נדמה שאף מותג ישראלי עוד לא הצליח להעפיל לעוצמה של "משכית" בעיצוב הזהות הישראלית ולפיתוח מה שהפך להיות מוכר כ"אופנה ישראלית מקורית".
בתערוכה חדשה שתוצג החל ממחר (שני) במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב אפשר לחזות בדגמים היסטוריים של המייסדת רות דיין והמעצבות פיני לייטרסדורף ונאורה ורשבסקי (אופנה וטקסטיל בהתאמה), שתרמו רבות לעיצוב ה"מלתחה המשכיתית" ומהם אל עבר יצירות עכשוויות של המעצבת שרון טל.
משכית 70/30/10 מזמינה את המבקרים לחוות את העבר, ההווה והעתיד של אחד המותגים המשפיעים ביותר בתולדות האופנה הישראלית, מראשיתה כחברה ממשלתית לטיפוח תעסוקת בית בקרב עולים חדשים; צמיחתה לרשת חנויות ברחבי הארץ במחצית השנייה של המאה ה־20; סגירתה ב־1994 ותחייתה כמותג אופנה בבעלות פרטית ב־2014.
התערוכה, באוצרותו של שחר אטואן, מאורגנת בשבעה פרקים נושאיים: מארג, מסורת, אדמה, מדבר, צבע, לבנה, כוכב. כל פרק מציג היבט ייחודי של הסגנון והאסתטיקה שהפכו את משכית למותג כה משפיע ואהוב. הישן והחדש מוצגים זה לצד זה, בערבוביה ובסמיכות שמאפשרת דו־שיח בין עיצובים עכשוויים לדגמים היסטוריים.
אריגים בעבודת יד
אריגים ייחודיים שנטוו בנול ידני היו אבני היסוד של משכית בראשית דרכה. האריגים הראשונים נטוו במעברה בעג׳ור (ליד בית גוברין), על ידי אורגים עולים מתימן, בנולים ידניים שבנו בעצמם, מכותנה וצמר שרות דיין סיפקה. בהמשך היו אחראים לפיתוח האריגים ג׳ורג׳ קאשי, אורג מומחה שעלה מבגדד והיה מנהל מפעל האריגה של משכית במגדל העמק, ונאורה ורשבסקי, מעצבת הטקסטיל של משכית.
בין האריגים הבולטים שעיצבה ורשבסקי היו אריג דיור, על שם בית האופנה הצרפתי, שיצר ממנו חליפות חצאית, שאריות של יריעות עור נשזרו בסיבי צמר; אריג ערבה, בד כותנה שהתחקה אחר דוגמאות הפסים שהופיעו בשטיחים שטוו בעזה. ג'ורג' קאשי עיצב אריג משילוב של חוטי כסף וצמר, ולאחר שבנו אלברט, שעבד אף הוא במפעל, נפל במלחמת סיני (1956), נקרא האריג בשם סיני.
בשנות ה־60 נשלחו אריגי משכית למעצבי אופנה עילית באירופה, בהם איב סאן לורן, הובר דה ג׳יבנשי ופייר קארדן שיצרו מהם דגמים מקוריים שהוצגו בתצוגות החגיגיות של הבונדס (מפעל מלווה העצמאות והפיתוח). בשנת 1966, מתוך רצון לשמור על מקוריות, להוזיל מחירים ולהציע בגדים לבישים ושימושיים, התווספו לרפרטואר אריגי כותנה ודקרון של אתא, שעליהם הודפסו ציורים מקוריים של אמנים.
רקמה מסורתית
שילוב רקמות ססגוניות התחקו אחר מסורות עתיקות שהביאו עימם העולים החדשים כסממן "מסורתי", כחלק מהקוד הסגנוני שלה. תחילה עיטרו את הדגמים רקמות בהשראה תימנית. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הועברה הבכורה לרקמת צלבים פלשתינית, ולימים התרחב הרפרטואר לרקמות נוספות כגון רקמת בית לחם, רקמת נצרת ורקמת בית ג׳אלה.
רקמות מסורתיות שולבו באופנת משכית לאורך שנות ה־70 וה־80, גם כאשר נזנח הסגנון הפולקלוריסטי לטובת עיצובים בקווים נקיים.
אדמת הארץ
הזיקה למקומי לבשה פנים רבות באופנה שהתעצבה במשכית: החל בקשת הצבעים שהדהדה את נופי הארץ בגוני השמש והחול, ההרים, הזית והים; עבור בחומרים טבעיים כגון חלוקי נחל, צדפים או עץ זית ששימשו להכנת כפתורים, וכלה בשמות הדגמים שאזכרו יישובים בארץ ודמויות מהתנ"ך, למשל חולצת כנרת, מעיל יפו ושמלת בת שבע.
השיא היה בשנת 1964, בתצוגה שכונתה "מדן ועד אילת" – הדגמים שנכללו בה נקראו על שם ערים ויישובים בארץ.
אל המדבר
מעיל המדבר הוא ספינת הדגל של משכית. פיני לייטרסדורף עיצבה את הדגם בשנת 1955. שנתיים לאחר מכן הוצג בלונדון וזכה לתהודה. היה זה המראה הכללי של פריט לבוש עדכני, רחב ובעל קפלים רבים, שמיזג בהצלחה בין בגדי הבדואים לקפוטה החסידית. הגזרה המקורית פשוטה אך מתוחכמת, נטולת בטנה, וחלקיה חוברו ברקמת צלבים עדינה בהשראה בדואית. השם התנ״כי הדהד את נדודי בני ישראל במדבר, ו"האגדה" כאילו נארג מצמר גמלים, על אף שנארג מצמר כבשים, הוסיפה לו ממד מיתי.
פיני לייטרסדורף, 1974 / צילום: יעל רוזן
צבעוניות חמה
בדומה למגמה שרווחה בקרב ציירים ישראלים באמצע המאה ה־20, ניסו מעצבות משכית לזקק מאפיינים מקומיים בדגמים שתכננו, כגון השמש העזה ונופי הארץ הייחודיים. זה ניכר בראש ובראשונה בקשת הצבעים שמאפיינת את הארץ: אדמה בצבע חמרה, החול הזהוב של חופיה, גוניו הכחולים של הים התיכון, הכתום של פרי התפוז. לצד אלו, לאורך שנות ה־60 וה־70 הופיעו גם דפוסים בצורות חופשיות, בגונים עזים של אדום, כתום, ורוד וסגול, בהדפסים מקוריים שיצרו אמניות כגון ציונה שמשי, רות צרפתי שטרנשוס ונורה פרנקל.
רקמות ופנינים. מתוך התערוכה / צילום: דנה קופל
בהמשך לרוח הבוהמיינית שעלתה מן האופנה של אותן שנים, הציעה מעצבת הסריגים של משכית, מיצי בר אוריין, דגמים שונים של שמלות, אפודות, מכנסיים וצעיפים ששובצו בהם ריבועים ססגוניים במיוחד שנסרגו במסרגת יד אחת (קרושה). ביצירת הסריגים הועסקו בין היתר נשים עם מוגבלויות פיזיות.
לְבָנָה
בתחילת המאה ה־20 התמסדה מסורת בקרב מעצבי אופנה עילית באירופה, לפיה תצוגות אופנה נחתמות בהצגת שמלת כלולות מפוארת ומרהיבה במיוחד, דגם שבפיתוחו הושקעו מרב המשאבים היצירתיים והטכנולוגיים.
משכית אימצו את הנוהג, וכבר ב־1965 עיתונאית ״דבר״ הוקסמה משמלת כלה שעוצבה מסרטים לבנים שחוברו יחד ברקמת אָז'וּר. שלוש שנים לאחר מכן נחרטה בתודעה הציבורית שמלת הכלולות שעוצבה במשכית עבור יעל דיין, בתם של רות ומשה דיין. רוקמת ותיקה מבית לחם רקמה עשרות פנינים בשמלה שעוצבה עבור אם הכלה. מאז ועד היום נישאו נשים רבות בשמלות של משכית, אירוע הכלולות היה עבור רבות מהן הזדמנות חגיגית לרכוש שמלה מהודרת ויקרה.
כוכב
לאחר עשור שבו יזם ארגון הבונדס תצוגות של אופנה ישראלית ברחבי העולם, נערכה ב־1961 בפריז תצוגה בשיתוף עם בית האופנה הצרפתי דיור, שבמסגרתה הציג מארק בוהן, המעצב הראשי של דיור, 11 דגמים שיצר מאריגים ישראליים, בעיקר בדים באריגת יד מתוצרת משכית. משם נדדה התצוגה בין 60 ערים בצפון אמריקה. מאז נשלחו אריגי משכית למיטב מעצבי האופנה, ואלו יצרו מהם דגמים מקוריים עבור התצוגות החגיגיות.
מטרת התצוגות הייתה גיוס תרומות לפיתוח המדינה הצעירה, והן היו מופעי ראווה של האופנה המקורית שנוצרה בארץ ואפשרו לפיני לייטרסדורף, המעצבת הראשית של משכית חירות אמנותית וכר פורה לביטוי יצירתי. כוכבה של לייטרסדורף דרך, והיא עיצבה שמלות ומעילים בהשראת ציוריו של בן זוגה יוחנן סימון, לצד דגמים מפוארים במיוחד ששילבו צורפות של אם הפנינה וכסף בתוך פריטי האופנה.
התערוכה תוצג עד ה-14 בדצמבר. מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו