44 המכשפה הטובה
רות חזרה אל הג'ונגלים, ההרים, משכנות העוני ומסבאות בתי המלון של אמריקה הלטינית, עם ביקורים תכופים בוושינגטון הבירה, העיר שבה שכן המשרד הראשי של הבנק ובה ביקר גם משה לעתים תכופות, נכנס ויוצא בבית הלבן לרגל המשא ומתן על שלום עם מצרים.
המפגש עם טרזי הניע את רות לבקש לה דרך עצמאית. בביקורה הבא בוושינגטון קראה מאמר במדור הדעות של וושינגטון פוסט מאת פרופסור באוניברסיטת ג'ורג'טאון בשם הישאם שָראבּי. האיש כסוף השׂער, בן למשפחה מכובדת, היה כוכב אקדמי — ביל קלינטון היה אחד הסטודנטים שלו. היא התרעמה על מה שכתב, וטלפנה אליו.
היא אמרה לו את שמה — שתיקה רועמת הדהדה בצד השני — והזמינה אותו לארוחת צהריים "על חשבוני". רות וידאה שידוע לו שהיא התגרשה ממשה. הוא נשמע כשרוי במצוקה מפני שהיא דחקה אותו בגבו אל הקיר; לא נותרה לו בררה אלא להסכים.
עשר דקות אחר כך צלצל אליה העוזר שלו ובקול בָּריטון עמוק ביקש לדעת מדוע רוצה אשתו-לשעבר של שר החוץ דיין לשוחח עם פרופסור שראבי. על מה היא מבקשת לשוחח?
"אני רוצה לדבר," פתחה, "על השטויות שהוא כתב בווושינגטון פוסט."
"שטויות? כן, אני מבין."
כריכת הספר (שוקן)
העוזר בעל הקול העמוק הצטרף לפרופסור שראבי, והשלושה נפגשו במבואת המלון.1 בתחילה התקשה שראבי להביט ברות. הוא חיטט בסלט שלו במזלגו, ואחר התבונן בציפורניו. היא ניחשה מה רוחש במוחו: מה לעזאזל אני עושה כאן עם גברת דיין? באותם ימים נרצחו פלסטינים על "שיתוף פעולה" בגלל פחות מזה. היא ניסתה לשבור את הקרח, ולו במקצת:
"שמע, במאמר שלך אתה מונה את הפשעים שלנו אחד לאחד. בבקשה, אתה מוזמן לצלות אותנו על אש קטנה, אם כי אני, אם תשאל אותי, יכולה לעשות זאת הרבה יותר טוב ממך. אתה טועה בעובדות — זה הכול." הוא עדיין התבונן בכפות ידיו. "אתה מכיר את ריימונדה טוויל?"
סוף-סוף נשא הפרופסור את ראשו והתחיל להנהן לאטו.
"טוב, גם אני מכירה אותה, ואתה יודע מה? היא אחת החברות הכי טובות שלי. אפשר לומר שאנחנו אחיות בנפש. אנחנו הכנסנו אותה למעצר בית, כפי שאתה יודע. ביקרתי אצלה ברמאללה. אולי אתה מכיר את בעלה, דאוד?"
שראבי המשיך להנהן: "איש טוב."
"אמרתי לדאוד: 'דאוד, עכשיו ריימונדה בטח מרגישה שהיא זכתה בפיס. סוף-סוף היא השיגה את מה שרצתה תמיד. זה לקח לה שנים של נסיונות, אבל סוף-סוף היא נעשתה קדושה מעונה, כוכבת תקשורת. מזל טוב.'"
הנהונו של הפרופסור הפך לחיוך, והוא פרץ בצחוק לתוך אגרופו. גם רות צחקה עד שבטנה התחילה לכאוב. היא שאלה אותו אם הוא חושב שייתכן שלום בין ישראלים ופלסטינים. "שני העמים שלנו, זאת אומרת. לא הגיע הזמן?"
"כן, כן, כן, גברת דיין, את צודקת בהחלט. אולי את וריימונדה מוכיחות שזה אפשרי."
כעבור כמה שבועות קיבלה שיחת טלפון אחרת, מאבישי ברוורמן, אחד הישראלים שארגנו את כינוס ניו אאוטלוק בוושינגטון. הוא שאל, בשם ריימונדה, אם רות תוכל לשכנע את עזר ויצמן להרשות לראשי הערים של שכם, רמאללה וחברון להשתתף בכינוס. עד אז סירבה לכך הממשלה בעקשנות.
"כמובן," אמרה. היא השיגה את עזר והתחילה לצעוק עליו. זה לא הועיל. "רותי, אני לא יכול," התנצל פעם אחר פעם. ידיו היו כבולות — ראשי הערים לא יורשו לצאת את ישראל. השב"כ אמר לו שהם "סיכון בטחוני".
הכינוס התקיים במלון אינטרנשיונל אין. שראבי ייצג את ראשי הערים, וריימונדה נשאה נאום מסעיר לבבות בזכות השלום. רות הייתה שם עם אייבי, אורי, אחדים מפעילי שלום עכשיו, אדוארד סעיד, א"פ סטון ועוד יהודים אמריקנים ידועים. ג'ימי קרטר הזמין את סעיד ואת ריימונדה לארוחת ערב בבית הלבן.
משראתה את שראבי וריימונדה על הבמה, התחזקה החלטתה של רות לנצל, עכשיו יותר מאי-פעם, את כוחותיהן שלה ושל ריימונדה ו"להכניס קצת שכל" לראשי הפוליטיקאים. ועדיין היה פוליטיקאי בכיר אחד שרות נמנעה מלפגוש. יום אחד אחר הצהריים, בעת שהייתה בוושינגטון וישבה עם אייבי, היא הבחינה במשה, מוקף במאבטחים. אייבי דחק מרפק בצלעותיה ורמז שהיא צריכה לחבק את האיש, עכשיו כשהוא סוף-סוף מקדם את השלום, במקום להרוס אותו. היא לא חדלה לאהוב אותו מעולם. היא גם ידעה שאם תדבר אתו, ייפתחו הפצעים שהלכו והגלידו בג'ונגלים ובהרים, הרחק מישראל. היא נשארה קפואה במקומה, ומשה ופמלייתו נבלעו מעבר לדלתות הכפולות.
בגין החשדן והמסויג נכנע ללחצים הכבדים שהפעילו האמריקנים מחוץ ושריו — ויצמן ודיין — מבית, והסכים לבסוף להחזיר את חצי-האי סיני למצרים. הסכם השלום, שעליו זכו בגין וסאדאת בפרס נובל, היה אמור להוביל להסדר שלום כללי ישראלי-ערבי. אבל לא כך היה. בגין, יליד פולין, ראה את "יהודה ושומרון" כרכושו הבלעדי של העם היהודי, "האדמות שעליהן עבדו מלכינו את אלוהים". לא עלה כלל על דעתו למסור את מורשת האבות המקודשת הזאת ל"חיות דו-רגליות", לפלסטינים, ולמנהיגם "צמא-הדם" ערפאת.
משה, קרוע בין הכבוד שרחש לערבים לבין דבקותו האטאוויסטית באדמותיהם, סירב חד וחלק לראות בערפאת יותר מאשר מחבל. לכל היותר היה מוכן להציע לפלסטינים בשטחים הכבושים אוטונומיה למראית עין, בלי שליטה בבקעת הירדן ובקו הרכס. צה"ל ימשיך להגן על הגבולות, לנהל את המרחב האווירי, לשלוט במים וליישב את השטחים הפנויים.
תגובתו של דיין על נצחון המתונים באש"ף, אנשים כמו חתנה של ריימונדה, אבראהים סוס, וכמו סרטאווי ושראבי, ששכנעו את ערפאת לקבל את פתרון שתי המדינות, הייתה המרצת ההתנחלות.
ההרג נמשך. בפריז חיסלו סוכני המוסד שניים מעמיתיו של אבראהים סוס באש"ף, מתונים שניהם, ובדומה לד"ר סוס, תומכי פתרון שתי המדינות.
"ידידות בלתי אפשרית: סיפור חייהן המיוחד של רות דיין וריימונדה טוויל" מאת אנתוני דוד רואה אור בימים אלה בהוצאת שוקן, תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו