בחור צעיר, חובש כיפה שחורה, עומד על פודיום באולם קטן באוניברסיטה. בחוץ משתוללים פעילי ארגון אנטיפא, מציתים פחים ומשחיתים את הקמפוס; בפנים אקטיביסטים קיצונים מפריעים לו לדבר וצועקים שהוא נאצי, המטיף לעליונות לבנה ולשיח שנאה. אבל בן שפירו - אחד הדוברים הצעירים והרהוטים של הימין האמריקני כיום - עומד בשקט במקומו, זוקר אצבע משולשת לעבר המתפרעים ומעודד את הקהל להשיב לקריאות הנאצה בדקלום המילה "הגינות". בסופו של דבר המשטרה משיבה את הסדר על כנו, וההרצאה מתחדשת. סצנות כאלה הן חלק בלתי נפרד מהמציאות שבה נתקל שפירו במסעות ההרצאות שהוא עורך בקמפוסים ברחבי ארה"ב.
שפירו (33), נשוי לישראלית ואב לשניים, הוא ללא ספק כוכב עולה. הוא נעשה אורח קבוע ברשתות טלוויזיה שונות, והוא מפעיל פודקאסט יומי פופולרי מאוד: על פי נתונים שמסר משרדו ל"ישראל השבוע", לתוכניתו מאזינים בשידור ישיר לא פחות מחצי מיליון איש מדי יום, וכ־400 אלף נוספים צופים בשידור המוקלט בפייסבוק וברשתות אחרות.
הוא בוגר משפטים בהרווארד (בהצטיינות), ואף פתח בקריירה מבטיחה כעורך דין, עד שמצא את עצמו נסחף לפובליציסטיקה פוליטית. זה התחיל בטורי דעה שפרסם בעלון האוניברסיטה, ונמשך כשהתחיל לכתוב ב־2012 באתר "ברייטברט" השמרני - שממנו פרש בהמשך לאחר שיצא נגד טראמפ במהלך הפריימריז הרפובליקניים. בשנת 2015 ייסד את "Daily Wire" הפופולרי, שזכה ב־30 הימים האחרונים ללא פחות מ־101 מיליון צפיות דף.
שפירו כתב קרוב ל־10 ספרים, שרובם ככולם עוסקים בניסיון לספק תשובה נבונה ורהוטה לטענות השמאל, ולספק לימין האמריקני חיסון אינטלקטואלי מפני הסחף באקדמיה ובתקשורת.
הסערות הבלתי נגמרות שאופפות את הממשל בארה"ב, וההקצנה ההולכת וגוברת בשמאל, הן סיבה מצוינת להכיר את שפירו גם לקהל הישראלי. בשיחת סקייפ שניהל עם "ישראל השבוע", שפירו היה חד כתמיד. קשה להתקיל אותו, וקשה עוד יותר למצוא נושא שבו הוא אינו מחזיק בעמדה ברורה. תשובותיו מנוסחות היטב, כאילו ממתינות שישלוף אותן ברגע הנכון ויירה אותן לעבר בן שיחו בקצב של 200 מילים לדקה. אפילו על שאלה סבוכה שמתסכלת רבים וטובים, דוגמת "מה קורה בארה"ב? האם כולם השתגעו?" הוא עונה ללא היסוס.
"כולם איבדו את שפיותם", הוא פוסק, "אנשים מעוניינים פחות בקידום נקודת המבט שלהם, ועסוקים יותר בהכפשת הדעה שכנגד. לכן, כשאני הולך לדבר בקמפוס, אנשים קוראים לי נאצי, מתפרעים ומנסים לשרוף דברים, עד שצריך להביא את המשטרה רק כדי לאפשר לי לדבר. בד בבד אתה רואה אלמנטים בימין שמוכנים להצביע לכל אחד ובלבד שהוא לא דמוקרט. התוצאה היא הורדה מתמדת של הסטנדרטים בימין ובשמאל".
מקור הסקנדלים
איך זה קרה? הרי לא תמיד היינו במצב הזה.
"אני חושב שברק אובאמה אחראי להרבה מזה. בעיקר בקמפיין של 2012 ובקדנציה השנייה שלו. באותה מערכת בחירות הרפובליקנים הריצו את מיט רומני, המועמד הכי הגון ומכובד שאפשר לדמיין, אבל אובאמה תקף אותו בחוסר הגינות על כך שהוא מעביד ערל לב, הומופוב וגזען לכאורה. בכלל, הקמפיין של אובאמה היה מקטב מבחינה גזעית, ובקדנציה השנייה שלו הוא משל ברוח זאת. כך, כשהסתיימה כהונת אובאמה הימין חש כה מתוסכל, עד שהיו מוכנים לבחור בכל אדם - ובתנאי שהוא יוכל להחזיר מכות, אפילו אם הוא לא שמרן באמת.
"טראמפ אכן מחזיר מכות, אבל הבעיה היא שלפעמים הוא מכה תינוק. זה טוב להיות נגד השמאל, אבל זה לא מספיק. צריך להיות בעד שמרנות, ממשלה קטנה, חירות, חופש דת. לא מספיק להכות בשמאל. זה אמצעי חשוב, אבל זה לא תחליף לאידיאולוגיה".
מדברים היום על "המדינה העמוקה"
(Deep State) - מנגנון ביורוקרטי בעל אג'נדה משל עצמו, שמתנגד לממשל הנבחר. האם באמת קיימת "מדינה עמוקה"?
"תלוי למה מתכוונים. אני לא חושב שיש קונספירציה ענקית שרוצה להפיל את טראמפ. מצד אחר, בתוך המערכת באמת קיימים מאחזים אובאמיסטיים שפועלים נגד הממשל. טראמפ לא מצליח ממש לנהל את הממשל ולמנות את האנשים שלו. זה המצב, למשל, במחלקת המדינה. טראמפ החליף את הראשים, אבל הרבה מהתפקידים בדרגים הנמוכים מאיישים עדיין פקידים בעלי קביעות או נאמני אובאמה. הרושם שלי הוא שטראמפ לא ממש ניסה לשנות זאת. בנושאים האלה, לדעתי, הוא משתעמם במהירות ולא ניגש אליהם בצורה יסודית".
אם נסכם את השנה הראשונה לכהונת טראמפ, על אילו מאפיינים טובים ואילו מאפיינים לא טובים של נשיאותו אתה מסוגל להצביע?
"הנשיא בעל שלושה תפקידים: הגשמת מדיניות באמצעות הסמכות הנשיאותית שלו, קידום חקיקה דרך הקונגרס והצהרות פומביות. בתפקיד הראשון, הוא מקבל A מינוס (כמעט טוב מאוד), והוא מעל ומעבר לציפיות שהיו לי ממנו. צמצום הרגולציה הוא דבר מעולה, מינוי השופט גורסץ' (הנחשב שמרן; ע"ב) מצוין, ומדיניות החוץ שלו הולכת בכיוון הנכון.
"בתפקיד השני - קידום חקיקה - הוא מקבל D (מספיק בקושי), כי שום דבר לא עובר, אין שום חקיקה שמתקדמת בצנרת. ובתפקיד השלישי - ההצהרות שלו - הוא מקבל D. מדי פעם בפעם הוא אומר דברים טובים, אבל זה נעלם בתוך בליל של הצהרות שגויות ומזיקות - כמו ההתבטאות שלו בעניין פיגוע הדריסה בשארלוטסוויל, למשל (אז אמר הנשיא כי "היתה אלימות מצד שני הצדדים"; ע"ב).
"בכלל, רוב החולשות שלו מגיעות מהפה הגדול שלו. הוא לא ממש מתאים מטבעו לתפקיד הנשיא, כך שאם ייקח צעד אחורה, ייצאו הרבה דברים טובים. יש לו מינויים מוצלחים מאוד, והוא צריך לאפשר להם לעבוד - במקום לייצר להם משברים וקשיים כי הוא לא מסוגל לסתום את הפה".
ואיך זה בהשוואה לממשל אובאמה, שהתקשורת מנסה להכתיר כ"ממשל נטול סקנדלים"?
"ממשל אובאמה ממש לא היה נטול סקנדלים, אבל יש הבדל גדול. הסקנדלים של טראמפ נוצרו בידיו; דברים טיפשיים שכתב בטוויטר התנפחו והפכו לחקירות. לעומת זאת, הסקנדלים של אובאמה היו חלק בלתי נפרד מהאופן שבו הוא קידם מדיניות. כמו הרדיפה של ארגונים שמרניים על ידי רשויות המס, שערוריית מכירת הנשק לקרטלי הסמים או הניסיון לטייח את מה שקרה בבנגזי (הכוונה לרצח שגריר ארה"ב בלוב ב־2012; ע"ב). כל הדברים האלה הם דוגמאות למקום שבו ממשל אובאמה הפעיל את סמכויותיו בצורה כוחנית ופסולה. הצרות של טראמפ, לעומת זאת, מגיעות מדברים טיפשיים שהוא מביא על עצמו, כמו לפטר באקראי את ראש ה־FBI ג'יימס קומי, או לצייץ בעניין רוסיה. קל מאוד לטפל בדברים האלה, ולכן כל כך מתסכל שזה המצב. אם הוא רק היה מרסן את עצמו קצת, הממשל שלו היה מוצלח יותר ב־70 אחוזים".
"דברים טובים שטראמפ אומר נעלמים בתוך בליל הצהרות מזיקות". המהומות בשארלוטסוויל // צילום: אי.פי
ובכל זאת, הוא עדיף על פני החלופות, לא?
"אני לא מסכים. זו טעות שהרבה בימין עושים. אומרים, 'לפחות הוא לא הילארי קלינטון'. במשימה 'לא להיות הילארי קלינטון' הוא מקבל A (טוב מאוד), וכך גם הבן שלי בן השנתיים ובעצם גם אתה. כולכם מצוינים בלא להיות הילארי קלינטון. השאלה היא מה הציפיות שלך ממנו ביחס להבטחות שלו. בזה אני חושב שהוא C מינוס (מספיק)".
לא יהודים של בייגלה
מה בנוגע למדיניות החוץ? נראה שבתחום הזה טראמפ מוצלח יותר.
"טראמפ לא היה ממש ברור בנוגע למדיניות שלו. הוא לא לוחץ מספיק על רוסיה, ולא ברור לאן הוא חותר בנוגע לסוריה. מה שכן, הוא מנסה לארגן קואליציה סונית־יהודית עם ערב הסעודית, מצרים וישראל, ואני חושב שזה דבר טוב. והוא גם לא לוחץ על ישראל בהקשר הפלשתיני כמו שאובאמה עשה".
מה אתה חושב על הטענה שפוטין סייע לו בבחירות, ושהסיוע משפיע לכאורה על מדיניות החוץ?
"אלו האשמות חסרות בסיס. אין שום עדויות לכך שפוטין סייע לו לעלות לשלטון או שהם תיאמו עמדות בדרך כלשהי. כדי שהקמפיין של טראמפ ינהל קונספירציה רבתי עם רוסיה, יש צורך ברמת ניהול ותחכום שפשוט לא היתה בצוות שלו. קו ההגנה הכי טוב שלו הוא העובדה שכל הקמפיין היה בלאגן אחד גדול. כאוס מוחלט".
מה דעתך על שערוריית ההטרדות בהוליווד?
"יש כאן בעיות אמיתיות בנוגע למהפכה המינית ולגישה הפמיניסטית בהוליווד. להשקפתי, אם גבר מנסה לשכב עם אישה ומבטיח לה עבודה בתמורה לכך, הוא צריך ללכת הביתה. בשמאל חשבו תמיד שאם זה נעשה בהסכמה, זה בסדר. אבל מה קורה אם היא עשתה זאת בהסכמה, ואחרי חמש שנים היא נזכרה בכך ומציגה זאת כהתקפה? פתאום דבר שנעשה בין שני מבוגרים חופשיים הופך לתוקפנות. אני, לעומת זאת, חושב שמי שקונה יחסי מין תמורת תפקיד בסרט הוא מושחת, גם אם זה נעשה בהסכמה".
אמרת פעם שהאיום על ישראל לא מגיע מהאסלאם הקיצוני, אלא מהשמאל הקיצוני.
"נכון. ישראל היא מדינה חזקה שיכולה לעמוד בפני האסלאם הקיצוני. אבל שילוב של שמאל קיצוני באירופה שמעודד BDS, ושמאל קיצוני בארה"ב שגורם להחלשת הקשרים עם ישראל, עלול להציב אותה בעמדה מסוכנת מאוד. לראות אדם כמו קית' אליסון, שהוא למעשה אנטישמי, עומד בראש הוועידה הדמוקרטית בשנה האחרונה - אלו דברים מפחידים מאוד".
האם השמאל הקיצוני בישראל משחק תפקיד בתהליך הזה?
"בוודאי. הקרן החדשה לישראל והארגונים שהיא תומכת בהם, נוראים בעיניי. הניסיון של גופי שמאל קיצוני לעודד את החרם הוא קטסטרופלי, אבל אני חושב שבטווח הקרוב, התרחיש של תנועת שמאל עולמית שתנטוש את ישראל ותבודד אותה מסוכן יותר".
מה קרה ליהדות ארה"ב? מדוע היא מתרחקת מישראל בשנים האחרונות?
"הסיבה המרכזית לכך היא הניתוק משורשי הדת והמסורת. היהודים האמריקנים הם הקבוצה הכי אתיאיסטית בארה"ב היום. מי שמאמין בדת ברמה מסוימת, הולך לבית כנסת לפעמים וזוכר שהוא יהודי לא רק בגלל השואה והבייגלים, נוטה להיות יותר פרו־ישראלי. אבל כל מי שהולך לבית כנסת ליברלי וחושב שנישואים חד־מיניים והפלות הם פולחן דתי, הם לא אנשים שאפשר לסמוך עליהם שיתמכו בישראל".
אז אתה לא חושב שיש משהו שאנחנו יכולים לעשות בעניין? השמאל בישראל מאשים את הימין כל הזמן ביצירת נתק מיהודי התפוצות.
"אלו הבלים מוחלטים. מדובר באנשים שאין להם שום נאמנות לעתידה של ישראל, מכיוון שהם לא רואים את עצמם כיהודים בכלל, אלא רק מסיבה אחת - הם לא רוצים שיכנו אותם לבנים. אז הם מזדהים כיהודים, וזה מעניק להם קבוצת שייכות של מיעוט נרדף, שזה נכס בשיח הפרוגרסיבי היום".
אז היהודים כבר לא לבנים?
"בהיררכיה הזהותנית יהודים כבר לא נחשבים לבנים - כלומר, בתנאי שהם ליברלים, כמובן. אם אתה יהודי ימני שמרן, אתה נאצי. לכן אני נחשב 'לבן', אבל נעם חומסקי, למשל, הוא 'יהודי'".
מה עמדתך בנוגע לציונות?
"אני ציוני לחלוטין. אני תומך נלהב בצורך במדינת לאום לעם היהודי. אשתי ישראלית. התחתנתי בעכו, ורוב המשפחה שלה עדיין בארץ. אפשר לשמוע אותי תוקף בחריפות את ה־BDS ואת כל האנטי־ציונים. הטרגדיה הגדולה של הציונות היא שהרבה מהציונים המקוריים הפכו היום לפוסט־ציונים. זה קרה בגלל הניתוק מהשורשים היהודיים".
האם אתה רואה את עצמך עולה ארצה אי פעם?
"לא. אני אמריקני. אני מאמין בחזון האמריקני. אני חושב שזו המדינה הגדולה ביותר שהיתה קיימת מעולם, ומזדהה עם הערכים המייסדים שלה באופן מוחלט. אני שמח שישראל קיימת, תומך בה בכל מאודי וחושב שהיא חיונית לעתיד העם היהודי. תמיד אתמוך בה, בקיומה ובהעצמתה - אבל אני אמריקני, לא ישראלי".
האם אתה אופטימי לגבי העתיד?
"אני פסימי מיסודי. זה מעולה, כי ככה אני מכוסה מכל הכיוונים: או שמתברר שאני צודק, או שאני מופתע לטובה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו