היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, הודיע אתמול כי דירקטוריון אי.די.בי פעל שלא בסמכות כשאישר את הסכם הפשרה שהושג בעניין תביעת הדירקטורים בחברה. מדובר בפשרה שלפיה הם הסכימו לפצות את החברה, מחברת הביטוח שלהם, בסך 100 מיליון שקלים. התובעים הם בעלי מניות בחברה.
על מה, בעצם, מדובר?
כשחברה ציבורית נפגעת על ידי גוף או אדם וקמה לה זכות משפטית לתבוע אותו, היא כמובן רשאית לעשות זאת. אך מה אם החברה, מכל סיבה שהיא, לא מעוניינת לתבוע את הגורם שהסב לה נזק? כשמדובר בחברה ציבורית, כל בעל מניות רשאי לעשות זאת במקומה. כלומר, התביעה שלו נגזרת מעילת התביעה של החברה, ומכאן השם - תביעה נגזרת.
על פניו מדובר בכלי חשוב שעומד לבעלי המניות, גם לקטנים שבהם, ונותן מענה ל"בעיית הנציג". הרי מיהי החברה? בעלי המניות שלה? הדירקטוריון? המנכ"ל? העובדים? אין אדם בודד שאפשר להצביע עליו כ"החברה". הבעלים האמיתיים של החברה הם כלל בעלי המניות - הן מהציבור והן בעלי השליטה, אך בחברות הגדולות מדובר בקבוצה גדולה של אנשים שלא באמת יכולה להצביע על כל החלטה של החברה. לצורך כך בעלי המניות ממנים כנציגיהם דירקטוריון והוא ממנה כנציגיו את הנהלת החברה.
בעיית הנציג נוצרת כשלכל אחת מהקבוצות יש אינטרס שונה. כך הוא מקרה דסק"ש. רכישת "מעריב" לא נועדה לשרת את כלל בעלי המניות, שכן "מעריב" היה עיתון כושל שהסב לבעלי המניות הפסדים. לכן רבים מבעלי המניות טענו שרכישת "מעריב" נועדה לשרת את יחסי הציבור של בעל השליטה נוחי דנקנר. כנגד החלטה כזו בהחלט יש מקום לבעלי המניות לתבוע את נציגיהם על ייצוג כושל.
הבעיה היא שכל זה נכון תיאורטית, אבל במציאות אין פתרונות קסם. בעיית הנציג מתגלה לא פחות גם בתביעה הנגזרת מעצמה. גם בתביעה נגזרת יש נציג - בעל המניות שלכאורה תובע בשם קבוצה גדולה של בעלי מניות מהציבור. גם לבעל המניות יש נציג - עורך הדין. אז איך קרה שדווקא התובעים מתנגדים להסכם פשרה פנטסטי בשווי 100 מיליון שקלים? לטענת דסק"ש, התובעים דורשים 25 מיליון שקלים שכר טרחה, לא ממש האינטרס של שאר בעלי המניות.
מאז התיקון לחוק החברות בשנת 2011 עלה דרמטית קצב התביעות הנגזרות. בעיית הנציג עלולה להיות חמורה, אך התביעה הנגזרת לא תמיד תפתור אותה והיא עלולה להתגלות כחרב פיפיות.
הכותב הוא חוקר במחלקה לכלכלה באוניברסיטת בר־אילן