עליית המים, מקטע באורך 2.7 ק"מ, בתוספת כמה מאות מטרים של טיפוס באזור בית גוברין, זהו המקום שבו באופן מסורתי מתרחשים הדברים המעניינים באליפות ישראל ברכיבת כביש. בשבת האחרונה קטע הרכיבה הזה - שדורש כ־6 דקות של עבודה סיזיפית - נכבש על ידי עומר שפירא.
"ברחתי באותה עלייה, בהקפה האחרונה מתוך ארבע. שלושה ק"מ לסיום החלטתי ללחוץ. אני לא ספרינטרית, לא רציתי להגיע איתן לסוף צמוד כי ידעתי שאפסיד. בגלל שאני קטנה וקלה יש לי יתרון בעלייה, ולכן בתחילת מגמת הטיפוס ברחתי והן לא הצליחו להדביק אותי", סיפרה.
כפי שהבהירה בעליית המים המפורסמת, שבה השאירה מאחור את שני בלוך ואת רותם גפינוביץ' המנוסות והמקצועניות וגם את פז בש, לאלופת ישראל הטרייה אין עניין בבזבוז זמן. את אליפות ישראל של השנה שעברה הגדירה כ"בושה", לאחר שמטענים בין הרוכבות פגעו בתחרותיות ובקצב. "זה היה מביך, לא ראוי ולא מכובד. זו לא היתה תחרות אופניים, יותר טיול בפארק", היא חוזרת ואומרת. את הראיון הזה היא מקיימת בין סידורים אחרונים לפני הטיסה לביתה בחצי השנה האחרונה בג'ירונה, ספרד. שם היא מנסה להוציא את המקסימום האפשרי מקריירה שבחרה לאחר לבטים רבים, שממשיכים ללוות אותה מדי יום.
בעקבות האהבה
שפירא בת ה־22 גדלה בעין הבשור שבעוטף עזה. בגיל 14, קצת בהשראת אבא, נרשמה לחוג לרכיבת שטח בקיבוץ בארי. עד הגיוס עסקה בספורט בצורה חובבנית, אבל כשהגיע הרגע לבחור מסלול חיים החליטה להדק אחיזה בכידון. "ברגע שקיבלתי החלטה להיות ספורטאית מצטיינת היה לי ברור שאני עושה את זה הכי טוב והכי רציני. מאז אני חיה כספורטאית לכל דבר". מי שהקל את ההחלטה הוא החבר בשש השנים האחרונות ואחד הרוכבים הבכירים בארץ, גיא שגיב. הם הכירו בקבוצת CCC, היא בשלוחה הדרומית והוא בצפונית. "ידעתי שאם אני אבחר בדרך אחרת זה כנראה יפגע בזוגיות שלנו, כי זה ספורט מאוד תובעני וקשה".
שפירא בבית החולים. כמעט וקפחה את חייה // צילום: bikepannel
אז כשהיא רוכבת גם בשם האהבה, גילתה שפירא שמדינת ישראל רחוקה מלהיות גן עדן לרוכבות עם שאיפות כשלה. כשהשתחררה, נותרה ללא קבוצה ולמעשה בלי אפשרות לאסוף תוצאות ולהתקדם. "זה מין מעגל סגור כי אין לך קבוצה, אין לך תוצאות ואין לך מה להראות לקבוצות אחרות". למזלה, הקמפיין האולימפי בשנה שעברה סידר לה, כחברה בנבחרת ישראל, כמה אפשרויות לצאת מהמעגל. שפירא לא פספסה את הצ'אנס. היא סיימה במקום הרביעי לרוכבות צעירות בטור בגרמניה, במקום ה־12 באליפות אירופה וכך זכתה בכרטיס לאליפות העולם בדוחא. "קשה לי להגיד את זה עכשיו, אבל אני לא רואה את עצמי ממשיכה באופניים עוד הרבה מאוד שנים", היא קוטעת בפתאומיות את השיחה, "אני כל הזמן בדילמות האלה. אני רוצה דברים אחרים, חיים אחרים. בנוסף, אני משלמת פה גם מחיר בריאותי".
"הייתי בסכנת חיים"
הכתף אותתה לשפירא שמשהו לא בסדר. זה קרה באוקטובר, במהלך מחנה אימונים עם נבחרת קנדה לאליפות העולם. אחרי כמה התקפי כאב הלכה למיון, שם שמעה מהדוקטור שהיא סובלת מגזים. שפירא לא השתכנעה. האימונים היו קשים מדי, הגוף לא שיתף פעולה, וכל זה שבוע לפני אליפות העולם. האבחנה שלה היתה נכונה. "כמה ימים אחר כך סבלתי מפרפורציה, חור בקיבה. התמוטטתי ובתוך שלוש שעות נכנסתי לניתוח חירום. הייתי מאושפזת שבועיים, אחרי זה היתה לי דלקת בלבלב. הייתי בסכנת חיים".
דווקא אז, ממיטת החולים וכשהמחשבות על פרישה ממשיות מאי פעם, הגיעה נקודת המפנה. "בחור איטלקי ואוהב אופניים בשם ג'ספרדי ביאקני פנה אלי. הוא אמר שהוא מקים קבוצה של בנות צעירות עם פוטנציאל והציע לי להצטרף". העסקה לא כללה שכר כלשהו, גם התנאים היו מינימליים מאוד, אבל הם כללו כרטיסי כניסה לתחרויות הגדולות וחשיפה עולמית. שפירא, שזוכה לתמיכה כלכלית מהמשפחה, בחרה אחרי לבטים בקריירה מקצוענית ועברה להתגורר עם בן זוגה בספרד. חצי שנה הם שם, בקושי רואים זה את זה, מעבירים את הזמן בין תחרות לתחרות.
שפירא בבית החולים. כמעט וקפחה את חייה // צילום: עומר שפירא
בעולם אידיאלי שפירא היתה זוכה למעטפת תמיכה מהמדינה. בת 22, פוטנציאל וגישה פנטסטיים והרבה מאוד כישרון. אלא שבמקום זה היא נאבקת בכוחות עצמה בקונפליקט האינסופי בין הדחף להצליח בספורט האישי והתובעני לבין הרצון לא לבזבז את הזמן בענף שלא זוכה לתמיכה. "האיגוד לא עוזר לצערי בכלום, אבל אני יודעת מאיפה זה בא. אין לו תקציבים, באמת אין שם כסף. תחום האופניים לא קיים בישראל. הכל שם, הכל מחוץ למדינה", היא אומרת בנימת אכזבה גלויה.
אז בינתיים, שפירא מנסה להוציא את המיטב מכל העולמות בפרק הזמן הלא ברור שנותר לה. בין לימודי מדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה לחיי זוגיות ולמחשבות על העתיד, היא מסמנת מטרה אחת מאוד ברורה ופרקטית. "אני רוצה להתחרות ברמות הגבוהות, ולא רק לנסות לשרוד".
