סמל הקפיד לבוא לתיאטרון בכל ערב, לוודא שהכל מתקתק, לפקח, לשמור ולטפל. הבדיחה שרצה עליו היתה שאין צורך בסדרן ראשי, כי נעם עושה את העבודה.
וכשאני מבקשת ממנו לתאר לי מה עשה ב־4 באפריל, היום הראשון שבו לא כיהן עוד בתפקיד, הוא מתקשה להיזכר.
"אני זוכר שקמתי בבוקר ועשיתי הליכה. אף פעם לא עשיתי הליכה באמצע השבוע, רק בשבתות. חלמתי על זה הרבה פעמים, בימים של פגישות מהבוקר עד חצות, ובאותו בוקר יום שלישי קמתי והתחלתי ללכת לאורך הירקון עד הים. הלכתי שעתיים וחצי, באיזי.
"אני לא זוכר שום דבר אחר מהיום הזה, רק את ההליכה, ואת זה שהיה לי פתאום זמן לחשוב, לעשות דברים שדחיתי 25 שנים".
כמו?
"לקנות בגדים (צוחק). לקנות תחתונים או מגבות, דברים בסיסיים שאף פעם לא היה לי זמן לקנות. תמיד הייתי קונה דברים רק בנסיעות עבודה לחו"ל, כשהיו לי כמה שעות עד ההצגה, בחנויות ליד המלון. ופתאום התחלתי לקנות. התחלתי ללכת לסופר. התחלתי לקרוא ספרים.
"עכשיו אני קורא שוב את 'המאהבת' של ברטולט ברכט. קראתי אותו לפני 20 שנה, ועניין אותי לחזור לקרוא ממרחק השנים. אני גם קורא במקביל את 'פחד' של סטפן צווייג, יום אחד את זה ויום אחד את זה. אני מתקנא נורא בנאוה, שעד שהחמירה המחלה היתה קוראת שני ספרים ביום, באנגלית ובעברית.
"חוץ מזה אני עושה הליכות מפארק הירקון לחוף מציצים ובחזרה, וכמובן מקדם פרויקטים שעניינו אותי. אני לא מאלה שמחכים שיציעו להם, אני יוזם".
מחפש עבודה חדשה?
"היה ברור לי שאמשיך לעבוד. פניתי לתאגיד השידור 'כאן' והצעתי את עצמי כמגיש תוכנית תרבות ברדיו ובטלוויזיה. בעבר הגשתי את 'קפה תיאטרון' בערוץ הראשון במשך עשר שנים. אז מדי יום שישי אני מגיש בין 10 ל־12 את תוכנית התרבות של רשת ב', בעבר עם לוסי איוב והיום עם ורד יפתחי־גרין.
"זו תוכנית שעוסקת גם במה שאני מכנה 'פוליטיקה של תרבות', עם אייטמים שעוסקים בכניסה של הפוליטיקה לתרבות. היא נותנת לי אפשרות להתעסק בעולם התרבות הישראלי. אני הולך לראות מופעי מחול, קולנוע ותיאטרון, ומאוד נהנה".
לאחר פרישתו גם קיבל הצעה מלנה קריינדלין, מנכ"לית תיאטרון גשר, לנהל את פסטיבל התיאטרון הבינלאומי של יפו מטעם תיאטרון גשר ועיריית תל אביב. הוא לא היסס לרגע.
"יפו מעניינת אותי, יהודים וערבים. יש לי חזון שלא נגשים השנה, אבל אם העירייה תלך איתנו, אפשר להפוך את פסטיבל יפו לפסטיבל שכל העולם ידבר עליו.
"במקביל, יונה יהב רצה שאעמוד בראש פרויקט של 70 אירועים לציון 70 שנה למדינה. זה לא צלח, אבל עכשיו יונה, שזוכר לי חסד נעורים מהתקופה שבה ניהלתי את תיאטרון חיפה (בשנים 1988-1980), רוצה שאעמוד בראש פרויקט גדול בהדר הכרמל, שבמסגרתו יהיו סביב התיאטרון העירוני בתי ספר למשחק, לבימוי, למוסיקה ולמחול. מתנהלים כעת מגעים, וקרוב לוודאי שאקח את זה. אני אוהב מקומות של דו־קיום כמו חיפה ויפו.
"עוד קודם מוניתי ליו"ר האירועים והטקסים של המכביה. עשרות גורמים, עיריות ורשויות מקומיות פנו אלי. אני ממשיך עם כל מי שרוצה להקים תיאטרון, מרכז בינלאומי, פסטיבל או מעבדה. עם חלקם אני מצליח ועם חלק לא. מי שבא אלי עם התלהבות, עם ברק בעיניים ואומר 'אני רוצה לעשות' - אני הולך איתו.
"עם קרן מור, למשל, סיירתי בתל אביב בעשרה אתרים כדי להקים תיאטרון ניסיוני. זו יוזמה משותפת של שנינו, שלא צלחה בינתיים, אבל אנחנו עוד מנסים. אני בקשר עם כל התיאטראות, מוזמן להצגות, נותן ייעוץ בחינם לכל מי שפונה אלי".
• • • • •
אחרי שירותו הצבאי הוא בכלל הלך ללמוד משפטים, במסלול הערב של האוניברסיטה העברית. "קראתי את הספר 'בית דין' של סמואל ליבוביץ', שלחם למען זכויות אדם, ארבע פעמים, וחשבתי שאהיה משפטן.
"אחי היה בלהקת הנח"ל עם טופול ואורי זוהר, ובהמשך הפך למנהל של אסתר ואבי עופרים, שהיו בטופ של מצעדי הפזמונים. כשהשתחררתי מצה"ל, בשנת 68', נסעתי לאחי ללונדון והצטרפתי למסע ההופעות שלהם. הייתי איתם מאחורי הקלעים, נחשפתי לכל השואו־ביזנס, אבל חזרתי לארץ והמשכתי ללמוד משפטים.
"יום אחד הלכתי בדיזנגוף ופגשתי בבן דוד שלי, והוא הציע לי להיות המנהל של הלהקה שלו, 'נערי החצר'. שישה חברים עם זמר בשם מוישה ברנד - לימים מייק ברנט. בגיל 22 הפכתי למנהל שלהם, ניהלתי אותם חצי שנה, וזה שעמם אותי. ואז ראיתי בעיתון שמחפשים מנהל הפקות לתיאטרון ולקולנוע.
"הלכתי לראיון, ולמזלי פשנל היה חולה ולא ראיין אותי. הוא לא אהב אקדמאים. דני שלם ראיין אותי, והתלהב מזה שאני גם משפטן וגם שיש לי להקת רוק עם זמר לא מוכר. למחרת התחלתי לעבוד.
"ביום הראשון אמרו לי, 'קח אוטובוס וסע ליפו, שם יש אדם בשם נתן'. לא אמרו לי שמדובר בנתן אלתרמן, ושאפגוש שם את הבמאי שמואל בונים ואת יאיר רוזנבלום, שעבדו על ערב שירי אלתרמן. מינו אותי למנהל האדמיניסטרטיבי של ההפקה. אמרו לי, 'אתה עושה הכל'. ואז בעצם הבנתי שאני מנהל. ככה התחלתי את דרכי בתיאטרון.
"ניהלתי עוד שני מופעים, סיימתי את הסטאז', ובבחירה בין עולם המשפטים לשואו־ביזנס, סיכמתי עם פשנל שאנחנו הופכים שותפים בחברה משותפת שתשווק את האמנים שמועסקים אצלנו, ובהם יוסי בנאי, רבקה זוהר ורבקה מיכאלי.
"כעבור שנתיים נפרדנו, בגלל חילוקי דעות, ויצאתי לדרכי עם המשרד 'בידור לעם נעם סמל'".
עם נאוה. "אני שומר על אופטימיות, אבל מכיר במציאות. אני אופטימי זעיר" // צילום: איציק בירן
את נאוה ארצי פגש ב־1975 בפגישה עם אחיה, שלמה. "עמדתי להפיק את אופרת הרוק של שלמה 'משחקי 26'. ישבתי איתו ועם אביו אצלם בסלון, ונאוה פרצה פנימה. נדלקתי עליה מייד, אפילו לא הכירו בינינו, ועוד באותו היום אמרתי לחבר הכי טוב שלי שאתחתן איתה.
"חלפה חצי שנה, נסעתי להפיק מחזמר רוק באמסטרדם, וחזרתי לישראל לתחילת ההפקה של 'משחקי 26'. שלמה היה בן 26 ואני בן 28, ונסענו יחד להופעה בירושלים במסגרת סדרה של מופעים לתיירים. ההופעה היתה בתיאטרון ירושלים, שלמה הופיע בחצי הראשון, ושייקה אופיר בחצי השני.
"המופע התחיל, עמדתי בלובי עם דיילות של התיאטרון, ואז ניגשה אלי דיילת ואמרה שעומדת בחוץ בחורה ואומרת שהיא אחותו של שלמה. הייתי בטוח שזו מעריצה חוצפנית ואמרתי לדיילת, 'אני מכיר את אחותו, תביאי לי את החוצפנית הזאת עכשיו, אני אלמד אותה לקח'.
"נאוה באה עם חברה שלה, הושיטה לי את היד, ומייד זיהיתי אותה. לקחתי את היד שלה, ולא עזבתי אותה. והיא נתנה לי. התחלתי ללכת איתה יד ביד, להראות לה את האולם ואת שלמה מופיע מהיציע.
"בערב אחרי ההצגה הוזמנו שלמה ואני לדירת הסטודנטיות של נאוה והחברה שלה לקפה. אכלנו מעורב ירושלמי בפיתה ושתינו קפה טורקי. ככה התחיל הרומן בינינו. אחרי שנה התחתנו".
• • • • •
הם הביאו לעולם את אייר (38), מוזיקאי ודי.ג'יי שלמד מוסיקה באוסטרליה, ואת התאומים בני ה־27 - אילאיל, שעושה כעת את המאסטר שלה בבימוי באוניברסיטת תל אביב עם ההצגה "רצח" של חנוך לוין (20 שנה אחרי שעלתה בקאמרי), ונמדור (נימי), היחיד שבחר במסלול שאינו אמנותי - בוגר יחידה 8200, בעל בי.איי במזרח התיכון ובערבית, שהתפטר מעבודתו כמומחה למזרח התיכון בחברה כלכלית כדי לטפל באמו.
"נימי הוא קצין המבצעים שלנו. כל הזמן בטלפונים, מדבר עם משפחה וחברים. הוא החליט שהוא מתפטר ומקדיש את הזמן לאמא שלו, וקיבלנו את זה".
שניים מהילדים נכנסו לעולם שלך, עם כל הקשיים שיש בו. נתת להם את ברכת הדרך?
"שלשום הלכתי לראות את 'רצח' שאילאיל מביימת, הצגה נפלאה. אמרתי לה שעברו 50 שנה מאז נכנסתי לשואו־ביזנס והתחלתי לעבוד כמנהל הפקות בתיאטרון העממי של פשנל ואורי זוהר, ושעכשיו הלפיד עבר אליה.
"עם אייר זה היה קצת שונה. בצבא הוא השתייך ליחידה משותפת ישראלית־פלשתינית, היה חשוב לו נושא הדו־קיום, ובתיכון הוא התעניין במדע. אחרי הצבא הוא פתאום אמר לי שהוא מתעניין במוזיקה ורוצה לנסוע לאוסטרליה ללמוד סאונד. התייעצתי עם אחי. אמרתי לו, 'הוא יכול להיות מדען או כלכלן', ואחי אמר, 'אבל הוא במוזיקה, זה גן עדן'. אמרתי שלא בטוח שהוא יצליח, ואחי ענה, 'אז מה? הוא במוזיקה!'
"זה משפט ענק. מוזיקה זה עולם ומלואו. אני חושב שמי שנמצא בעולם התרבות ויודע לנגוס מעץ הדעת, הוא בר מזל".
עד שהחמירה מחלת אשתו, הם נהגו לסעוד עם כל המשפחה בליל שבת. "כולם היו מתכנסים בכל שישי אצלנו או אצל שלמה. בן ושירי, אילאיל ואני, שלמה ונאוה, ותמיד יש חברים שמתלווים, עושים קידוש, הכל. הערב היה מלא בוויכוחים, בעיקר על תרבות ואמנות. מה מותר המוזיקה על התיאטרון? הספרות על המוזיקה?
"כשהארוחה היתה אצלנו, אחרי הארוחה באו חברים והיינו ממשיכים אל תוך הלילה. ב־2 בלילה, כשהייתי נשבר, היה לי משפט קבוע, 'שָשי עייף (ששי קשת הוא חברם הקרוב)'. זה היה הקוד שאמר, לכו הביתה. השיחות מעולם לא היו על עסקים. היתה קצת פוליטיקה, אבל בעיקר דיברנו על אמנות, תרבות, ספרות, עם להט מטורף לדברים האלה".
• • • • •
שנים מאחורי הקלעים הכינו את סמל לתפקיד בימתי משלו. בפסטיבל ישראל האחרון הוא גילם את דמותו של מנחם בגין בהצגה "נפילים", שתחזור בקרוב לבמות במסגרת תיאטרון הזירה הבין־תחומית בירושלים. "יונתן לוי, הבמאי והמחזאי, בא אלי כשעוד הייתי מנכ"ל הקאמרי, וברגע שאמר לי שהוא רוצה שאגלם את בגין, הסכמתי. היו לי המון שעות בגין במסגרת אירוע שעשיתי עם יוסי בנאי על אצ"ל, וממש התאהבתי בבן אדם.
"היה לי משבר גדול ללמוד את הטקסט בעל פה. נאוה ואילאיל, שתי היועצות שלי, תמכו מאוד. חשבו שזה נהדר שאני עושה פרינג'. זו היתה חוויה אדירה, והיה חשוב לי להעביר את המסר שמנכ"ל הקאמרי עושה פרינג'. גם הפרינג' חשוב.
"עושה הליכות מפארק הירקון לחוף מציצים ובחזרה". סמל, השבוע בביתו // צילום: אפרת אשל
"לאחרונה גלעד קמחי פנה אלי ורצה שאשחק בהצגה 'רומאו ואמא', שתעלה כנראה בקאמרי, אבל מכיוון שהמחזה עוסק בסרטן, אמרתי שאני לא רוצה לגעת בזה. האמת היא שמאוד קשה להיות שחקן, אני מקנא בהם, בכל יום מחדש לשחק ולצקת תוכן. אני אדם קצת חסר סבלנות. לשחק ב'נפילים' שלוש הצגות בחודש זה בסדר, אבל בכל ערב? אני לא בנוי לזה".
רבים חיברו את הפרישה של סמל לקריאה של שרת התרבות, מירי רגב, להגביל את תקופת הכהונה של מנכ"לי תיאטראות.
"מירי רגב בכלל לא קשורה להחלטה שלי", אומר סמל. "זה היה ביני לבין ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי. מובן שכולם חושבים שזה בגלל רוח הזמן, ברור שרוח הזמן מנשבת, אבל החלטתי לפרוש כי הסבירו לי את הכללים והנהלים של העירייה, ולא רציתי להיות חריג.
"יכולתי לבקש להאריך את הכהונה, אבל לא רציתי להיות מנכ"ל בזכות בקשה או עצומה שהתארגנה. פרשתי אחרי 25 שנים וחצי, רבע מאה, וראוי שאדם ילך לדרכו. לא עזבתי את עולם התרבות והאמנות".
מה אתה חושב על מירי רגב?
"אני, עומרי והצוות שלנו מאמינים בצדקת הדרך. התיאטרון הקאמרי נשאר במצב כספי מצוין, בלי גירעון, במצב אמנותי נהדר, עם קשרים בינלאומיים חובקי עולם, עם להקת שחקנים משובחת ועם קביעוּת של שחקנים. מירי רגב לא השפיעה עלי אישית. היו מאבקים ועמדתי בחזית, הלכתי בראש קבוצה עם פורום מוסדות התרבות. אני הייתי המתווך במפגש בין רגב לעודד קוטלר ונורמן עיסא בבית הנשיא".
מדאיג אותך המצב מאז שהיא נכנסה לתפקיד?
"ברור. אגב, אני לא מתנגד למדיניות שלה לתת לפריפריה, אני רק חושב שזה לא נעשה בדרכים נכונות. אם את באמת רוצה חיי תרבות בפריפריה, תני לפריפריה לעשות תרבות במינון שהיא יכולה לעמוד בו. שאנשים יגורו שם. אל תיתני לעירייה.
"אני חושב שהיה צריך להקים מועצה מכובדת של אנשים בעלי ידע, שתביא לשרה מסמך שאומר איך מעלים את התרבות בפריפריה. יש שיטות, יש אנשי מקצוע. זה דבר רציני".
מה חשבת כשהיא איימה שיכאב לתיאטראות בתל אביב?
"שהיא טועה, כי זה לא צריך לבוא על חשבון תל אביב. יש דברים נכונים שמירי רגב עושה, כמו קידום תרבות ואמנות בפריפריה, רק שהיא לא עושה אותם בדרך הנכונה. ויש דברים שלא מקובלים עלי. מעולם לא ישבתי איתה לשיחה בארבע עיניים, לא הוזמנתי ולא התבקשתי, ואולי אין בזה צורך. אני חושב שיכולתי לסייע המון למשרד התרבות, לא בשביל האגו, אלא לטובת התרבות הישראלית, שחשובה לי.
"עד היום אני לא חושב שקרה בתקופתה משהו דרמטי, חוץ מאג'נדה פוליטית כזאת או אחרת שמושמעת. אני שומע מחבריי מנהלי התיאטראות בפריפריה שהדרישה להצגות בהיכלי התרבות שלהם הולכת ויורדת. יש ירידה של 20 אחוזים במספר ההצגות שבאות אליהם מהמרכז. למה? אני לא יודע.
"לא סתם קרס תיאטרון 'מראה' בקריית שמונה. אם אין אישיות אמנותית רמת מעלה במוקד המקום, הוא לא יחזיק. קחי איש תיאטרון כמו מאור זגורי, למשל, שימי אותו בפריפריה ותני לו תקציב ליצור. שימי שם ציירת או פסלת. כשאני ניהלתי את תיאטרון חיפה, גרתי בחיפה".
בוא נדבר קצת על נושא ההטרדות המיניות בתיאטראות, שעלה לכותרות בשנה האחרונה. נתקלת בזה כמנהל?
"על פי חוק, יש בקאמרי ממונָה על הטרדות מיניות, שקיבלה הכשרה לתפקיד, והיינו זהירים מאוד. כשהנושא היה מגיע לפתחי, כמנכ"ל, הייתי מערב מייד את יו"ר הוועד המנהל, את היועץ המשפטי של התיאטרון ואת מי שהיתה ממונה אצלנו על הטרדות מיניות.
"היו שתיים או שלוש תלונות, שטופלו במסגרת החוק. אף אחת מהן לא היתה הטרדה בפועל, שחקן שהטריד שחקנית, אלא מקרה שבו שחקנית הרגישה מאוימת, והנושא טופל מייד. השחקן שינה את התנהגותו לאחר שהוזמן לבירור בנוכחות היועצת המשפטי של התיאטרון והממונָה על הטרדות מיניות, והתחייב שהתנהגותו תהיה ללא רבב. אני לא יכול לציין שמות, אבל הוא כבר לא בקאמרי.
"היה עוד מקרה של שחקן שהואשם בפדופיליה, הוא נתפס על ידי צייד פדופילים של המשטרה, ואני מייד הודעתי שהוא לא יהיה יותר בתיאטרון".
מה אתה חושב על הטענות שצצות עכשיו מצד נשים, שגברים מתחום התרבות והבידור, בני הדור שלך, פגעו בהן?
"אני בעד החשיפות האלה, השיימינג. אני חושב שהדבר הזה צריך להיות מטופל בצורה אגרסיבית.
"ידוע בעולם השואו־ביזנס על אנשים מסוימים, שהם כאילו מועדים לפורענות. בזמנו לא היתה מודעות שזאת עבירה, כמו שמבינים היום. היה גם את המאצ'ואיזם הזה, את זוכרת שעזר ויצמן היה קורא לבחורות מיידלע? שם זה מתחיל. אותי זה נורא עצבן, בכל פעם שהוא אמר את זה".
מה חשבת על פרשת משה איבגי?
"אני מרחם על כולם, על הבחורות שזה קרה להן ועליו, שהוא חולה. אני רואה בזה מחלה. זו מחלה שמצריכה טיפול".
maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו