בזווית אישית: לאן נעלם רופא המשפחה של אמא שלי?

חודשיים היתה אמי האהובה מאושפזת בבית החולים מאיר בכפר סבא, ובמהלכם ליוויתי אותה בכל יום באשפוז במחלקות השונות: מחדר המיון, דרך חדר הניתוח ויחידת ההתאוששות, היחידה לטיפול נמרץ, המחלקה הכירורגית וכלה במחלקה הפנימית. אמי הובאה על ידי באמבולנס באמצע אוגוסט השנה כשהיא בסכנת חיים ממשית ומיידית, ויצאה מהאשפוז לאחר חודשיים במצב טוב, משופר ומשוקם.

זו היתה הזדמנות נדירה מבחינתי לחוות את מערכת הבריאות הציבורית מקרוב מאוד ובאופן מתמשך ואינטנסיבי. והמסקנה? הטיפול והשירות במאיר היו מצוינים, וזהו אחד מבתי החולים הטובים בארץ. משיחות עם רופאים, אחיות ובני משפחה ניכר שבית החולים עבר בשנים האחרונות תהליכים ושינויים חיוביים מאוד בניהולו של ד"ר איתן וירטהיים. עוד ניכר שרובם ככולם של הרופאים, האחים, האחיות ושאר הצוותים המקצועיים עובדים באופן מסור, מקצועי ואנושי מאוד. בלטו במיוחד האחיות הבכירות הכלליות, שאחראיות מטעם ההנהלה לבית החולים בשעות הערב והלילה, ד"ר חיים פארן, מנהל כירורגית א', וצוות הרופאים והאחיות במחלקה; ד"ר ניסים יפרח, מנהל טיפול נמרץ ואחד הרופאים המקצועיים והאנושיים שפגשתי אי פעם, וצוות הרופאים והאחים והאחיות בטיפול נמרץ; ד"ר און דולברג, רופא בכיר בפנימית ו' שבולט במיוחד באנושיותו וביחסו לחולים ולמשפחתם; והמנהל המצוין של מחלקה פנימית ו', פרופ' יצהל ברנר, וצוות האחיות והאחים במחלקתו.

אלא שזו לא רק תחושה אישית סובייקטיבית. גם הנתונים ההשוואתיים של מדדי האיכות הלאומיים במשרד הבריאות מראים שבמאיר נעשית עבודה טובה מאוד. על פי נתונים אלה, בשלוש השנים האחרונות מאיר הוא אחד משלושת בתי החולים הטובים ביותר בארץ. בשנים האחרונות חל שיפור מתמיד ומשמעותי באיכות הטיפול הרפואי, בשימוש מוגבר בטכנולוגיות רפואיות־כירורגיות מתקדמות, בתנאי אשפוז משופרים וטובים מאוד ברוב המחלקות, ויש גם תנופת פיתוח ובינוי משמעותית ביותר. 

הקוראים הציניים יכולים לטעון כי ייתכן שאמי קיבלה טיפול טוב במיוחד משום שהצוות הרפואי ידע שאני עיתונאי, אך על כך אענה כי מאחר שהטיפול באמי היה טיפול כה ממושך ומורכב, שבעטיו שהיתי בבית החולים מאות שעות במצטבר ונחשפתי לכל כך הרבה אנשי צוות - אי אפשר לומר שמדובר בהצגה. נחשפתי גם, במיעוט מהמקרים, לטיפול פחות טוב או פחות מקצועי וזו היתה, אולי, הראיה שמה שראיתי משקף את הנעשה במאיר. כמו כן, שוחחתי רבות עם בני משפחה ומטופלים בכל המחלקות, ולרבים מהם, ומובן שלא כולם, היתה התרשמות ממש דומה.

בחלוף החודשיים האחרונים גיבשתי תובנות ומסקנות המעידות על בעיות במערכת הבריאות הציבורית כולה. בעיות אלה מאפיינות את מרבית קופות החולים וחלק ניכר מבתי החולים, והן אינן קשורות למאיר. בעיות אלה מחייבות, לדעתי, טיפול מעמיק, יסודי - ומהיר.

1 אמי הגיעה במצב קשה מאוד לבית החולים ועברה באופן דחוף ניתוח מציל חיים, ולהערכת הרופאים הבעיה הרפואית מסכנת החיים שהיא סבלה ממנה היתה תוצאה של בעיה רפואית מתמשכת במשך חודשים או שנים. לאחר הניתוח אמי אושפזה במצב קשה כשהיא מורדמת ומונשמת ביחידה לטיפול נמרץ במשך כשלושה שבועות. מצבה היה אז כה קריטי עד שמנהל הטיפול הנמרץ, ד"ר יפרח, המליץ תחילה שנעבור יחד שעה אחר שעה, יום אחר יום. במהלך שהותה במחלקה הוא אף התקשר לרופא המשפחה שלי כדי לברר אצלו מידע על מצבה הרפואי. 

רופא המשפחה סיפק לו את כל המידע, אבל מאז לא הפסקתי לשאול את עצמי: להיכן נעלם רופא המשפחה שלה זה שנים רבות? מדוע הוא לא התקשר אף פעם לבני המשפחה שהוא מכיר כדי לשאול בשלומה? מדוע הוא לא מצא לנכון לעשות את המינימום ולהתקשר אליה כששוחררה לביתה? כיצד ייתכן הניכור המוחלט בין רופא המשפחה למטופלת שלו, שאושפזה והיתה בסכנת חיים? 

אני כלל לא רוצה לחטוא ברומנטיות ובסנטימנטליות, אבל אני עוד זוכר את התקופה שד"ר יהושע סנדלר עליו השלום, רופא המשפחה במושב עין ורד, שבו גדלתי וגרים הוריי, היה מגיע למאיר כדי לבקר את מטופליו שאושפזו. ייתכן שהיום זה לא אפשרי ואי אפשר לצפות לכך מרופאי המשפחה, אך לניכור מוחלט לא ציפיתי. אני משוכנע שצריך לחייב את רופאי המשפחה לשאול לשלום המטופלים שלהם שאושפזו, לבטח אם מדובר בתקופת אשפוז ממושכת, ולבטח יש לדרוש מהם ליצור קשר עם המטופל לאחר חזרתו הביתה. מבדיקה שערכתי עולה גם כי היעדר קשר נחוץ שכזה הפך לתופעה שכיחה מאוד בכל קופות החולים, ורופאי משפחה בכירים ותיקים שדיברתי איתם אמרו לי שלדעתם זו תעודת עניות לרפואת המשפחה בארץ.

לאחר שאמי חזרה מבית החולים היה מקרה שבו היא נזקקה לייעוץ רפואי דחוף והתקשרתי לרופא המשפחה שלה. אמרתי לו ישירות את כל הדברים האלה, ובהגינותו השיב שאני צודק והסכים להגיע אליה בדחיפות לביקור בית - שהיה מצוין, כרגיל. 

2  ביה"ח מאיר הוא בבעלות קופת חולים כללית, שבבעלותה כמחצית מבתי החולים הציבוריים בישראל, ואמי חברת אחת הקופות המתחרות. ייתכנו לכך השלכות רבות, עד כדי כך שכשאמי התעוררה מההרדמה במחלקה לטיפול נמרץ היא שאלה בדאגה: "האם בקופה שלי הסכימו לשלם את ה'חשבונות' של ביה"ח מאיר?" השבתי שלא היתה בעיה עם התשלום, וכאן חשוב להסביר כי הבעיות באישור לאשפוז בבתי חולים, באמצעות טופס 17, לא קיימות בדרך כלל באשפוזים דחופים.

ואולם, הקשר עם קופת החולים שבה חברה אמי בזמן האשפוז היה גם הוא מנוכר עד מאוד. לכל קופות החולים יש אחיות קשר ובקרה שנמצאות בבית החולים ובודקות מטעם הקופות את הצדקת האשפוזים של חברי הקופה ואת הבקשות של הרופאים והמטופלים להמשך האשפוז. במקרה של אמי היתה המלצה חד־משמעית של הרופאים לשיקום במהלך האשפוז, אך התעורר ויכוח היכן היא תאושפז לצורך השיקום. כל הדיאלוג בנושא התקיים לא עם האחות מטעם הקופה שלה, אלא משום מה רק עם האחיות במאיר, שהן עובדות קופת חולים כללית - ואלה מצאו את עצמן מייצגות, שלא בטובתן, את עמדת הקופה המתחרה.

במקרה של אמי, הרופאים המליצו ואנחנו ביקשנו שאת השיקום היא תעשה במחלקה הגריאטרית־שיקומית במאיר. בקופת החולים שלה סירבו תחילה לבקשה באופן חד־משמעי וללא כל נימוקים. הפקידים והרופאים בקופה לא קיבלו את ההמלצות של הרופאים במאיר שלפיהן אמי צריכה להמשיך את האשפוז השיקומי באותו בית חולים. לא היה בידינו המידע בפני מי מערערים על ההחלטה, ומדוע אחיות הקשר של קופת החולים שלה לא פונות ביוזמתן לחולה ולמשפחה ומסבירות את ההחלטה, מציגות את היתרונות של האלטרנטיבות האשפוזיות שהקופה שלה בכל זאת מציעה, ומפרטות כיצד יכול המאושפז לדרוש מהקופה דיון חוזר בבקשתו. מעדויות שהעלו בפניי אחיות ורופאים, מתברר שזו בעיה מוכרת וכי זו ממש שיטה קבועה של חלק מקופות החולים.

במקרה של אמי הצלחתי בכל זאת לשכנע לאשר את הבקשה להמשך שיקום במאיר, אך לבסוף אמי לא נזקקה לכך. היא מקבלת את השיקום הביתי המצוין של חברת "צבר רפואה" באישור קופת החולים שלה ובמימונה.

3 בעיה נוספת שמחייבת התייחסות היא הבחירה הכמעט קבועה של הצוות הסיעודי להשתמש בטיטול כפתרון ראשון לכל בעיה של אי־שליטה בצרכים של המטופל. הבעיה הזו חוצה את כל בתי החולים הציבוריים ואת מרבית מחלקות האשפוז (בעיקר המחלקות הפנימיות, הכירורגיות, הסיעודיות והגריאטריות) וניכרת גם במוסדות הפרטיים, אפילו היוקרתיים שבהם. בעקבות זאת, ואין שום דרך נעימה לכתוב זאת, המטופל עושה על עצמו את צרכיו כתינוק.

ברוב המחלקות כבר כמעט לא משתמשים (בעיקר בגיל המבוגר) בסירים או בבקבוקי שתן, שהם תחליף נכון יותר מכל בחינה לטיטול, וחמור מכך: נניח שאין ברירה אלא לשים טיטול, מדוע מייד וללא היסוס מגדירים אותו כאפשרות הקבועה והיחידה ולא רואים בו את מה שהיו חייבים לראות בו: ברירת מחדל זמנית עד שהמטופל יוכל, בעזרת הצוות הסיעודי והשיקומי, לחזור לעשות את צרכיו בעצמו? 

לפי בדיקתי, זו בעיה קשה מאוד בכל מערכת הסיעוד בבתי החולים בישראל, והפרקטיקה הזו כבר טבועה אצל האחיות והאחים. ברור גם שהמחסור בכוח אדם סיעודי הוא אחת הסיבות לבעיה זו, ואולם חייבים להבין שזה לא מצדיק כשלעצמו את התמשכות התופעה.

4  לפי חוק זכויות החולה, הצוות הרפואי והסיעודי חייב להזדהות בשמו ובתפקידו בפני המטופל ולהציג את עצמו, ויש לכך גם משמעות גדולה בשיפור השירות הרפואי והדבר מתחייב מהאתיקה הרפואית. עם זאת, ברוב המקרים שפגשתי (והיו מאות כאלה) הצוות אינו מציג את עצמו. יתרה מכך, הצוותים מחויבים לענוד תג עם שמם ותפקידם, אבל גם זה לא עוזר. אף שרובם עונדים את התג, הוא משום מה הפוך או בלתי קריא. עשרות פעמים ביקשתי מאיש צוות (רופא, אחות, כוח עזר, פיזיותרפיסט ועוד) להציג את עצמו, ואז תמיד היתה התנצלות קבועה שהתג משובש. גם במקרה זה לא מדובר בבעיה הקשורה לביה"ח מאיר, אלא בבעיה המאפיינת את מרבית בתי החולים בארץ וחלק ניכר מאנשי הצוות הרפואי והסיעודי.