בדרך לסטודיו בדרום תל אביב נזכרתי בחשפנית התמירה שראיתי פעם במסגרת "סיור פשע" בעיר. אם הסיפור שלה לא היה עצוב נורא, אפשר היה להתמקד בכך שהיא נראתה קלילה ומהממת כשנתלתה על העמוד והסתחררה עליו בתחתונים בלבד.
חשבתי אז לעצמי: "וואלה, זה נראה ממש כיף הסיפור הזה של לרקוד על עמוד". הרי אני מוזיקלית, בעלת חוש קצב מפותח, וגם בכושר לא רע שרכשתי בשיעורי עיצוב־חיטוב שאליהם אני מצליחה להגיע לפחות פעם בשבוע - שזה מכובד, בהתחשב בכך שאני מטפלת בשני תינוקות בבית.
אז החלטתי לאזור אומץ, והגעתי לשיעור מתחילות בסטודיו בעל השם המעודד "פאנקי גודס", לבושה בחולצה שחורה צמודה מאוד ובמכנסיים שחורים קצרים מאוד. המדריכה מייד פסקה שאני לבושה מדי - וזה לא מה שאתם חושבים, אלא שכל חלק בגופי שמכוסה בבד עלול להחליק מהעמוד.
הסתכלתי סביבי, כולן בטייטס קצרצר וחזיית ספורט. מבט מהיר אחד הבהיר לי שלא צריך להיות דוגמנית או גבוהה או רזה להחריד כדי להשתתף בשיעור. הבנתי היטב שאפשר להצליח ולהתקדם בלי קשר למבנה הגוף שלך. המדריכות והתלמידות ציינו בגאווה שה"פול דאנס" הוא תחום שמחזק מאוד את דימוי הגוף ואת הביטחון העצמי. ככה זה, כשאת נחשפת מדי שיעור לכל סוגי הגוף - את לומדת לקבל את עצמך. בקיצור, התפשטתי עוד קצת.
"לתפוס ממש, אבל ממש חזק את העמוד". איריס קורן מתאמנת // צילום: לירון אלמוג
התחלנו במה שהמדריכה כינתה "חימום" ומה שאני מכנה "שיעור עיצוב־חיטוב מלא". כבר התחלתי להזיע ואפילו קצת לכאוב. פדיחות, אני חייבת לתפקד היטב, הרי הכל מתועד! ואז עברנו לדבר האמיתי. תרגיל ראשון: לתפוס ממש, אבל ממש, חזק את העמוד ("אאוץ'" במערכה הראשונה יהפוך לסימן כחול במערכה השלישית), לשלוח רגל אחת, לשלוח רגל שנייה, להתיישב, והופ! אני מתרסקת על הרצפה. ניסיון חוזר, וטאדאם! מצליחה להישאר באוויר לשבריר שנייה. "לירון!" אני צועקת בהיסטריה לצלמת, "צלמי מהר!" לא הספיקה. "הממ... איך את בפוטושופ, לירון?"
בתרגיל השני גיליתי שלא רק אני יכולה להסתובב על העמוד, אלא שהעמוד יכול להסתובב גם בלעדיי. כנגד כל הסיכויים, התרגיל המסחרר היה דווקא קל יותר לביצוע, אבל בסחרחורת שהיתה לי אחריו אין הנגאובר בעולם שיתחרה. המדריכה המנוסה המליצה שאקפוץ במקום עד יעבור זעם. והנה לכם טיפ למניעת סחרחורת, על חשבון הבית.
במעבר חד עברנו לתרגיל מתקדם למדי שראיתי רק בסרטים: להיתלות הפוך בפישוק רגליים על העמוד. נשמע לכם מיני? נסו לעשות את זה בעצמכם. אני מודיעה לכם רשמית שברגע שתהיו שם, לא יישאר זכר למיניות. בכלל, כל קשר לסקס (או לעולם החיצון) הולך לאיבוד במהלך השיעור, והריכוז עובר נטו לגוף ולתרגיל. אגב, שני נתונים מעניינים בהקשר הזה: ריקוד על עמוד התחיל בכלל כספורט אקרובטי לפני 800 שנה בסין, ומגמה חדשה אף קוראת להכיר בתחום כענף אולימפי רשמי.
מה שיפה בריקוד על עמוד הוא שאין "יעד סופי" // צילום: לירון אלמוג
ובחזרה לתרגיל הסקסי לכאורה: אני עוקבת בדריכות אחרי ההוראות - ונופלת. אין שום סיכוי בעולם שאצליח! ומתברר שזו לא רק אני. מהבנות האחרות הבנתי שלוקח מספר לא מבוטל של שיעורים כדי להצליח. המדריכה הנחושה מתעקשת שאנסה בכל זאת ומציעה להחזיק אותי. אני מתרצה, והופ! אני מוצאת את עצמי בזרועותיה, משל הייתי כלה בזרועותיו של חתן בסרט אמריקני. אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות, אבל המדריכה מתעקשת שאנסה שוב ומתנדבת להחזיק אותי שוב. זוכרים את דמבו הפיל שהחזיק נוצה בפיו וחשב שבזכותה הוא מצליח לעוף? אז כזה. והצלחתי. בערך.
בשלב הזה כבר כאב לי כל הגוף, הרגשתי גמורה וקרועה, ואפילו קצת גרועה יחסית לשאר הבנות. הבזק מהיר התגנב אלי משיעורי החינוך הגופני בבית הספר: בתור ילדה שמנמנה ועצלה כל כך שנאתי את השיעורים האלה, שתמיד עוררו בי קצת רגשי נחיתות. אבל את הדאון הקל קוטעת פתאום המדריכה: "שתדעי לך שיחסית לשיעור ראשון, היית ממש טובה". וואו. אין לתאר את האושר והגאווה.
לא תוכלו להיכשל
מה שיפה בריקוד על עמוד הוא שאין "יעד סופי". זה השילוב האולטימטיבי בין מחול לכושר, לחיטוב, לגמישות, לכוח, וכן, גם לסקסיות. בנות (ובנים!) מגיעות לשיעורים מסיבות שונות: יש מי שזה נראה להן סקסי וכשהן מגלות את האתגר הפיזי הן נתפסות לזה, יש שמגיעות מתחום המחול או התעמלות קרקע ומכשירים, יש מי שרוצה לעשות כושר אבל משתעממת בשיעורי חיטוב, ויש מי שגילו את התחום במסיבת יום הולדת או רווקות - והתאהבו. או במילים אחרות, לא תוכלו להיכשל באופן רשמי, כך שתמיד שווה לנסות.
זחוחה וקצת צולעת, יצאתי מהסטודיו. כשעתיים מאוחר יותר נסענו לארוחת שישי אצל ההורים של בן זוגי. "איריס, הכל בסדר?" שאלה חמותי לנוכח הסימנים הכחולים שהופיעו על רגליי. "אממ... כן", אני עונה, "אל תשאלי איפה הייתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו