המחפשים

"כחולמים", ספרו של יוסי קליין הלוי, מביא את סיפורם של "שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל" - כפי שמציינת כותרת הספר. חלק מהלוחמים - אם לא כולם - שאת סיפור חייהם מספר קליין הלוי - מוכרים לקורא, ובהם אפשר למצוא את מאיר אריאל וחנן פורת ז"ל. קליין הלוי מתאר את שבעת לוחמי הצנחנים לאחר שפגש אותם, את בני משפחותיהם וחבריהם, והוא שוזר ביד אמן - כחוקר וכסופר - את דמויותיהם עם סיפור התפתחותה של מדינת ישראל, בעיקר ממלחמת ששת הימים, שבה לחמו יחדיו בקרב לשחרור ירושלים כלוחמים בחטיבת הצנחנים במילואים (חטיבה 55) ועד לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, יצחק רבין ז"ל.

למען הגילוי הנאות, הכרתי ועודני מכיר באופן אישי כמה משבעת הצנחנים, גם משום שהצטרפתי כחייל מילואים לחטיבה 55 ולחמתי איתם את מלחמת יום הכיפורים, וגם כי החיים זימנו לנו להיפגש בצמתים כאלו ואחרים.

קליין הלוי בוחר בסיפורים האישיים הללו כדי לקבוע את מלחמת ששת הימים כקו פרשת המים, שבו הועבר מקל ההובלה בחברה הישראלית מהתנועה הקיבוצית - שמיוצגת על ידי אריק אכמון (בן גבעת ברנר וחבר נצר סרני), אביטל גבע (עין שמר), מאיר אריאל (משמרות) ואודי אדיב (גן שמואל) - לציונות הדתית־לאומית בהובלת "גוש אמונים" - שמיוצגת על ידי חנן פורת (כפר עציון), יואל בן נון (עפרה/אלון שבות) וישראל הראל (עפרה).

התפתחות סיפוריהם האישיים של שבעת הצנחנים במקביל לאירועים ההיסטוריים שמדינת ישראל חוותה, מבליטה למעשה את דעיכת האנרגיה של התנועה הקיבוצית ממלחמת ששת הימים ואילך, דרך אובדן השלטון לאחר מלחמת יום הכיפורים.

הסיפורים האישיים הללו שופכים אור, במידת מה, על הגורמים לאובדן האנרגיה של התנועה המובילה עד אז, דרך אובדן החזון והמטרות שהגדירו אותה, עבור בתהליך חברתי־כלכלי המעדיף חומרנות ומעבר להפרטה, לצד אובדן האמון והאמונה בשיתוף ובשוויון, אך בעיקר כתוצאה מבחירה בדרך מדינית שהכזיבה, דרך "שלום עכשיו", אם לשפוט לפי קליין הלוי.

במקביל מתאר הספר את הקמתה ועלייתה של תנועת גוש אמונים, מתוך ישיבת מרכז הרב, תנועה חדשה עם חזון ואנרגיות שנטענו באמונה, שמתחילה כתנועה קטנה (ואולי אף כאוונגרד) ומתפתחת לגורם שהשפעתו ניכרת היום בחברה, בציבוריות ובפוליטיקה הישראלית, בצה"ל ועל מפת מדינת ישראל.

המחלוקת המדינית־פוליטית שמתפתחת לאחר מלחמת ששת הימים בין התנועה הקיבוצית ("שלום עכשיו") לבין גוש אמונים ("ארץ ישראל השלמה") מוכרעת על פי יוסי קליין הלוי, כתוצאה מ"מציאות החיים": האינתיפאדה הראשונה חיסלה עבור רבים את חלום "ארץ ישראל השלמה", ואילו האינתיפאדה השנייה קברה את חלום "שלום עכשיו". הנסיגה החד־צדדית, התקווה של המרכז, הביאה לאלפי רקטות קסאם על שדרות (הספר נכתב לפני שטווח הרקטות גדל והגיע גם למרכז הארץ ומעבר לו; מ"י).

כריכת הספר (דביר)

הבחנה זו מביאה אותנו לנקודה מעניינת בהיסטוריה שלנו, שבה מחד גיסא יכולה לחלחל ההבנה בחברה הישראלית שהדרך ארוכה ואין "פתרון עכשיו" (כפי שאני מאמין), ומאידך גיסא זו הזדמנות נוספת למשיחי שקר פוליטיים, שיכולים להציע לציבור עוד "פתרון", שייצר תקווה לטווח קצר ויתנפץ כאשליה, כפי שחווינו מאז הסכם אוסלו. קליין הלוי מציין בספר את רצח רבין כנקודת שבר חריפה, הפותחת פצע שעדיין לא הגליד בין שתי התנועות, באופן שאינו מאפשר חשבון נפש עד היום. ההקצנה והפלגנות מתוארות בספר כאתגר וכסכנה, כאשר יש קולות בשמאל המאשימים את הימין ברצח, ויש קולות בימין המאשימים את השמאל בבגידה.

בהקשר הזה מצאתי בספר הבחנות חשובות ביותר לימינו אלה ולעתידנו. אחד מגיבורי הספר (ולא נגלה מי כדי לא להרוס לקוראים) מאבחן את אלה שמאמינים ופועלים למען "שלום עכשיו" כמשיחי שקר. באותו אופן בדיוק אותו לוחם לשעבר מאבחן גם את אלה המנסים להביא גאולה עכשיו, על ידי התיישבות על בסיס אמוני, באופן המתעלם מהמציאות המדינית־פוליטית.

הבחנה חשובה אחרת שמספק גיבור אחר של הספר עוסקת בשאלת שלמות העם מול שלמות הארץ - או במילים אחרות, מה ראשון בסדר: עם ישראל, תורת ישראל או ארץ ישראל? תשובתו של אותו גיבור היא כי "היהודים היו לעם לפני שקיבלו את התורה וירשו את הארץ", אך זו שאלה שהעיסוק בה חי ובועט. גם סוגיית ההדתה מוצאת את דרכה לספר, בצורה לא ישירה ומפתיעה.

דווקא הדרישה "לשבור את הסטיגמה שהיהדות שייכת רק למחנה אחד" מגיעה מאחד מחובשי הכיפה, ולעומתו זהו בוגר התנועה הקיבוצית שמצטער על כך שלא זכה לחינוך רחב יותר במחשבת ישראל בצעירותו. אך לא רק בפוליטיקה עוסק הספר: הבחנה מנומקת אחרת של אחד מגיבורי הספר, גם אם נראית שולית, היא שבהיסטוריה של עם ישראל אנשי החוף נטו לחומרנות, ואילו אנשי ההר לרוחניות.

מתוך הספר בולטת גם ההכרה ששתי התנועות המובילות הללו הן תנועות הרואות בהתיישבות ערך, וסלע המחלוקת ביניהן הוא בשאלה היכן להתיישב. באופן טבעי עולה השאלה האם גם בעידן המידע, התנועה הבאה שתוביל את מדינת ישראל (ההיסטוריה מוכיחה שאליטות מובילות מתחלפות) תתבסס על התיישבות? בספר אמירה מאירת עיניים ומלמדת של אחד מ"בוגרי הפילוג" בקיבוצו, פילוג קשה שחווה כנער וגרם למשפחתו לעזוב את הקיבוץ. היום הוא תוהה בקול "איך היה יכול להתנתק מאנשים שאהבו אותו וקיבלו אותו ללא תנאי, והכל בשמם של אירועים שלאיש לא אכפת מהם עוד?"

יותר מכל מצאתי באמירות כאלו, השזורות לאורך כל הספר, ובגיבוריו, קול קורא לממלכתיות ולאחדות.

ואולי זה מה שחיפשתי? 

כחולמים / יוסי קליין הלוי;

דביר, 544 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו