ילדותה של קלאודיה פלוס נמחקה. שמונה שנות חייה הראשונות פשוט נעלמו מזיכרונה. היתה רק תמונה אחת שהבהבה מדי פעם בראשה: המונים משולהבים מעלים באש את מכוניתו של אביה, ברחוב שמתחת לדירת משפחתה בטריפולי, אי אז ביוני 1967. להבות השנאה הללו הכחידו את שאר זיכרונות ילדותה. "הייתי בטוחה שזה מצב רגיל, שכולם לא זוכרים את שנות הילדות הראשונות שלהם", מספרת הרופאה בת ה־58 בקול שקט, כשחיוך עצוב נסוך על פניה, "עד שהבנתי, שנים לאחר מכן, שזה לא אמור להיות כך, והחלטתי ללכת לפסיכואנליזה. הטיפול הזה עזר לי לחזור אל כל מה שהיה".
לא רק זיכרונות ילדותה של קלאודיה נמחקו. כל סיפור גירושה הסופי של קהילת יהודי לוב, בצילה של מלחמת ששת הימים, היה כלא היה. הניצחון הלא צפוי במלחמה ההיא האפיל על הטרגדיה שנגרמה לאחת מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם הערבי.
קלאודיה היתה אחת מ־4,000 היהודים שנותרו בלוב אחרי העלייה הגדולה של הקהילה היהודית הלובית לישראל זמן קצר לאחר הקמתה. רובם חיו בטריפולי ומיעוטם בבנגזי. כשנשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר וראשי אש"ף החלו להלהיט את דמיונם של ההמונים במדינות ערב בנאומים על חיסולה הקרב של מדינת היהודים, החליטו לאומנים לובים שהגיעה גם ההזדמנות להשמיד את אחרוני היהודים בארצם. פוגרומים שביצעו לובים בקהילות יהודיות בשנות ה־40 הותירו עשרות חללים. עם תחילתה של המלחמה בישראל, וביתר שאת לאחר התבוסה המבישה, ביקשו המונים לובים מוסתים להשלים את המלאכה.
הקהילייה הבינלאומית התגייסה להציל את שארית יהודי לוב מפני טבח. בעור שיניהם הצליחו אלפי יהודים להימלט לאיטליה, כשהם מותירים מאחוריהם את כל רכושם. בעוד התקשורת העולמית הרחיבה על סבלותיהם של הפליטים הפלשתינים שנמלטו מהשטחים שנפלו במלחמת ששת הימים בידי ישראל, נדחקו כמעט לחלוטין תלאות היהודים מלוב אל מחוץ לתודעה הקולקטיבית.
קלאודיה פלוס. "אני זוכרת את אמא שלי עונה לטלפון ואמרו לה: 'נחתוך אתכם לחתיכות קטנות שהכלבים יאכלו אותן'"
בשבוע שעבר התכנסו מאות מהם, שהגיעו מכל רחבי העולם, ברומא כדי לציין 50 שנה לבריחתם מלוב. "גרנו בחלק הבינלאומי של טריפולי", מספרת קלאודיה, "היה בטריפולי רובע מאוד עני, שבו גרו ערבים ויהודים יחד, והיה הרובע העשיר שבו התגוררו גם איטלקים, בריטים, אמריקנים וצרפתים. המשפחה שלי היתה מבוססת. אנחנו לא הגענו ללוב עם הקולוניאליסטים האירופאים. היינו שם מאז חורבן בית ראשון.
"כשהתחילה המתיחות סביב סגירת מיצרי טיראן על ידי נאצר, היה מתח נוראי. הייתי ילדה והרגשתי את זה. אמא שלי קנתה אוכל לחודש־חודשיים. היא התכוננה ממש למצור. ביום שבו המלחמה התחילה הערבים פרצו לרחובות, התחילו לשרוף חנויות של יהודים ולחפש אותם כדי להרוג אותם. והם הרגו. אני ואחת משתי אחיותיי הלכנו לבית הספר האיטלקי שנוהל בידי נזירות. כשהנזירות ראו מה קורה, הן אספו את הילדות היהודיות והחביאו אותנו מתחת לארונות, שם נשארנו עד שאבא שלנו בא לקחת אותנו במכונית שלו. מהסיפורים ששמעתי אחר כך, הבנתי שהיה מסוכן מאוד להסתובב ברחובות".
חיי הקהילה בלוב // צילום: באדיבות "אור שלום", מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב
בבית המשפחה מצאו קלאודיה ואחותה שתי משפחות יהודיות נוספות, שביקשו שם מקלט: השכנים מקומת הקרקע ועוד משפחה שהתגוררה מחוץ לעיר. "היה מסוכן עבורם לנסות לחזור לביתם", מספרת קלאודיה, "אז גרנו שלוש משפחות יחד. המתח היה עצום. אני זוכרת את אמא שלי עונה לטלפון, מורידה את השפופרת ובוכה. אחר כך היא הסבירה לי שאנשים התקשרו ואמרו לה: 'נבוא לקחת אתכם ונחתוך אתכם לחתיכות כל כך קטנות שהכלבים יוכלו לאכול אותן'. אני זוכרת שההמון הגיע מתחת לבית שלנו. ראינו אותם באים. הם רצו להרוס את דלת הכניסה. המזל היה שהדלת היתה עשויה מברזל, ולכן הם לא הצליחו להיכנס. אבל הם שרפו את המכונית של אבי. וזה הדבר האחרון שזכרתי. להבות, ואנשים צועקים: 'ג'יהאד, ג'יהאד, ג'יהאד'. אני לא אשכח את זה. בכל פעם שאני רואה הפגנה של ערבים אני מרגישה לא טוב".
עמוס גואטה (62) היה בן 12 בימי הפרעות ההם. כיום הוא איש עסקים ומקדיש את חייו לשמירת הזיכרון ההיסטורי של קהילתו - הוא זה שארגן את הכנס המרגש ברומא בתיאטרון "ארגנטינה" המפואר, כמה עשרות מטרים מהגטו היהודי של בירת איטליה. "בכל פעם שאני נזכר בתקופה ההיא קשה לי", מספר גואטה, "אני ואחד מאחיי היינו בבית. זו היתה תחילת חופשת הקיץ. ישנתי, והתעוררתי משידורי רדיו בערבית שהושמעו ברמקולים בכל העיר. זה היה מפחיד.
"אמי לא ידעה מה קורה. לפתע אבי הגיע ואמר לה: 'קחי כל מה שיש על השולחן, אנחנו עוזבים את הבית מייד'. אחי נשלח להביא את אחותי. הוא היה צריך לעבור ברחוב הראשי שהיה מלא במפגינים מוסתים. אם היו מזהים אותו כיהודי, היו רוצחים אותו. הם רצו להרוג את כל היהודים. הם אמרו: 'הערבים האחרים יחסלו את הישראלים, אנחנו נהרוג את יהודי לוב'. נסענו במכונית לבית חברים של אבי, שגרו מול תחנת משטרה. שם היינו בטוחים. בבניין סמוך לבית שלנו המתפרעים נכנסו ותקפו משפחה יהודית".
בזכותה של דיילת
"הוריי נסעו להביא את אחי הגדול מבית הספר ונתקלו בהמונים", ממשיך גואטה, "קרה להם נס. שוטר ערבי פינה להם את הדרך ואפשר להם להגיע לדירת המסתור. חודש ימים לא יצאנו משם. קו הטלפון לדירה נותק. מכר מלטזי היה מביא לנו אוכל, עד שהוא אמר לנו יום אחד: 'אני לא יכול יותר, מאיימים עלי'. התחלנו לאכול פחות. בדירת המסתור התאספו בינתיים 42 איש. ביום ה־20 צלצל לפתע הטלפון. הופתענו. חבר ערבי של בעל הבית, שהיו לו קשרים במשטרה, התעניין בשלומו וסיפר שהוא חיבר מחדש את הטלפון. הוא שלח שני חיילים עם ארגז עץ גדול מלא באוכל. קפצנו על המזון. היינו רעבים מאוד. אחרי שבוע התקבלה החלטה בינלאומית לתת ליהודים לצאת מלוב. צלצלו בדלת הדירה. פחדנו לפתוח. בסוף אבי הלך ופגש בכניסה שוטר שאמר לו: 'אתה צריך לבחור - או שתיסע לחו״ל או שתיסע למחנה, שבו מרכזים אתכם כדי לשמור עליכם'. בדיעבד, חלק מאלה שהלכו למחנה נרצחו. אני זוכר שישבנו על הרצפה, על שטיחים, בשקט, שלא ישמעו אותנו. אבי שאל אותנו מה אנחנו רוצים לעשות, וכולנו ענינו מייד: 'איטליה'".
עמוס גואטה, יליד לוב. "אין מה להתגעגע ללוב כיום. להרוג בן אדם בטריפולי עולה 300 דולר"
ב־5 ביולי 1967 - חודש לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים ולאחר ארבעה שבועות של חיים בפחד במחבוא, נערכה משפחת גואטה לעזיבת המולדת. ההחלטה לאפשר ליהודי לוב להימלט על נפשם התקבלה שבועיים לפני כן על ידי מלך לוב, אידריס הראשון (והאחרון, שכן משטר המלוכה הלובי הופל ב־1969 בהפיכה צבאית שהנהיג הקולונל מועמר קדאפי). המלך היה נתון ללחץ עממי גובר לנקום ביהודים על ניצחונה של ישראל מחד וללחץ מצד מעצמות המערב לאפשר את יציאת היהודים מאידך. הפשרה שהתקבלה היתה לאפשר ליהודים לצאת עם סכום מגוחך של עשרים לירות שטרלינג ומזוודה עם חפצים אישיים. נכסים בשווי מיליארדי דולרים הושארו מאחור.
"ההורים שלי ביקשו לחזור עם חיילים הביתה כדי להביא כמה דברים", נזכר גואטה, "אחר כך מכונית של הצבא לקחה אותנו למשרדים של 'אליטליה'. מהחלונות ראינו את הערבים מכונסים בחוץ. הרגשתי שאנחנו מובלים למשחטה. ידענו שהם רוצים להרוג אותנו. היה פחד איום. אחרי שעה לקחו אותנו באוטובוס לשדה התעופה. שם גילינו שהמטוס היה מלא ולא היו לנו מקומות בו. דיילת אחת אפשרה להרבה ילדים לעלות למטוס בלי מושב. הייתי אחד מהם. בסוף כולנו טסנו לאיטליה".
"לנו היה מזל", מספרת קלאודיה. "לרוב היהודים בלוב לא היה דרכון, ובכל פעם שהם רצו לנסוע לחו"ל הם קיבלו מסמך יציאה. לנו היה דרכון צרפתי שהציל את חיינו. אבי התקשר לקונסוליה הצרפתית, והקונסול אמר שיבוא לקחת אותנו עם המכונית הדיפלומטית. הוא אמר לנו לא להביא מזוודות, רק את הבגדים שלגופנו, ושיעלו אותנו על מטוס.
"החלטנו לטוס לאיטליה כי היתה לנו שם משפחה. אחותי רצתה לקחת את הבובה שלה ואבא הרשה לה. בנמל התעופה השוטרים חתכו את הבובה בסכין כדי לוודא שלא הסתרנו בה תכשיטים או כסף.
הם לא רצו לתת לאבי לטוס איתנו. אבא אמר לאמי: 'קחי את הילדות, ואני אבוא אחר כך'. אמי בכתה וסירבה לעזוב בלעדיו. בסוף הקונסול הצרפתי התערב והתאפשר לכולנו לעזוב".
"נאצר הגיע לת"א"
"זה היה עשרה ימים אחרי תחילת המלחמה, אחרי שישראל כבר ניצחה. אנחנו שמענו חדשות בטלוויזיה האיטלקית, אבל הרדיו והטלוויזיה בערבית דיווחו שישראל נמחקה ושנאצר הגיע לתל אביב. הערבים היו בטוחים שהם ניצחו. כשהתברר שלא, הם נהיו הרבה יותר אלימים. אנשים נהרו לטריפולי מכל חלקי המדינה. המלך לא היה יכול לעצור אותם ולעזור לנו. היהודים שגרו בשכונות העניות לצד הערבים היו בסכנת חיים.
"הצבא הלובי הגיע, סגר את השכונות היהודיות ואחר כך לקח את כל היהודים למחנה מיוחד כדי להציל אותם. אמנם הרגו כמה אנשים, אבל לא נתנו להמונים לעשות את מה שהם רצו לעשות: להרוג את כולנו. בסוף המלך הבין שהוא חייב לתת ליהודים לעזוב. הצבא לא היה יכול להחזיק מעמד מול לחץ ההמונים. השוטרים עברו בין בתי היהודים ואמרו: 'אנחנו לא יכולים לעזור לכם יותר, אתם צריכים לעזוב'. אמרו לנו שנוכל לחזור, אבל זה לא קרה".
גירוש יהודי לוב לא לגמרי מוכר // צילום: באדיבות "אור שלום", מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב
מחוסרי כל הגיעו יהודי לוב לאיטליה. חלקם המשיך לישראל. קלאודיה ועמוס זוכרים שנאסר עליהם להזכיר את שמה של ישראל, ושהם כלל לא ידעו שיש להם קרובים שם. הגירוש אפשר לחדש את הקשר. "כבר באוגוסט 67' הפלגנו באונייה לישראל", אומרת קלאודיה, "כשהגענו לחיפה גיליתי שיש לי הרבה קרובי משפחה בארץ - סבתא, דודים, בני דודים. ההורים שלי לא דיברו על זה כי הם פחדו שתצא לי מהפה המילה 'ישראל', וזה היה לא רצוי בלוב. אלו היו זמנים קשים מאוד. פתאום לקחו אותנו מהחיים שלנו והעבירו אותנו לחיים אחרים. כל מה שהוריי בנו נעלם, והם היו צריכים להתחיל הכל מחדש. אבל מצד שני היתה לנו פתאום הרגשה של חופש. אני חושבת שכבר אז הרגשתי שהעזיבה היתה כדאית".
אפילו בקרב הקהילה הלובית בישראל, גירושם של אחרוני קרוביהם מלוב ב־1967 לא לגמרי מוכר. הזמרת ליאורה סימון־פדלון הרעידה ברומא את ליבותיהם של הנוכחים באירוע עם שירים מסורתיים, שאותם היא פועלת לשמר בהופעותיה. משפחתה עלתה ארצה מלוב לאחר הקמת המדינה. "בבית לא שמעתי על אירועי 67'", היא מודה, "התעסקנו עם מה שקורה בארץ. כולם רצו להיות ישראלים, ולא לדבר על המקום שממנו באנו. הפעם הראשונה ששמעתי על האירועים הללו היתה כשהוזמנתי להופיע ברומא. עד אז, מבחינתי, כל יהדות לוב עלתה ב־1949. לא חשבתי שמישהו נשאר שם".
"לוב היא סיפור שנגמר"
"מה שמרגיז אותי זה שכל הסיפור הזה הפך לחסר חשיבות", אומרת פלוס. "לא מדברים על זה. זה לא עניין איש. אפילו אנחנו, הילדים, לא אספנו את העדויות של הדור הקודם, כי הם לא דיברו איטלקית טוב. הם דיברו במבטא ערבי. זה היה סוג של גזענות מצידנו. ועכשיו הם לא יכולים לספר יותר - או שהם נפטרו או שהם זקנים מאוד. כמה מהם יכלו עם השנים לחזור ולבקר בלוב ולהביא כמה חפצים. אמא שלי הביאה קופסה עצומה עם תמונות. החיים שלה. מצאנו את הקופסה לפני לא הרבה זמן. אנשים חיו שם מאות שנים, ובבת אחת זה נגמר. לוב עבורנו היא סיפור שנגמר. מה שיש לנו זו התרבות שלנו. הצלחנו להקים מחדש משהו ולשמר את התרבות".
"היום אין מה להתגעגע ללוב במצבה הנוכחי", אומר עמוס. "חבר לובי שבא לבקר אותי לפני שבועיים סיפר שטריפולי, שהיתה עיר יפהפייה, מחולקת לשישה־שבעה אזורים, שכל אחד מהם מוחזק על ידי כנופיה, ולא ניתן לעבור מאזור לאזור בלי לשלם כופר. להרוג בן אדם היום בטריפולי עולה 300 דולר. יהודי שיגיע היום ללוב מסכן את חייו, כך שאין מה להתגעגע. אני מעז להגיד שיהודים הם סמל לסובלנות. מקום שמכבד יהודים ונותן להם לחיות לפי דתם שומר על הדמוקרטיה שלו. ברגע שמדינה מגרשת את היהודים שלה, זה הצעד הראשון לנפילה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו