לגלות מחדש את קורצ'אק

"אילו שבתי להיות ילד", כותב יאנוש קורצ'אק במאמרו "כאשר אשוב ואהיה קטן", "הייתי רוצה לזכור, לראות, לדעת כל מה שאני יודע ומבין עתה. ושאיש לא ינחש, כי כבר הייתי גדול. ואני כאילו לא כלום. מעמיד פנים, כאילו אני נער ככל הנערים, יש לי אבא ואמא, ואני הולך לי לבית הספר. כך היה מעניין ביותר, טוב ביותר. הייתי רק מתבונן, והיה מצחיק כל כך, ששום איש אינו מכירני".

השורות הללו, שתרגם ב סדן (המאמר זמין בפרויקט בן־יהודה ברשת), מדגימות בבהירות את תפיסת הזמן, המרחב והאדם של יאנוש קורצ'אק - סופר, הוגה, פובליציסט, מחנך ופעיל חברתי יהודי־פולני. קורצ'אק, שכתב עשרות ספרים ויותר מ־1,500 מאמרים, לא מתח בכתיבתו גבול בין תודעת האדם הבוגר לבין תבונתו של הילד. בדומה לחברות ילידיות, הוא אף לא בחל בליניאריות של החיים - מלידה ועד מוות - שמקדשת את התבגרותו של אדם כתנאי קבלה לחברה. "שנות הילדות שלנו הן שנות החיים באמת. על שום מה ולמה אומרים לנו לחכות?" כתב פעם בתהייה אופיינית.

דמותו של קורצ'אק הפילוסוף, המהפכן, היוצר וההוגה, ומורשתו החינוכית המתפתחת והמשתכללת עד לימינו, עמדו לאחרונה במוקד כנס קורצ'אק הבינלאומי ה־8, שנערך בוורשה בשילוב הקונגרס הבינלאומי ה־3 לזכויות הילד. אכסניית הכנס היתה המוזיאון לתולדות יהודי פולין (POLIN), שהוקם לפני ארבע שנים מול האנדרטה של נתן רפפורט, באזור שבעבר עמד בו גטו ורשה. 

כמו המוזיאון, שבו הנרטיב השולט אינו השואה וההשמדה אלא רקמת החיים היהודית בפולין על פני אלף שנה, דומה שגם דיוני הכנס סימנו מטרה: לחלץ לאחר 75 שנה את דמותו של קורצ'אק מן העיסוק המתמיד בסופו הטרגי, שבעטיו צעד ב־5 באוגוסט 1942 במשך ארבע שעות, לצד 200 מילדי בית היתומים שבניהולו וכעשרה מטפלים (ובהם גם שותפתו לניהול סטפניה וילצ'ינסקה) - מבית היתומים שבגטו אל כיכר השילוחים שבגטו (האומשלגפלאץ), מרחק צעידה של 2.5 קילומטרים. מן הכיכר עלו הילדים, יחד עם קורצ'אק, וילצ'ינסקה ויתר המחנכים, על רכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה.

כיום, על שטח בית היתומים היהודי שפעל בגטו עומד אגף הנוער של ה"פאלאס קולטורה" - ארמון התרבות והמדעים, גורד שחקים יומרני שהקים סטלין בלב העיר בתחילת שנות ה־50 כ"מתנה" כפויה לתושביה. בסיור אחר הצהריים, בשלהי הכנס, הגיעו לכאן צאצאים של "ילדי קורצ'אק" ועמדו דקה ארוכה מול אנדרטה מינורית ויפה לקורצ'אק ולילדים, סמוך למזרקה בכיכר דפילאד, שיצרו האמנים זביגנייב וילמה ובוגדן חמיילבסקי. אות השתיקה הזה סיים סיור קצר - מרגש מאוד עבור הצאצאים - בין שני בתי היתומים של קורצ'אק, הפולני והיהודי, שכיום מושכים אליהם מחנכים ותיירים רבים. 

האנדרטה המפוסלת בכיכר דפילאד משקפת ולו במעט את רוח קורצ'אק כפי שהיא ניכרת ב־40 שנים של אקטיביזם חברתי מזהיר, טרם הירצחו. על תלולית מוריקה ניצבת דמותו האבהית של "הדוקטור הזקן" ובחיקו, בתוך ידיים מכילות, מסתופפים שישה ילדים וילדות. מעל לדבוקת הראשים מתנוסס עץ אבן ובו "מנורת" ענפים, שישה קנים לה.

"האחר" המאתגר

דומה שהידיים המכילות של קורצ'אק, לצד השינוי המהותי שהציע ביחסים שבין מבוגרים לילדים בחברה, הם המכנה המשותף של חסידיו ברחבי העולם. בכנס התבהר כי הללו מרכיבים קליקה רחבה ואדוקה, השומרת על קשר באמצעות כנסים, ארגוני זכויות ילדים וכתבי עת תכופים. 

לוורשה הגיעו מאות "אנשי קורצ'אק" מעשרות מדינות (כולל נציגה ממדינת אויב לישראל ונציגים ממדינה מוסלמית צפון־אפריקנית שאינה מקיימת עימה קשרים) - מחנכים, אקטיביסטים ופילוסופים - שמפיצים את משנתו בקרב מורים ומעצבי מדיניות חינוכית, במטרה להניע שינוי תודעתי.

האגודה הבינלאומית ע"ש יאנוש קורצ'אק היא פדרציה המונה אגודות מ־30 מדינות, שכל אחת מהן מקדמת את רוחו של קורצ'אק לפי אופייה. בתיה גלעד, יו"ר האגודה הבינלאומית וממארגני הכנס בוורשה, מגלה כי בחוף השנהב ובתאילנד, למשל, האגודה מתרכזת בסיוע לילדי רחוב. האב ג'וזף מאייר הקים בבנגקוק את "מרסי סנטר", הכולל גן ל־400 ילדי רחוב ובית מחסה לאימהות ולילדים נשאי HIV. לחלופין, בשווייץ העשירה כמעט אין צורך בפעילות רווחה לילדים, ולכן מתמקדים באגודה המקומית שם בתרגום מסיבי של כתבי קורצ'אק לצרפתית.

מבט אקראי בבאי הכנס באולם המהודר ב־POLIN העלה תהייה מתבקשת: מדוע המשנה הקורצ'אקית חוצת יבשות ומעניינת מחנכים, מוונקובר ועד טהרן? מה יש בהגותו שהפכה אותה לכזו שיש הסבורים כי הקדימה את זמנה ב־100 שנה? האם זו החתירה ללמידה חווייתית וההשקפה האמפירית שלפיה הניסיון המעשי חשוב מ"כלים חינוכיים"? האם זו עובדת היותו דמוקרט אדוק שהנהיג פרלמנט ובית משפט בקרב ילדי בית היתומים? ואולי למעשה אלה אך ורק הסקרנות, ההשתאות והאהבה העצומה שרחש לילדים, וסירובו של קורצ'אק להיוותר כבול לקו חינוכי מוגדר; הוא פשוט הקדיש את חייו לילדים ואולי בשל כך ויתר, בלב שלם, על ילדים משלו.

 

הציע מרחב "פתוח" שמתאים לכל אדם. קורצ'אק עם ילדי בית היתומים היהודי // צילום: שלמה נדל, מילדי בית היתומים של קורצ'אק

 

קשישטוף צ'יז'בסקי, סופר פולני, איש תיאטרון ומייסד עמותת "Borderland" העוסקת בדיאלוג חברתי, טוען כי הדבר החשוב ביותר בפדגוגיה של קורצ'אק הוא שהיא אינה מתייחסת לילד כאל "אדם לא־בוגר" אלא כאל "אחר". צ'יז'בסקי, שהקים את הארגון שלו ב־1990 ופועל בעיירה סנג'י שעל משולש הגבולות פולין־בלארוס־ליטא (וזכה על פעילותו בפרס דן דוד), מסביר כי "בעבר כל המבוגרים התייחסו לילד כאל אדם לא־בוגר שבמוקדם או במאוחר 'יגדל', יהיה 'חכם' ויזדהה עם 'המבוגרים'. לעומת זאת, עבור קורצ'אק ילד היה אדם מלא, שההבדל היחיד הוא שהוא אינו זהה ל'אנחנו'; הילד שלו הוא האחר - במשפחה ובקהילה, בעולם החיצוני אך גם בעולם הפנימי, שבתוכנו". 

גישת האחר של קורצ'אק, מסביר צ'יז'בסקי, "היא מרכזית בפילוסופיה ובפרקטיקה של הגבול, כיוון שהאחר הוא הגבול של עצמנו. אנחנו מתרכזים באומות או בדתות אחרות כשאנחנו מדברים על רב־תרבותיות, אבל יש 'אחרים' נוספים שמאתגרים אותנו לבנות גשר. בעיניי, ילד הוא האחר החשוב ביותר, כי הכי קשה לגשר על האחרות שלו". 

חוסר היכולת לבנות גשר ניכר בספרות של קורצ'אק, וביתר שאת ביצירותיו המוקדמות, "ילד רחוב" ו"ילד הטרקלין", שראה אור בשנת 1906 (כשקורצ'אק היה בן 28) ומגולל את קורותיו של ילד בורגני התר אחר משמעות ובז לעולם המבוגרים. גם אם הרוח של קורצ'אק משיבה אופטימיות, אין ספק כי ביצירות אלו העמדה שבה הציב את האנושות ביחס לילדים היתה מהולה בטרגדיה.

קורצ'אק סבר כי מבוגרים רבים מדי מסרבים לדבר בשפה מובנת לילדים, וכך מותירים אותם זרים ו"אחרים". "הילד הוא גֵר וזר, אינו מבין את הלשון, אינו יודע כיווני הרחובות, אינו מכיר חוקים ומנהגות", כתב במאמרו "זכות הילד לכבוד", "...הוא צריך מורה־דרך, שישיב בנימוס על שאלותיו. כבוד לאי־ידיעתו... אנו מתנגחים, מתכתשים עם הילדים, אנו מוכיחים, מייסרים, עונשים, אין אנו מודיעים ומבארים בעין טובה".

מרחב של ביטחון ופתיחות

לצד העמדה המוסרית שבה הציב את הילד, קורצ'אק קוסם בעיקר בגלל שלא העמיד פילוסופיה סדורה, אלא הציע אינספור רעיונות. משפטי קורצ'אק הפכו למטבעות לשון, יש יאמרו מעשה ידי קופירייטר מבריק ("אין ילד רע, יש ילד שרע לו" ו"אין לתת לילד מורה האוהב את הספר ואינו אוהב את האדם" הן רק שתי דוגמאות) שצצים על קירות של חדרי מורים בבית הספר. קורצ'אק נחשב לאחד ההוגים המצוטטים ביותר, אך לציטטות רבות אין המשך בדמות עיון משמעותי.

ד"ר מיכל סדן, מנהלת מוזיאון "יד לילד" בקיבוץ לוחמי הגטאות, סבורה כי "סוד הנעורים" של משנת קורצ'אק מורכב מכמה גורמים, ובראשם האוניברסליות. "הרעיונות של קורצ'אק והדרכים היישומיות שהוא מציע נוגעים בשורשי הקיום האנושי, ונוגעים לכל אדם באשר הוא אדם", אומרת סדן, "מי לא זקוק לאהבה ולשייכות? מי לא זקוק ליחס מכבד? מי לא זקוק להבנה המתחשבת בנסיבותיו הייחודיות ובאישיותו?" 

עם זאת, סדן מבהירה כי נדבכים נוספים הפכו את קורצ'אק לעל־זמני. "המורשת שלו עשויה מהחומרים של יצירות מופת, שבהן קיים חלק מסתורי שאינו ניתן לפענוח. יש לו חיבורים מיוחדים שהוא מצליח לעשות בין עולמות. מעברים סמויים ואינסופיים שהוא קושר בין רכיבים אבולוציוניים פיזיולוגיים ובין רכיבים פסיכולוגיים, פילוסופיים, אנתרופולוגיים, חינוכיים ואמנותיים. ועדיין, קורצ'אק לא כתב במילים גבוהות אלא בצורה אישית, ישירה, אותנטית ובעלת איכויות ליריות. הרעיונות שהוא מציע פשוטים וישימים".

אבל יותר מכל, דומה ש"המרחב הפתוח" של קורצ'אק, זה שמכיל כל אדם, הוא המרכיב המנצח במשנתו. "כל אחד מוזמן לחבור למורשת שלו ולהתפתח בתוכה לכיוון המתאים לו", אומרת סדן, "החשיפה לקורצ'אק מייצרת חיבור אישי אצל קוראיו. הזדהות עם סיטואציות וחיזוק חיובי ללמידה מטעויות. זהו מרחב שיש בו מצד אחד גבולות וביטחון ומצד שני פתיחות. המצוי בו חש שהוא נמצא במרחב מקבל, מכיל ומחזק. במובן זה המדיה היא המסר - כי זו גם היתה דרכו של קורצ'אק בחיים".

אוניברסליזם מרתיע?

אם מורשת קורצ'אק היא אכן המעיין הנובע שאינו פוסק לעולם, והחינוך שהוא מציע - הגם שהוא גובל באוטופיה ומצטייר לעיתים כרעיון יותר מאשר הגשמה - נחשב למתקדם ולמעודכן גם בימינו, כיצד הדיון סביבו, לפחות בישראל, אינו פורץ את הגבולות הקשוחים של שיח השואה?

תלמידים ישראלים אמנם מכירים את קורצ'אק של "יותם הקסם" ו"המלך מתיא הראשון", אך שמו צץ בעיקר בטקסי יום השואה, וגולת הכותרת היא צעידתו לרכבת לטרבלינקה בראש שיירת הילדים. מורים רבים במערכת החינוך אף אינם בקיאים בפרטים, ומידע שגוי מועבר לא פעם לתלמידים. 

כך השתרשה, לדוגמה, המחשבה שקורצ'אק לא היה יהודי. אלא שלא כך - הוא נולד למשפחה יהודית חילונית תחת השם הנריק גולדשמיט, והקפיד כל חייו על זהותו היהודית, בדואליות לצד זו הפולנית: הוא הפעיל את בית היתומים הפולני "נאש דום" ("ביתנו") בשכונת ביילאני יחד עם עמיתתו מרינה פאלסקה, וגם את בית היתומים היהודי ברחוב קרוכמלאנה 92 (ואף ליווה לתפילה ילדים שביקשו לומר "קדיש" על הוריהם); הוא כתב לכתבי עת פולניים כ"פשגלונד ספולצ'ני" ו"קולצה", אך הקפיד לפרסם מאמרים גם בעיתון היהודי "נאש פשגלונד". 

 

שותפות חינוכית מתמשכת. קורצ'אק עם עמיתתו לבית היתומים, סטפניה וילצ'ינסקה

 

ד"ר משה שנר, "איש של קורצ'אק זה שנים רבות", הוא חבר קיבוץ לוחמי הגטאות ומרצה במכללת אורנים. לדבריו, שתי מכשלות עמדו בפני הנחלת מורשת קורצ'אק למחנכים בישראל, והעיקרית שבהן היא שדמותו מקושרת באופן חזק מאוד להתרחשויות השואה: "קורצ'אק הוצג לציבור הישראלי כמרטיר של השואה, כך שהפרק האחרון של חייו מאפיל על כ־40 שנות עשייה ויצירה מדהימות בטרם המלחמה. מעטים יודעים מה עשה, מה כתב, מה יצר ומה יזם במשך עשרות שנים קודם לכן".

הגורם המעכב השני, לדברי שנר, הוא ש"קשה לבנות מכל המורשת המרתקת של קורצ'אק מבנה פילוסופי קוהרנטי. לכאורה אנו נותרים עם אוסף של רעיונות נפלאים, אבל ללא עיקרון מסביר שיחבר ביניהם. במציאות כזו קשה לשלב את מורשת קורצ'אק בקורסים לפילוסופיה של החינוך לצד דיואי, פיאז'ה ואחרים. יש מי שאומרים לי כמענה לבקשתי לעסוק בקורצ'אק שהוא היה אדם נהדר אבל אין לו השקפת עולם סדורה שניתן ללמדה בקורס אקדמי - אני כופר בכך כמובן".

אבל אולי המטרידה ביותר היא המחשבה על כך שהאוניברסליזם של קורצ'אק - שרווח במחשבתם של יהודים משכילים באירופה באמצע המאה ה־20 - הוא שהדיר אותו מהשיח המרכזי בישראל. שנר מציע גם את הכיוון הזה. "האוניברסליזם שלו לא תואם את הרוח הלאומית הישראלית שמבקשת להדגיש את הייחוד הלאומי שלנו", הוא אומר, "קורצ'אק היה חבר קרוב לחלוצי ההתיישבות הארץ־ישראלית (ואף ביקר בארץ ישראל ב־1934 וב־1936; ע"ל), אולם מעולם לא הצטרף כחבר לתנועה הציונית. הרעיון - לצערי, ואשמח להתבדות - של זכויות אדם אוניברסליות, לא משתלב טוב בשיח הישראלי העכשווי, ומוצג ממש בימים אלו כאיום על הציונות".

מיכל סדן חריפה אף יותר משנר, וקובעת כי "הפיכתו של קורצ'אק ל'אייקון שואה' אכן הדחיקה את מורשתו, אך הסיבות עמוקות יותר ונקשרות לפשיטת הרגל הכללית של מערכת החינוך בארץ". היא מפנה לספרו של קורצ'אק, "בית הספר של החיים", שבו הוא שואל, למשל, כיצד אפשר להעלות על הדעת שהלמידה תהיה מועילה לילדים כאשר 40 ילדים מצטופפים בכיתה אחת, תחת פיקוחו של מורה שמטיף את הידע הנמצא אצלו במקום לעורר אותם לשאול שאלות ולעסוק בנושאים רלוונטיים לחייהם. "זה הרי נשמע מוכר ורלוונטי גם לימינו", אומרת סדן, "אולי בגלל זה מערכת החינוך, שנגועה לאורך השנים בפוליטיזציה, העדיפה לדחוק את מורשתו ולהיצמד לערכים יותר חד־משמעיים, נושאי אידיאולוגיה התואמת את רוח השלטון ושאינם דורשים משאבים רבים וייחודיים".

יתרה מכך, ההתמקדות של מערכת החינוך בבחירה של קורצ'אק ללכת עם הילדים למותו, חוטאת, לדעת משה שנר, למטרה. "דווקא העובדה שקורצ'אק לא נטש את הילדים כפי שהוצע לו והלך עימם אל המוות, אינה המרשימה ביותר במורשתו", הוא מבהיר, "מחנכים רבים אחרים בוורשה 

ובמקומות אחרים בחרו באותה דרך - ומעיד על כך עמנואל רינגלבלום בארכיונו 'עונג שבת' מהגטו. מובן שכך היתה גם בחירתם של אלפי־אלפי הורים שלא הותירו את ילדיהם לבדם. לא יכולנו לצפות מקורצ'אק להתנהגות אחרת. העובדה המפליאה יותר היא הדרך שבה בחר ללכת באותו יום מבית היתומים בקצה הדרומי של הגטו אל כיכר הגירושים בקצהו הצפוני, כ־2.5 קילומטרים, והכל בשקט ובסדר ויש מי שטוען אפילו בשירה".

המוות כחלק מאינסוף החיים

אני פוגש את שנר באוטובוס שיוביל אותנו למוזיאון ולכנס, לאחר טקס הפתיחה באקדמיה הפדגוגית של ורשה. שנר, שעורך עם תלמידיו ב"אורנים" סיורים בוורשה ומפגיש אותם עם עמיתיהם הפולנים, מגלה כי דמותו ומורשתו של קורצ'אק היו נוכחים תמיד בבית הוריו, כמו גם בדמותו המתהווה של קיבוצו, לוחמי הגטאות. 

"לאוסף הבולים שלי", הוא מספר, "התווספו יום אחד בולים פולניים נפלאים, ענקיים וציוריים, שהציגו את הספר 'המלך מתיא הראשון', אולם הפעם הראשונה שבאמת נגעתי במשנתו החינוכית היתה כאשר הגעתי להיות מדריך בתנועת המחנות העולים בשנת השירות לפני הצבא. כמדריך צעיר ונבוך פתחתי את כרך כתביו, מהדורה גדולת ממדים שפעם נהגו בה, ומצאתי בו מים חיים לנפש צמאה. אחר כך, כשבחרתי לי את מסלול החיים של איש חינוך, כבר היה לי ברור שגם קורצ'אק שם".

אביו של שנר, צבי ז"ל, איש האינטליגנציה היהודית בפולין וממקימי בית לוחמי הגטאות, סייע לבנו במפגש - הוא הכיר את קורצ'אק מימיו בוורשה בשנות ה־30. "כתבי קורצ'אק שיצאו לאור מחדש בשנות ה־70 היו בין השאר גם משימה שיזם, לצד החשוב בחוקרי קורצ'אק אז, יצחק פרליס ז"ל. מאז, בעליות ומורדות, קורצ'אק איתי", אומר שנר.

חשובה בעיניו גם התעכבות על ההשראה שקורצ'אק שאב מהפילוסופיה היוונית העתיקה, ובעיקר מהאסכולה הסטואית, שביקשה מהאדם להבין את מקומו באינסוף של הטבע ובשרשרת הזמן, ולחיות בהתאם. מתברר כי זהו מפתח להבנתו. "הסטואיקנים לימדונו שהמוות אף הוא חלק מאינסוף החיים, ולכן כשהוא מתקרב יש לקבלו בהשלמה, ב'שלווה סטואית'", אומר שנר, "בכתביו של קורצ'אק אנו מוצאים שוב ושוב את רעיון ההשלמה עם המוות הבלתי נמנע, והרי לפניך על קוצו של יו"ד פשר הליכתו השקטה אל כיכר הגירושים".

עיון בסטואה אינו מוצא זרות מוחלטת ליהדות, אלא דווקא לא מעט נקודות ממשק. דומה שמעט כמו הקריאה החדשה בפרויד, שנתפס כהוגה אוניברסלי חילוני למהדרין אך בדורות שאחריו זכה לקריאות "יהודיות" מאוד, גם קורצ'אק מתגלה במורכבותו עם השנים ועם החוקרים ההוגים בו.

קורצ'אק מצא קסם רב בסוקרטס, וטען יותר מפעם כי מורה טוב יחשוף בפני תלמידו גם את אי־ידיעתו שלו. כמו בלמדנות היהודית, השאלה היתה חשובה עבורו מהתשובה. גם אורח חייו ואדיקותו בהפעלת בתי היתומים, בהתמדה עיקשת ותחת אש קרבות מלחמות העולם (בית היתומים היהודי פעל משנת 1911, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה), יש בהם, לדעת מומחים, כדי ללמד על "תפיסה יהודית" נוכחת. 

במאמר מלומד בכתב העת "ניב המדרשיה", בחורף 1968, מגולל פרופ' צבי קורצווייל את אופיו החילוני הקיצוני של קורצ'אק ואף מצטט נער מבית היתומים בשם הירש שטיינהרדט, שמפליג בשבח על טוב־ליבו של קורצ'אק אך מעיד כי בית היתומים היה "בית חרושת להתבוללות". עם זאת, קורצווייל כותב במאמרו: "אישיותו ומפעל חייו (של קורצ'אק) תואמים במידה רבה את המסורת היהודית של אהבה וחסד כלפי ילדים יתומים. היהדות מחשיבה זאת כמצווה מהדרגה העליונה ביותר. אלוקי העברים נקרא 'אבי יתומים ודיין אלמנות'. אם הדבקות בדרכי ה' היא המטרה הנעלה ביותר שאליה יכול יהודי לשאוף, הרי יכול קורצ'אק להיחשב לאדם שהגיע לדרגה גבוהה בסולם הערכים היהודי. דבר זה נכון למרות השקפתו החילונית ודתיותו האינדיבידואליסטית".

"רלוונטי בכל מקום בגלובוס"

המאבק האקדמי וההיסטורי על זהותו של קורצ'אק אולי פוגע ביכולת להנחיל את מורשתו בחברות מסוימות, אך לחלופין הפכה אותו לכוכב חינוך עולמי. "בעולם כולו זוכה דמותו של קורצ'אק לעניין ציבורי גובר, כחלק מחיפוש אחר מענה למצוקות החברה המודרנית, האלימה והמנוכרת", אומרת בתיה גלעד.

בישראל, גלעד היא חברת המכון החינוכי הישראלי ע"ש קורצ'אק, גוף שמשווע לתקציב קבוע ממשרד החינוך. לדבריה, המכון שואף לחינוך ללקיחת אחריות ברוח בית היתומים של "הדוקטור". פעילות המכון כוללת גם חיבור עם משפחות הדור השני, השלישי ואף הרביעי לחניכי ומחנכי בית היתומים שחלקם אף סיפרו את סיפור משפחותיהם בכנס בוורשה במפגש מיוחד של דורות ההמשך. המכון מקיים השתלמויות, הצגות, וליווי לבתי ספר המעוניינים להטמיע וליישם את מורשת קורצ'אק.

בפולין, קורצ'אק הוא גיבור לאומי שזכה למאות אנדרטאות במרכזי ערים, במספר שעולה אף על פרדריק שופן. אלא שלא מדובר רק במחוות מפוסלות; ברוח קורצ'אק, הדיון על זכויות ילדים בפולין חורג מהמסגרת הנעימה של מאמרי פדגוגים, ונציב זכויות הילדים במדינה, מארק מיכאלאק, מקביל לעמדה של שר בממשלה.

האם זו גזירת גורל שקורצ'אק ייוותר במערכת החינוך הישראלית כאייקון של שואה, או שמא זו גזירה אידיאולוגית? האם קורצ'אק, ממבשרי "המאה של הילד" באירופה, בכלל חסר לחברה הישראלית בשנת 2017? 

למשה שנר אין ספק. "הוא רלוונטי לסדר היום של כולנו, בכל מקום על הגלובוס", הוא אומר, "אני מכנה את קורצ'אק 'הנביא ישעיה של המאה ה־20'. דווקא מכיוון שהתנגד למענים דוגמטיים ולשיטות חדות וסגורות, יש בחזונו מקום להתחדשות וללמידה מתמידות, ובמורשתו יש יסוד של תקווה. 

הנאיביות של קורצ'אק, אומר שנר, מוסיפה קורטוב של תקווה בטוב לכולנו. הוא מספר על דברים שאמר לו קולגה בכנס בגנואה שבאיטליה, לפני ארבע שנים, שעדיין מהדהדים באוזניו: "החברה שלנו לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על התקווה הקורצ'אקית שיום אחד יפסיקו בני אדם לפגוע זה בזה או להפלות זה את זה על יסוד של גיל, מגדר, מעמד חברתי, צבע עור, אמונה דתית ושייכות לאומית". ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו