הצורה שמאחורי הצורה

צוק העיתים פונה המדינה אל משורריה, אבל ספק אם בעת הלחימה הזו יפנו דווקא למשורר הזה. שהרי אין בכוחו של פרס ישראל לשירה להעלות אדם לעמדת "הצופה לבית ישראל", אלא דווקא מכירות נאות מעבר לים, יחסי ציבור בקרב חוגי הון וכריזמה אישית הם אלה המסייעים לכך. השירים בדרך כלל נותרים לבדם, רחוקים מהמולת התקשורת, ורק קריאה נדירה מחלצת אותם מהבדידות.

אינני יודע אם ישראל פנקס ניחן בתכונות הללו (אני מניח שלא), אך ברורים לי שני עניינים: הראשון, שהוא חתן פרס ישראל לשירה לשנת תשס"ה, והשני - רוב הציבור בישראל אינו מכיר את שמו. כששוחחתי השבוע עם חברים בעניינו נתקלתי במבטים חשדניים שפירושם השם-הזה-מצלצל-לי, אך למעט רעש וצלצולים לא אמר השם דבר אלא ליחידי סגולה. כשהוזכר ספרו החדש, "אנטנות וחיישנים", הפכו העיניים המתאמצות-להיזכר למבט שואל וחסר אונים.

זהו ודאי הרגע שבו מעריציו של פנקס מחייכים בסיפוק, שכן שירתו הייחודית והמרגשת של הכותב התל-אביבי, וכן העובדה שמעולם לא היה שייך לקליקה כלשהי, הן שיצרו סביבו מעגל קוראים ומעמד יציב כמשורר אוניברסלי הפועל בשדה כל כך לוקלי.

רק תשעה ספרים כתב פנקס בכ-50 שנות יצירה. דומה שהוא אינו ממשוררי המקלחת והמכולת, פתקאותיו אינן פזורות בכל מקום בדירתו ושיריו הם תוצר סופי של תהליך זיקוק סיזיפי. כתיבת שירה קשה לו, ככל הנראה, ולכן פנה בספר זה לפרגמנטים, לאחר שגילה כי הם "סוגה ספרותית לעצמה ומעשה יצירה לכל דבר". באחד הקטעים מספר פנקס על השינוי: "פרגמנטים אלה ראשיתם בקושי הגובר והולך לכתוב שירה ובה בעת בצורך להמשיך ולכתוב, על אף הכל. הם החלו כרישום אימפולסיבי, יומני כמעט, של קטעי מחשבות, חלומות, זיכרונות. מכאן ההתייחסות שלי אליהם כאל קטעים ולא כאל רצף נרטיבי בעל סדר מחייב כלשהו".

מעניין לחשוב על "אנטנות וחיישנים" כעל ספר רישום. מאז ומעולם תפס הרישום מקום של כבוד במסורת הציור המערבית, כיוון שביטל את נוקשות הריאליזם ונקט גישה של אלתור. זה, כמובן, לא פגע במעמדו גם בקרב אסתטיקנים כמו רמברנדט - שידוע כגדול רשמי המאה ה-17 - כנראה גם משום, כפי שהגדיר זאת מנשה קדישמן, ש"הרישום הוא הרצון להבין את הצורה שמאחורי הצורה".

"הפרגמנט הוא, למעשה, סוג של שבר", כותב פנקס, "רישום חלקי, או התחלה של דבר ללא אמצע או סוף מוגדרים. מחשבתנו עשויה לא אחת מ'שברים' כאלה". לכן כל כך ברורים דילוגיו בספר: מחלום אניגמטי על שיטוט בדרום תל אביב, דרך תיאור של רווק ערירי שבעברו היה שחקן נערץ, ועד התבוננות מרתקת בצילום משפחתי. היומן של פנקס אינו בוחל באישי, בפוליטי או ברגשי - הוא כולל בתוכו כל מה שמתרחש, לוכד רגעים שעל פני השטח אינם אלא זמן שחולף, אוויר בתנועה, אבל כוח התיעוד הופך אותם לרבי משמעות, לבלתי נשכחים.

99 פרגמנטים מופיעים ב"אנטנות וחיישנים" (שראה אור בעימוד ובסידור נפלא בהוצאת אבן חושן), וכמו בכל הבזק של פנקס נדמה שגם המספר הזה אינו מקרי. הוא כמו התווית בחנות הנושקת תמיד למחיר העגול אך יוצרת אשליה נוחה יותר, וכמו האדם שניצב על סף התהום או הארץ המובטחת ורק צעד אחד, בלתי אפשרי, מפריד בינו לבין הלא נודע. כתיבתו של ישראל פנקס מתקיימת בדיוק ברווח הצר הזה של החיים, בהוויה השבירה בין הקיום לבין האין; ללא כל תחושה של זמן: "אני מתבונן בעברי, בחיי, כמו בבגדים שהשארתי על החוף. אין לי שום עניין בהם כעת, כשאני חותר במים העמוקים וכלל איני מעלה בדעתי לחזור".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו