ביום שישי שעבר הכריז הנשיא דונלד טראמפ בנאום דרמטי על שינוי מדיניות כלפי איראן, והודיע כי לא ייתן אישור שהאיראנים ממלאים אחר הסכם הגרעין. עכשיו נכנסים לקנה צעדים שונים נגדם, בדגש על חידוש הסנקציות עם אפשרות לביטול ההסכם.
בתוך 48 שעות האיראנים הגיבו. כיבוש כירכוכ במהלך בזק צבאי מוצג כתגובה עיראקית למשאל העם הכורדי על עצמאותם, אך בישראל רואים בכך בעיקר תגובה איראנית שהיא זעזוע אסטרטגי קריטי. "המשמעות היא חמורה ביותר", אומר מקור בעל רקע מודיעיני. מתברר שהאמריקנים ממשיכים להיות מבולבלים גם בעידן טראמפ. מי שכבש את כירכוכ הם "איראנים מחופשים לעיראקים, מצוידים בנשק אמריקני הכי חדיש", אומר גורם בכיר בירושלים. ומה שיותר חמור: האמריקנים עמדו מנגד. הם נתנו לזה לקרות.
בישראל עסקו בעשן שעלה ממטה המשטרה בשייח' ג'ראח. לא שמו לב שהאיראנים מדברים במעשים. האמריקנים בינתיים מברברים. האיראנים כבר החלו לנקוט פעולות שנועדו להרתיע את האמריקנים מלפעול נגדם, וכירכוכ זו המנה הראשונה באסטרטגיית ההתגרויות. ירי הטילים על מטוסינו בסוריה הוא כנראה גם חלק מהתפריט. במקרה הזה היורה חטף בחזרה.
רק לפני כשבועיים אמר לי צורי שגיא, שיעץ לכורדים, כי בשטח פתוח אין לכורדים יכולת הגנה מול כוחות ניידים מהירים. הוא דיבר בעיקר על סכנה של מתקפה טורקית. עכשיו באו משמרות המהפכה, שהיו הגרעין העיקרי במתקפה של הכוחות העיראקיים, והדגימו מהלומה מהירה.
בכל מקום מכונים הכוחות הסרים לפקודת איראן בשם אחר. בעיראק הם מכונים "יחידות הגיוס העממי". אלו פועלים לקידום התפשטות ההשפעה האיראנית במזרח התיכון. לפי הדיווחים, הכורדים בהלם כיוון שמקור ההכנסה העיקרי שלהם, הנפט של כירכוכ, נמצא עכשיו בשליטה איראנית למעשה. גם אספקת הנפט לישראל נפגעת כתוצאה מהמהלך.
יש שתי סיבות לדאגה: הראשונה - האיראנים מוכיחים שהם מסוגלים להוציא מבצע התקפי גדול בהחלטה של רגע. שוב ראינו מבצע שמתחיל במהלך הונאה של תרגיל צבאי גלוי, והם יכולים לעשות זאת בכל מקום, כמעט, על מפת האזור. הסיבה השנייה לדאגה היא הצוות המנהל של מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב.
מי שהיית מצפה ממנו לתרגם את החזון האסטרטגי של הנשיא טראמפ לפעולה יעילה בשטח אלו שלישיית מאתיס, טילרסון ומקמאסטר (היועץ לביטחון לאומי). גם פרשנים שונאי טראמפ הסכימו שמדובר באנשים מצוינים. לאחר כיבוש כירכוכ מותר לפקפק בכך. האמריקנים נתפסו בלתי מוכנים, מגמגמים, שואלים את עצמם לצד מי בתוך מערכת הבריתות בעיראק ובסוריה הם בעצם עומדים.
אגב, הצפון־קוריאנים העבירו מסר שהם לא מתכוונים להיכנס למגעים דיפלומטיים. טילרסון נראה כמי שישן בעמידה. "עד שתיפול הפצצה הראשונה".
משא ומתן של הדלפות
שאלתי השבוע מישהו שבאמת אמור לדעת את כיוון הרוח בסאגת החקירות, אם לא הגענו למצב של מדרון שיוביל בהכרח לבית המשפט. התשובה היתה חד־משמעית: "לחלוטין לא". היועץ המשפטי מנדלבליט ממשיך "לא לשים קצוץ", ו"תיק שמפניה" כפי שהוא, אינו משהו שהוא הולך להגיש עליו כתב אישום.
לכן הלחץ המתמיד הוא על חוקרי המשטרה. עליהם להראות מה ניתן בתמורה ל"שוחד", כביכול. קשה לראות, מלבד הדלפות זעומות בערוץ 2 או טורים זעומי מלל ב"הארץ", שיש למשטרה חומר מוצק לכתוב הביתה מקטמנדו של החקירות.
עד היום, חרף כל הניפוחים המלאכותיים של התקשורת המודרכת, לא נמצא שום שר בכיר שיודה כי יש כאן משהו; ושזה נורא חמור מה שנחשף, וראש הממשלה צריך להתפטר. לחלוטין לא. לא בלמ"ד רבתי. עדיין יש הסכמה רחבה בין השרים, שמלכתחילה במדינה דמוקרטית סבירה לא היו מסבכים ראש ממשלה טוב - והכוונה באמת לראש ממשלה שהוא בצמרת הדירוג - בחקירות על זוטי דברים כמו "תיק שמפניה". עדיין ההתרשמות היא שלסרס ראש ממשלה במדינה כמו ישראל על השטות הזאת זה דבר בלתי סביר.
ואז עולה השאלה של המפכ"ל רוני אלשיך. הוא כעס השבוע מאוד בעקבות התבטאות ראש הממשלה נגד "צונאמי" ההדלפות בנושא החקירות. אבל זה גורלו של מי שעשה את הטעות ומינה היישר מלב המדמנה של פורום החווה את ליאור חורב כיועץ אסטרטגי לענייני תקשורת. כך חושבים הגורמים בממשלה שיודעים דבר או שניים בנושאים הרלוונטיים.
זה דווקא לא ראש הממשלה נתניהו. גלעד ארדן עשה טעות שאפשר את מינויו של חורב, ולפחות שר בכיר אחד חושב שעוד קודם לכן ארדן טעה במינויו של אלשיך. היה מועמד אחד, מתוך המשטרה, שהתגלה כאדם הנכון במקום הנכון. זה היה ניצב בנצי סאו, שבדיוק כאשר כיהן כממלא מקום המפכ"ל הוטל עליו לטפל באינתיפאדת הסכינים. מי שידפדף קצת אחורה יראה שהוא תפקד מעולה, אבל נצמדו לעיקרון של מינוי מבחוץ ורוני אלשיך הרוויח.
כאשר החל גל ההדלפות מדי ערב של קטעי תמלילים מהקלטות מוזס בתיק 2000, הופיע אלשיך וקבע נחרצות שהמקור אינו משטרתי. הוא אמר כי הוא מתכוון לבלום את ההדלפות מהמשטרה ולבודד את החקירה. והאמת, אלשיך הגיע לתפקיד לפחות עם מקדם אחד גבוה: האמינות שלו. פעם ראשונה אחרי הרבה שנים, היה מפכ"ל שהיה אפשר לתת אמון בדבריו, אחרי כל השנים שהמשטרה נוהלה על ידי רונאל פישר.
מהיכן מגיע זרם ההדלפות המתחדש מחקירות המשטרה? רוני אלשייך // צילום: מרים צחי
אלא שאכן זה חודשיים לפחות, אם לא יותר, חודש זרם ההדלפות שכבר לא היה אפשר להגיד בבירור שמקורו אינו משטרתי. ידוע מי הדליף את התמלילים. אפשר לטעון שגם הדלפת התמלילים ההם - שחשוד בהם מקור מסוים מאוד - היתה סוג של משא ומתן עם המשטרה לצורך קידום האינטרס של לקוח מסוים. כך שהמשטרה באיזשהו מקום היתה שותפה גם אז.
השאלה היא אם מישהו צריך להתפטר עכשיו. יכול להיות שאם המפכ"ל אלשיך רוצה לעצור את תהליך הפיכתה של המשטרה למפלגה, הוא צריך להיפטר מליאור חורב. מנקודת מבטו של נתניהו, חורב לא ממש מזיק לו, אם לא רוצים להגיד שהוא ממש מתנה בשבילו. "תלמדו לנצל הזדמנויות", נוהג נתניהו להגיד בהקשר הזה לשרים. כוחו בציבור מתחזק כתוצאה ממלחמותיו ב"תקשורת", ועכשיו במפלגת המשטרה.
הבעייתיות של החקירות מבחינת הדמוקרטיה הישראלית היא בדיוק זו: המשטרה עלולה להיתפס בעיני חלק מהציבור כמפלגה. ולידה המפלגה החזקה עוד יותר היא מפלגת מוזס, שיש לה לא מעט חברי כנסת. מי שיעקוב אחר חוקיות התזמון של גלי ההדלפות והתחדשות צונאמי הכתבות ב"ידיעות אחרונות" נגד נתניהו יראה מגמה. ההתקפות על משפחת נתניהו נותנות הכשר לחקירות ומסמנות מטרה: "רדו ממני בתיק 2000 וטפלו בפושע האמיתי". כך, אולי, מנהל מוזס את המשא ומתן שלו עם המשטרה.
המטרה השנייה של גלי ההדלפות היא למלא את התפקיד שעשו בעבר נאומיו האפוקליפטיים של מאיר דגן נגד ראש הממשלה. בכל פעם שביבי חיזק את מעמדו בציבור וקידם את האינטרס הישראלי, היה מופיע מאיר דגן, מנמיך את פרופיל ראש הממשלה ומציגו כמי שמסכן את ביטחון המדינה. כיוון שאין היום מועמדים לרשת את דגן, ממלאות את התפקיד המלוכלך הזה ההדלפות.
הבולט ביותר היה המופע של נוסבאום, דקה לפני שנתניהו וטראמפ התחילו את מסיבת העתונאים שלהם לפני חודש בניו יורק. "מתחזקים החשדות לשוחד מצד ראש הממשלה", אמר. אמנון אברמוביץ', שחיסל בעבר את אלשיך, הפך למעריצו, כמובן בעקבות פרטי מידע שסופקו לו. בערוץ 10 אלשיך הפך לאיש השנה. זה נקרא קידום, וכנראה מישהו הראה לו מה יכול לקרות למי שהתקשורת מתנפלת עליו: יואב גלנט, גל הירש, עופר וינטר.
לא מתגעגעים לקרייסקי
העובדות הן שהראשון שעשה עסקים פוליטיים עם אקס־נאצים היה דווקא קנצלר אוסטריה מטעם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ברונו קרייסקי. בתחילת שנות ה־70 עדיין לא היה מדובר בפוליטיקאים אוסטרים החברים במפלגות שמייסדיהן לפני שניים ושלושה דורות היו נאצים לשעבר, אלא נאצים של ממש, בתוכם כאלה ששירתו כקצינים באס.אס. שניים־שלושה מהם היו שרים בממשלתו הראשונה של קרייסקי; הם נאלצו להתפטר בעקבות חשיפות של "דר שפיגל" הגרמני ב־1970.
ב־1975 ניהל קרייסקי מגעים קואליציוניים עם מנהיג אותה מפלגת חירות של "הימין הקיצוני", שהיתה מועמדת לשותפות קואליציונית עם הסוציאל־דמוקרטים. שמו של מנהיג מפלגת הימין הקיצוני הזאת היה פרידריך פטר, ולמרבה הצער שמעון ויזנטל חשף אותו כמפקד לשעבר באס.אס, שביצע פשעים נגד האנושות. קרייסקי היה מודע לכל הדברים האלה, הוא פשוט חיזר אחרי מאגר אלקטורלי של כ־700 אלף מצביעים בעלי עבר נאצי כזה או אחר.
אנשיו של קרייסקי, כפי שדיווח פרופ' רוברט ויסטריך המנוח, קראו למרכז ויזנטל לתיעוד (שעסק כמובן בציד נאצים) - "ארגון של משטרה פרטית ומלשינים". קרייסקי הפרוגרסיבי תמך במסע התעמולה האנטישמי שניהלו מנהיגי בריה"מ ופולין נגד ויזנטל השנוא עליו, שאותו כינה "פשיסט יהודי".
היום הנאציזם הרלוונטי הוא האסלאמו־נאציזם. הניאו־נאצים הם לא איום. היהודים באירופה יודעים את זה. הנקודה המעניינת והמהותית יותר היא המשך מגמת ההתרסקות באירופה של המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות.
מרד ימני אוסטרי נגד מוסדות האיחוד האירופי. סבסטיאן קורץ // צילום: Getty Images
אירופה של היום, עם הרב־תרבותיות, אובדן הזהות, אובדן השליטה על הגבולות, והסובלנות לרדיקליזם האסלאמי וגרורותיו הטרוריסטיות היא תוצר מובהק של המדיניות שהנהיגו המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות בשנות ה־70 של המאה הקודמת. זו היתה זחילה ארוכה, תרתי משמע. גם זחילה במובן של מדיניות פייסנית כנועה כלפי אש"ף והטרור המוסלמי בגרסתו הראשונה כטרור פלשתיני; וגם זחילה במובן של מהלך ארוך טווח: כל חטאי שנות ה־70 וה־80 מתבקעים והמפלצות נחשפות.
התנועה הסוציאל־דמוקרטית ששינתה את אירופה הונהגה על ידי וילי ברנדט הגרמני, אולף פאלמה השבדי, ברונו קרייסקי האוסטרי וכן המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות בצרפת ובאיטליה על מנהיגיהן השונים. ממש בשנתיים האחרונות גילו פתאום אזרחי אירופה כי זו אינה אירופה שהם רצו לחיות בה. מישהו יצר מציאות שהיתה מנוגדת לרצון התושבים ועכשיו הם מתמרדים.
המרד הימני האוסטרי הוא לא רק נגד מדיניות ההגירה מתוצרת השמאל, אלא נגד בריסל, על מוסדות האיחוד האירופי שבה, שערערו את הריבונות של מדינות מערב אירופה. הוא גם נגד המגמות שגרמניה בהנהגת אנגלה מרקל וצרפת בהנהגת עמנואל מקרון רוצות להוביל.
מי שמתנגד לאנטישמיות שהיתה נחלת הימין הקיצוני באוסטריה בעבר, צריך להתנגד קודם כל למהלך שהובילה מרקל. הכמויות העצומות של המהגרים המוסלמים וכניסתם הבלתי מבוקרת למערב אירופה פירושן שגרמניה בפרט, ואירופה בכלל, מייבאות לתוכן אנטישמיות - מצרך שהורגש בו מחסור. אין פירוש אחר לשינוי דמוגרפי פרו־מוסלמי קיצוני כל כך.
באוסטריה, להבדיל ממדינת ישראל, המוסדות הקבועים כנראה מכבדים את רצון העם ואת הפוליטיקה כפי שנקבעת על ידי הנבחרים. הקנצלר המיועד סבסטיאן קורץ מתברר כגורם העיקרי בחסימת נתיב החדירה המוסלמי דרך הבלקן. בחור כבן 31 בלבד. "שלטון החוק", מערכת המשפט באוסטריה, כנראה לא תקעה לו מקלות בגלגלים במדיניותו. אפשר גם להעריך את יכולת התגובה המהירה והיעילה של אוסטריה. ישראל ספגה בשקט משך כשבע שנים, ללא כל תגובה של מערכת הביטחון וראשיה, את זרם המסתננים מאפריקה.
השינוי באוסטריה מבורך. ישראל זקוקה עכשיו לדמות דיפלומטית מובילה שתפעל באיחוד האירופי, לנוכח השינויים הדרמטיים שמתחוללים במדינות השונות, כדי לשנות את קווי המדיניות האנטי־ישראליים שהתמסדו בגופי האיחוד האירופי. חשוב לבטל את סימון המוצרים מעבר לקו הירוק ואת ההגבלה על השקעות של חברות מעבר לקו הירוק. כמו כן, להפסיק מימון של האיחוד האירופי וכמה מממשלותיו לארגונים ישראליים העוסקים בהפצת שנאה לישראל ובערעור היציבות והדמוקרטיה בתוך המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו