אלוף (מיל') יאיר נוה השתחרר מצה"ל לפני כמעט שלוש שנים. בתפקידו האחרון שירת כסגן הרמטכ"ל, אולם אין ספק שייזכר במיוחד בשל מעורבותו בתוכנית ההתנתקות כמפקד פיקוד המרכז. ההתנתקות מצפון השומרון, שהתבצעה תחת אחריותו, היתה קטנה יותר ודרמטית פחות מפינוי יהודי רצועת עזה באותו הזמן בפיקוד הדרום, אבל העובדה שנוה חובש כיפה סרוגה הפכה את הפינוי לאתגר אישי לא פשוט מבחינתו.
12 שנים אחרי, בימים שבהם מתגבשת הצעת חוק לחזור ליישב את יישובי צפון השומרון, מודה נוה (59) שכל העניין היה טעות. שמרחק הזמן הוכיח שלא הרווחנו דבר מגירוש היהודים מאדמתם והריסת בתיהם, לא מבחינה מדינית ולא מבחינה ביטחונית. הוא גם סבור שיש מקום להחזיר את הגלגל לאחור, לפחות בכל הקשור לחומש ולשא־נור, ולחזור לאכלס את אותם יישובים.
בשנים האחרונות הוא איש עסקים המעורב בתעשיות הביטחוניות. גם נושא החינוך קרוב ללבו. "התחלתי את תפקידי ב־2004, כשידענו שעומדת להיות תוכנית התנתקות בצפון השומרון", אומר נוה בראיון ל"ישראל השבוע", "ההחלטה היתה כי האזור נשאר בידיים ישראליות. ועלתה השאלה: מה עושים בעצם עם השטח הזה? ולמה צריך לעשות את זה? המענה שניתן הוא שזה שיקול מדיני ולא ביטחוני. כנראה כדי לפתוח פתח למו"מ עתידי".
בזמן אמת הצלחת להבין את ההיגיון המדיני שמאחורי הפינוי?
"הצלחתי להוביל את המערכת להבנה שצה"ל נשאר בשטח המדובר, שמבחינה אסטרטגית הוא חשוב כיוון שהוא מאפשר שליטה על מרחב ג'נין, ועל רקע העובדה הזו היה ברור שאנחנו צריכים לשלוט שם. לא הבנתי למה צריך לפנות את היישובים".
ניסית למנוע את הפינוי?
"כבר בדיונים הראשונים שהיו שאלתי למה צריך לעשות את זה. אמרו שזו החלטה מדינית, שאמורה להניע מהלכים מדיניים בעתיד. היתה חומה בצורה מכיוון המדינאים על כך שהפינוי צריך להתבצע, כך שכל המו"מ עסק בגזרות הביטחוניות".
ממרחק הזמן, מה אתה אומר על המהלך?
"אין ספק שביציאה מעזה וגם מצפון השומרון, לא יצרנו שום יתרון ביטחוני. לגבי עזה - אולי יש היגיון מדיני. היישובים שהוקמו בעזה לא הוקמו מתוך ראייה כוללת. אם היו באים בזמן ההתנתקות ואומרים שאנחנו משנים עכשיו את סדר היישובים ויוצרים שני גושים ברצועה, בצפון ובדרום, כולל חיבור לקו הירוק והישארות על גבול מצרים, היה אפשר לקבל מזה יתרון ביטחוני - אבל ההחלטה היתה לפנות הכל. לגבי ההיגיון המדיני: לאחר מעשה, אולי הרווחנו מכך שאנחנו יכולים להוכיח שאין קשר בין היישובים או פינויים לבין הטרור. עובדה: מעזה יצאנו לגמרי, והטרור קיים. נוסף על כך, האופן שבו פונו היישובים מגוש קטיף גם הוא יכול להעביר מסר לעתיד - היום אף אחד לא רוצה לראות פינוי באופן הזה.
"כבר בזמנו הצעתי לדחות את ההתנתקות בשנה־שנתיים. בזמן הזה ישראל היתה מקימה יישובים חדשים מחוץ לרצועה עבור המפונים, שומרת על הקהילות שלהם ועל החממות שלהם, שאותן היו מעבירים, וכל אחד היה עובר לבית החדש בקהילה הישנה והמוכרת. זה לא בוצע, ולכן נוצר מודל הפינוי הקשה מאוד שחווינו - של משפחות שעד עצם היום הזה לא מסתדרות ולא מוצאות עבודה ומגורים.
"בצפון השומרון עשינו זאת אחרת. הלכתי אישית לחבל תענכים ולמקומות אחרים כדי למצוא מקום שאליו יהיה אפשר לפנות את תושבי ארבעת היישובים. בחלק גדול מהמקרים, במהלך הפינוי, לתושבים כבר היו בתי קבע לעבור אליהם. אם בעזה היתה תרומה בהיבט ההיסטורי, של ניתוק הקשר שבין ההתיישבות לטרור, הרי בצפון השומרון אפילו זה לא היה. לא היה שום יתרון בפינוי. אפס. כלום. שום דבר לא השתנה שם לטובה. אין שום תוספת ביטחונית או ערכית מזה שיצאנו משם. זה אירוע מתסכל ותחושה של סתם".
עברו לך מחשבות לסרב לבצע את הפינוי?
"כן. היתה לי המחשבה הזו. אבל צריך להבין - ואולי חלק מהציבור הדתי לא יסכים איתי - שאם הייתי מחליט לא לעשות את זה, יומיים אחר כך יהיה מי שכן יעשה את זה. המשמעות עלולה להיות שחובש כיפה לעולם לא יגיע יותר לתפקיד ברמה כזאת. זה היה מחזיר אותנו לימים של חלוקה בצמרת צה"ל בין אנשי שלומנו לאלה שאינם אנשי שלומנו. לכן היה ברור שהמחויבות שלי, למרות ההבנה שזה לא נכון, היא לבצע את זה.
"בגלל המקום שממנו באתי, היה הבדל גדול בביצוע התוכנית בין פיקוד מרכז לפיקוד דרום. אצלי לא היו סירובי פקודה. ההתייחסות לחיילים וגם לתושבים היתה אחרת לגמרי. עבדנו יחד עם המועצה האזורית. לכן הפינוי מצפון השומרון לא הותיר צלקת בחברה הישראלית כפי שהותיר הפינוי מגוש קטיף".
האם יהיה נכון לחזור לאותם יישובים היום?
"היישובים חומש ושא־נור הם חשובים מבחינה ביטחונית, ולכן התשובה היא כן. לגבי שני היישובים הנוספים שפונו, גנים וכדים, התשובה מורכבת יותר וצריך לבדוק את זה".
בציבור הדתי־לאומי שאליו אתה משתייך התנגדו נחרצות להתנתקות, והיו רבים שהאירוע היה עבורם קו שבר של ממש. הזעם והתסכול הופנו גם כלפיך. היום אתה מרגיש שאתה משלם מחיר על מה שהיה?
"האמת? לא יותר מדי. זה לא היה אזור מוכר כמו יישובי עזה, והפינוי שלו לא הותיר צלקות בחברה. לא נעים להגיד, אבל העובדה שאחרי הפינוי מעזה שמו את התושבים במחנה פליטים בניצן שירתה את שני הצדדים. הימין הראה לכולם כמה הפינוי הוא אסון, והשמאל הראה לכולם מה המחיר לאי פינוי מרצון. אצלנו בשומרון זה לא היה. אם היו מקימים מחוץ לעזה תמונת מראה לגוש קטיף, כולל כל היישובים, החממות והבתים, הכל היה נראה אחרת".
גינות וכבישים
ביום שני הקרוב תתכנס שדולת ביטול ההתנתקות בכנסת, המכונה גם "חומש תחילה", לאירוע התנעת החוק שיחזיר את יישובי צפון השומרון שפונו למקומם. עד היום, 12 שנים אחרי הפינוי, לא מוכנים תושבי חומש ושא־נור לקבל את המציאות שנכפתה עליהם, והם מייחלים ליום שבו ישובו הביתה. הזוי לראות את אותם יישובים: הכבישים, התשתיות ואפילו הגינות עומדים על מקומם, רק הבתים והאנשים אינם. מדי פעם צה"ל נכנס למקום לצורך מבצעי זה או אחר. התושבים לשעבר מביטים בעיניים כלות על מה שהיה פעם ביתם, ומקווים לשוב.
את האירוע יזמו יו"ר סיעת הבית היהודי, ח"כ שולי מועלם, וראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן. "יישובי צפון השומרון שהוחרבו בהתנתקות הוקמו על שטחי C, קרקעות בבעלות המדינה ובאחריות ביטחונית של צה"ל - בדומה לבית שלי בגוש עציון", מסבירה ח"כ מועלם, "עד היום המעמד שלהם נשאר כפי שהוא, מלבד החוק האוסר על יהודים להיות שם".
יוזמי שדולת ביטול ההתנתקות. מועלם ודגן // צילום: יח"צ
דגן הוא ממפוני שא־נור, לשם עבר מיד אחרי שירותו הצבאי. "12 שנה אחרי, אני עדיין חושב על הגירוש", הוא מספר, "עמדתי על גג המצודה, מתחתיי אני רואה את כוחות הפינוי גוררים את התושבים - ובמקביל, על ההר מולי, אני רואה 150 ערבים רוקדים ושמחים. באותו רגע נשבעתי שאעשה כל שביכולתי לחזור הביתה ולהחזיר את דגל ישראל להתנפנף בשא־נור".
לפני שנה וחצי נפגשו דגן ואנשי שדולת "חומש תחילה" עם נתניהו. זה קרה בזמן כהונת אובאמה, שביחס ליו"ש תבע את הדרישה "אפילו לא לבנה אחת". נתניהו האזין למפוני צפון השומרון, אולם לא היה יכול לעשות דבר. יוזמי הכנס, שאליו יגיעו נציגים מכמעט כל סיעות הקואליציה, מקווים שכעת המצב ישתנה.
נטו דשדוש, נטו כחלון
שלשום השיק שר האוצר משה כחלון את תוכנית מחיר למשתכן, שבמסגרתה יוגרלו 15 אלף יחידות דיור באזורי ביקוש. כמו בתוכנית "נטו משפחה", גם הפעם לא עודכן ראש הממשלה על התוכנית לפני הצגתה. בין שתי התוכניות הגביר כחלון משמעותית את נוכחותו התקשורתית, גם בשלטי חוצות בכל הארץ וגם ברשתות החברתיות, מה שעורר תהיות בנוגע להקדמת הבחירות.
לפי הפרשנות הרווחת במערכת הפוליטית, כחלון מחמם מנועים. לא כי הוא רוצה בחירות - הוא בהחלט לא - אלא כי ברצונו לשדר לנתניהו שהוא ערוך ומוכן. שאם בכוונתו ליזום עוד משבר דוגמת פרשת התאגיד, הוא לא חושש. ההערכה היא כי מכל הגורמים בקואליציה, היחיד שעלול לדחוף לבחירות באופן לא צפוי הוא נתניהו. לא שיודעים שהוא מתכנן משהו, אך מספיק שיודעים שהוא מסוגל לגרום לכל השאר לפיק ברכיים. לכן לכחלון חשוב להיראות מוכן לבחירות אף יותר ממנו. שתי תוכניות כלכליות מוצלחות כבר רשם על שמו, בלי שראש הממשלה יוכל לטעון לקרדיט בשום שלב; הוא הרי לא היה מודע להן ולא הוזמן להציג אותן. נטו כחלון.
אבל ההסבר האמיתי מאחורי התוכניות ושלטי החוצות פשוט בהרבה. למרות הפרגון הכללי למהלכיו, כחלון לא מתרומם. מאז הבחירות, כבר שנתיים, הוא עומד על שבעה מנדטים בכל הסקרים הפנימיים. הוא לא ירד כשנתן יד לסגירת מערכת החדשות של התאגיד, ולא עלה אחרי שהציג את תוכנית נטו משפחה. בלשכתו הגיעו למסקנה שלמרות הפרגון וההצלחה, הציבור לא מקשר בין התוכניות החיוביות לתמיכה אלקטורלית במפלגה שהביאה אותן. בעוד מפלגה כמו יש עתיד כבר הוטמעה היטב בציבור הכללי ומזוהה במאת האחוזים עם המנהיג, כולנו של כחלון עדיין לא. העימות עם מספר 2 יואב גלנט לא מוסיף. כנראה זו הסיבה שגלנט לא קיבל עד היום מכתב פיטורים מתפקידו כשר, חרף החיבור בינו לליכוד.
רבים שאלו השבוע את כחלון מה ההבדל בין הפגישות שעורך גלנט עם חברי מרכז הליכוד לבין הפגישות שהוא עצמו, כחלון, מקיים איתם - וכך גם מקורבו השר אלי כהן. המענה לכך מצד כחלון הוא שיש הבדל גדול בין הדברים. טבעי שנסתובב בחוגי הליכוד, הוא מסביר, הרי משם באנו. עם מי נסתובב, עם אנשים מהרשימה המשותפת? ברור שעם הליכודניקים.
אבל בעוד כחלון ואלי כהן משכנעים חברי ליכוד לתמוך בכולנו, מסבירים מקורבי שר האוצר, פועל גלנט לערוק לליכוד. זה ההבדל.
בליכוד לא מחכים לגלנט בזרועות פתוחות. על פחות מ־20 המקומות ברשימה הארצית יתמודדו 29 חברי כנסת ושרים מכהנים, ועוד לפחות שלושה שממתינים בחוץ: גדעון סער, דני דנון וכנראה גם ניר ברקת. לא ברור לאן יכול להשתחל גלנט ברשימה הצפופה הזו. ודאי שבכירי הליכוד, שאינם מעוניינים בעוד תחרות בקרב הקשה ממילא, לא ירוצו לחבק אותו.
באשר לנתניהו, הכל שאלה של עיתוי. אם גלנט ימצא את הדרך החוקית לפרוש עכשיו, מבחינת רה"מ מדובר בעוד חבר בקואליציה. אולם אם גלנט ימשוך עד הכרזת הבחירות ורק אז יעבור, העניין בו יירד וכך גם יכולתו לקבל סיוע כלשהו מנתניהו, אם בכלל הסתמך על סיוע כזה.
מופע גרוטסקי ומכמיר לב
בעוד שבועיים ייפתחו הקלפיות בבחירות לראשות מפלגת העבודה, ונראה שהעסק רק הולך ומידרדר. המועמדים המובילים עוברים מבמה לבמה ומעימות לעימות, במפגן גרוטסקי ומכמיר לב של מתקפות הדדיות, נואשות וחסרות תוחלת. כמעט איש לא מקשיב, ובזמן שהם מבזבזים אנרגיות ומיכלי דלק על נסיעות בכל הארץ, הציבור נותר אדיש ולא מבין על מה החבורה הזו מדברת.
ההערכה נותרה כשהיתה: שלושת המועמדים המובילים הם עמיר פרץ, אבי גבאי ויצחק הרצוג. שניים מהם יעלו כנראה לסיבוב השני. אף שהיה נדמה כי הרצוג כבר מחוסל פוליטית, בשבוע האחרון עושה רושם שהוא מתאושש. אבל נתניהו לא בונה על ניצחונו של הרצוג. אם היה יכול, היה מגיע לדיל עם ציפי לבני כאן ועכשיו. במקום להסתובב בעולם ולפזר הצהרות מדיניות שרק מחוללות נזק ומרתיחות את האמריקנים, היא יכולה להיכנס מצידו לממשלה ולהירתם למהלך מדיני, שעשוי להיות קרוב מאי פעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו