פניה של ההקפאה

על כביש ירושלים־יריחו, ממזרח לבירה ומצפון־מערב למעלה אדומים, מוביל אותך מחלף מהודר ומושקע, שבהמשכו כביש אספלט בוהק, אל ה"שום מקום". במפות התכנון מכונה ה"שום מקום" הזה: E1. פרנסי מעלה אדומים מכנים אותו בשם: מבשרת אדומים.

השטח המדברי והצהוב הזה מגלם את ליבת הסיפור של הקפאת ההתנחלויות בתקופת אובאמה. הוא מוקף בכבישים בני שלושה מסלולים, בכיכרות, בתאורה, בגדרות, במעקות הפרדה ואפילו בהכנה למערכת ביוב, אבל בתי המגורים שתוכננו להיבנות שם מעולם לא קמו. רק בניין משטרת מחוז ש"י - מזדקר כמצודה מודרנית על אחת הגבעות באדמת המריבה הזאת (כ־12 אלף דונם קרקע מדינה).

ככל שהדבר תלוי בארה"ב, גם בזו של טראמפ, המציאות הזאת לא תשתנה בקרוב. "הפיל הלבן" הזה הוא סיפור על מאבק שלא הוכרע: ישראל מנהלת כבר שנים קרב בלימה קשה נגד הפלשתינים והבנייה הלא חוקית שלהם במרחב הזה. השאיפה הישראלית היא לחבר ברצף אורבני את מעלה אדומים לירושלים. הפלשתינים מבקשים לסכל זאת. הם חותרים לרצף משלהם בין צפון הגדה לדרומה, ומשוכנעים שבנייה ישראלית ב־E1 תקטע את הרצף שלהם, שחיוני על פי תוכניתם למדינה פלשתינית עתידית.

ישראל חותרת לרצף ביטחוני־אורבני הפוך, על הציר מערב־מזרח, בין ירושלים לבין מעלה אדומים, בואכה ים המלח. E1 הוא המפתח לשליטה במרחב. שלושה ממשלים אמריקניים - קלינטון, אובאמה ועתה גם ממשל טראמפ - החרימו למעשה את המפתח הזה מהצדדים.

קילומטרים אחדים מדרום־מזרח ל־E1 משתרעת מעלה אדומים; עיר יפהפייה שבה חיים כ־40 אלף איש. גינון מוקפד. שלל פרחי וצבעי העונה. כרך נקי ומתוכנן היטב ומוסדות חינוך ושירותים ברמה גבוהה, אבל העיר מזדקנת במהירות. הצעירים עוזבים אותה. אין דירות במעלה אדומים. בכל אחת משמונה שנות ההקפאה בנו בעיר בממוצע רק 43 יחידות דיור.

"תעודת עניות"

מעיין מור (30), ילידת מעלה אדומים, מתכתבת בפייסבוק מדי שבוע עם עשרות בני השכבה שלה שעזבו את עירה ונפוצו בכל רחבי הארץ. היא חברת מועצה במעלה אדומים בסיעת כחול לבן, סיעתו של ראש העירייה הוותיק בני כשריאל.

כמעט כל בוגרי ובוגרות השכבה שלה, משכונות ילדותה "הנחלים" ו"צמח השדה", ומבתי הספר שבהם למדה - עזבו את העיר. "רק מעטים נשארו כאן, נאחזים בשיניים במחירי שכירות שמטפסים לשמים", מספרת מור.

ראש עיריית מעלה אדומים, בני כשריאל. "לשליח המיוחד של טראמפ אין בעיה עם מעלה אדומים" // צילום: דודי ועקנין

"רוב הצעירים שביקשו להקים משפחה ולהישאר בעיר, קרוב להורים, נאלצו לעזוב. כשלא בונים - ההיצע נמוך, והמחירים מאמירים. פעם היה פער מחירים משמעותי בין ירושלים ומודיעין לבין מעלה אדומים. ההקפאה הממושכת הביאה לכך שהפער הזה נמחק. זה עצוב. תסתובב בעיר. תספור כמה גני ילדים וכיתות לימוד נסגרו. תבדוק את מספר הילדים הממוצע לכיתה, שיורד מדי שנה".

גם בני משפחת כהן - שירה ודוד, עם שני ילדיהם - רצו להישאר בעיר, אבל בחרו ביישוב קדר, מדרום למעלה אדומים. "מה שעושה את ההבדל", הם מסבירים, "הוא הפער בין שכירות של 3,000 שקלים לחודש בקדר, לבין שכירות של 4,500 שקלים בחודש במעלה אדומים".

בן חדד (26), יליד מעלה אדומים, יישא לאישה בעוד כשבועיים את אוריה, רכזת הקהילה של קדר, וגם הוא מתקשה לראות כיצד יעמוד בקנייה או בשכירות במעלה אדומים: "סביר שנתגורר באחד היישובים בעוטף", הוא מעריך.

בני כשריאל, ראש העיר מאז 1992, מציין כי "ההקפאה במעלה אדומים הביאה להכפלת מחירי הדיור ול'גירוש שקט' של הצעירים מהעיר". הוא מקווה ש־459 הדירות שנתניהו שחרר לפרסום להפקדה (עדיין לא ניתן אישור סופי) בעידן טראמפ הן בבחינת "סנונית" ראשונה שמבשרת שינוי, אבל הוא זהיר ולמוד אכזבות: "עד 2014 הקפיאו רק שיווקים. מ־2014 הקפיאו גם קידום תכנון. כרשות מקומית יכולת לתכנן, אבל הכל נשאר על הנייר, כי כשהגעת למועצת תכנון עליונה יו"ש - הדרג המדיני בלם הכל".

מה שכואב לכשריאל במיוחד הוא "עזיבת הצעירים ומספר הילדים שקטן. סגרנו את בית הספר הממלכתי ענבלים בשכונת כלי שיר, סגרנו 15 כיתות גן. בבתי ספר יסודיים אחרים שכבות של שלוש כיתות הפכו לשכבות של שתי כיתות וכיתה". כשריאל קצת נואש מהממשלה שלנו. הוא פועל ישירות גם מול האמריקנים, ונפגש עם חברי קונגרס וסנאט.

מעיין מור, ילידת מעלה אדומים. "רוב הצעירים שביקשו להקים משפחה ולהישאר בעיר נאלצו לעזוב" // צילום: מרים צחי

"לג'ייסון גרינבלט, השליח המיוחד של הנשיא טראמפ", יודע כשריאל לומר מ"מקורות אמינים", "אין בעיה עם מעלה אדומים. גם לשגריר לשעבר של ארה"ב כאן, מרטין אינדיק, לא היתה בעיה עם בנייה כאן. שמעתי זאת ממנו ישירות. 'אולי זה לא מוצא חן בעינינו', כך אמר לי אינדיק, 'אבל אם תבנו בשקט - זה לא נורא', אבל מה שקרה הוא די נורא. פשוט לא בנו. לא בשקט ולא בקול. זאת תעודת עניות למי שמתיימר להיות 'מחנה לאומי'".

התמונה דומה או זהה גם בעיר החרדית ביתר עילית על 50 אלף תושביה, שם ממתינים בקוצר רוח לכך שהממשלה תשחרר לשיווק עוד כ־1,000 יח"ד, שיענו רק חלקית על הביקוש העצום. גם ביישוב אדם (5,500 תושבים) מקווים שנתניהו ישחרר לבנייה 1,100 יח"ד מוקפאות.

אבסורד בגושי ההתיישבות

באופן אבסורדי, ההקפאה והאטת הבנייה, או "מדיניות הבנייה המרוסנת", כפי שהיא מכונה עתה, פוגעות יותר בגושי ההתיישבות הקונצנזואליים ופחות ביישובי עומק השטח, הנתונים במחלוקת. "הגושים" הם אזורי התיישבות כירושלים רבתי, גוש עציון או מערב השומרון.

על הגושים יש הסכמה חוצת מחנות פוליטיים כי בכל הסדר קבע, הם יישארו בתחומי מדינת ישראל. יישובי "עומק השטח" הם יישובים כמעלה לבונה, עינב או בית חגי. ההקפאה כאמור "הצליחה" לאובאמה פחות ביישובי עומק השטח. באופן יחסי ומפתיע, שיעורם בקרב סך המתנחלים עלה בשנות ההקפאה, בעוד שיעור מתנחלי הגושים - ירד. 

היתה לכך סיבה פרוצדורלית: בערים וביישובים הגדולים שנמצאים בדרך כלל בגושים, הליך הפרסום של המכרזים לבנייה הוא פומבי וחשוף לעין כל. הרתיעה מקיומו מול האמריקנים היתה רבה. לעומת זאת, כאשר הבנייה משויכת למינהל לבנייה כפרית וכאשר מדובר באדמות שמוקצות לחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, הבנייה - לרוב פרטית ולא ממשלתית - יוצאת לדרך כבר לאחר שלב "מתן תוקף". בנייה כזאת פטורה מהשלב הפומבי של שיווק ופרסום המכרזים, בשונה מהבנייה הממשלתית בגושים.

להאטה הניכרת בבנייה בגושים, ולעתים אף להקפאתה המוחלטת כמו במעלה אדומים, יחד עם המשך הבנייה ביישובי עומק השטח, היתה תוצאה מפתיעה נוספת: צמצום משמעותי של הפער המספרי בין מתנחלי הגושים לבין המתנחלים שמחוץ לגושים. כ־250 אלף חיים כיום בתחום הגושים, ועוד כ־170 אלף איש חיים כיום בהתנחלויות שמחוץ לגושים; יחס של 60 אחוזים מול 40 אחוזים, כשבעבר הרחוק היחס עמד על 30 אחוזים מול 70 אחוזים לטובת הגושים. 

300 דירות לא אושרו גם אחרי חילופי השלטון בוושינגטון. היישוב בית אל // צילום: אורן נחשון

עוד דוגמה שממחישה זאת: ביישוב הוותיק בית אל, מצפון לירושלים, חיים כ־6,500 תושבים כבר 11 שנה. משרד השיכון כמעט לא בנה שם דירות נוספות (רק כמה עשרות). רה"מ הבטיח לפני חמש שנים לבנות 300 דירות חדשות בבית אל, במקום הדירות שנהרסו בשכונת האולפנה, אך בשטח לא קרה דבר. גם אחרי חילופי השלטון בוושינגטון הוא אינו מאשר את הבנייה הזאת. גם בבית אל האוכלוסייה מזדקנת. גם שם סוגרים גנים וכיתות. 

בקיץ שעבר נרשם שם גל עזיבה כואב: עשרות משפחות, חלקן מהוותיקות, קמו והלכו. ראש המועצה המקומית, שי אלון, כועס וכואב: "אתה רוצה למחוק יישוב? תמחק אותו, אבל אל תתעלל בו. אני מקבל משכורת גבוהה מכספי ציבור כדי לפתח את היישוב, אבל אם לא נותנים לי לזוז ולנשום, אני מיותר". 

בת אל וייס־גמזו מגדלת עם בעלה יצחק שישה ילדים בקרוואן של 45 מ"ר באחד מארבעת אתרי הקרוואנים של בית אל. בת אל היא גם האחראית לרישום בקרוואנים: "יש אצלנו 134 קרוואנים שמחולקים לארבע שכונות", היא מספרת, "ובשלוש השנים שבהן אני ממלאת את התפקיד, עזבו את הקרוואנים והיישוב בכל שנה כ־35 משפחות שהתייאשו. הן התחילו שם לרוב כזוג צעיר, והיום, עם ארבעה וחמישה ושישה ילדים, לא כולם מסוגלים להמשיך. לא כולם חזקים. זה קשה ומייאש, אז עוזבים".

בת אל ויצחק עלו לארץ מפרו. הם ממשיכים לגור בבית אל "בגלל האידיאולוגיה". בסופו של יום - כך הם מאמינים - יבנו שם. "באתר שאני גרה בו, 'הוואדי', אנשים מעודדים אחד את השני. מנסים לא לאבד תקווה".

על שכירות ביישוב הם אינם מעזים לחלום: "מחירי דירות 3 חדרים הם מ־4,000 שקלים ומעלה. אנשים מנצלים את המצוקה, חוצים יחידות, מכשירים מרתפים ועליות גג ומשכירים לאנשים תמורת סכומי כסף גבוהים. לא כולם יכולים להרשות לעצמם".

יעל בן ישר (דוקטורנטית להיסטוריה) שגרה בבית קבע מרווח בבית אל כבר עשרים שנה - השיאה ארבעה ילדים. "רק אחת", היא מספרת, "הצליחה להשיג קרוואן כאן. השנייה התחתנה לפני כשלוש שנים. שנתיים גרו בקרוואן ואחר כך שכרו דירה קטנטונת, אצל מישהו שסגר עליית גג. היא עומדת ללדת ילד שני, ואני קצת מתקשה לדמיין איך הם ימשיכו לגור עם שני ילדים בדירה הפצפונת שהם שכרו. אנחנו מאבדים את הדור הצעיר", מצרה גם בן ישר, "שכבת הגיל שבין עשרים לשלושים שמתחתנת - עוזבת אותנו. זו תחושה מעיקה". 

ראש מועצת יש"ע, אבי רואה, מספק נתונים מפתיעים. מצד אחד הם מלמדים על פער גדול בין הביקוש וההיצע ברחבי יו"ש. מצד שני הם מלמדים על בנייה רחבה למדי, אפילו בשנות ההקפאה, אבל כאמור, בעיקר ביישובי עומק השטח, ורק מעט בגושים.

לדברי רואה, "הביקוש השנתי לדירות ביו"ש הוא בסדר גודל של 11 אלף דירות בשנה. ההיצע השנתי עומד על כ־6,500. זה אומר ששנתית אנחנו במינוס של כ־4,500 דירות. בנו פחות בגושים ויותר מחוץ לגושים. נכון להיום. שיווק של 9,000 דירות, שהממשלה טרם שחררה לפרסום, עדיין מעוכב". רואה מדבר גם על הפסד של אלפי תושבים, שלאורך השנים - כתוצאה מהעיכובים, ההשהיות וההקפאה, עזבו את יהודה ושומרון.

יו"ר מועצת יש"ע, אבי רואה. "ששנתית אנחנו במינוס של כ־4,500 דירות" // צילום: נעם ריבקין פנטון

אלא שעתה, יו"ר מועצת יש"ע מזהה שינוי: "המצב בתקופת טראמפ אחר. גובשו נהלים חדשים ושקופים. הוסכם עם ארה"ב שיתקיים דיון פעם בשלושה חודשים, שאין יותר מכסות, שאין הפרדה בין 'גושים' ו'מחוץ לגושים' ושהבנייה תיעשה 

בטבעות. קודם בטבעת הפנימית - אם יש פוטנציאל לבנייה בתוך היישובים - ואחר כך יהיה אפשר לבנות גם החוצה, בתנאי שזה צמוד דופן". 

האם הכללים הללו ממומשים? האם הממשלה משחררת חבל?

"זה תהליך שמתרחש. האם זה מספק? לא. האם זה טוב יותר מאשר בתקופת אובאמה? כן. בבסיס זה בוודאי לא מקובל עלינו שארה"ב מעורבת בכלל, ושאנו זקוקים להסכמתה, אבל ב־15 השנים האחרונות זו המציאות. התהליך הקיים הוא בסיס טוב כדי לצמוח ממנו לאפשרות שבה נשמח בחצי הכוס המלאה. הבנייה כאן תהיה בנייה על בסיס היצע וביקוש. אני מקווה שלפחות במינימום הזה, הממשלה תעמוד ותגלה חוזק".

"נסיגה לאחור"

השינוי שרואה מדבר עליו מגולם במספרים שפרסם השבוע משרד הביטחון. על פי הודעתו של שר הביטחון ליברמן, במחצית הראשונה של שנת 2017 אושרו לא פחות מ־8,345 יח"ד ביו"ש, "הכי הרבה מאז 1992".

אלא שהנתון הזה מתעתע: רבים מהאישורים שליברמן מתייחס אליהם נספרו כמה פעמים במסגרת חמשת שלבי האישור שכל תוכנית בנייה ביו"ש נאלצת לעבור: אישור בוועדת הבנייה המקומית, ואחר כך במועצת תכנון יו"ש של המינהל האזרחי: דיון להפקדה, הפקדה, דיון למתן תוקף, מתן תוקף ופרסום־שיווק, כשבין שלב לשלב, נדרש גם אישור דרג מדיני.

אם סופרים כל שלב כאישור מגיעים כנראה למספרים של משרד הביטחון. אם סופרים כל יחידת דיור רק פעם אחת, מגיעים להרבה פחות, רק כ־3,000, שלא כולן הגיעו לידי מימוש, כלומר לבנייה בפועל.

משוכת המכשולים הזאת אינה מדלגת גם על יישובים שבהם לא נדרש פרסום ושיווק על ידי משרד השיכון; כאלה שמטופלים על ידי החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. כפר אדומים הוא אחד מהם. יוני ורינת ברכץ, איש דפוס ועובדת חברת ביטוח, מתגוררים שם בקרוואן עם שלושת ילדיהם כבר חמש שנים. קודם לכן הם התגוררו במשך שש שנים בקרוואן בבית אל.

"ביישוב עצמו", מספר ברכץ, "חיות כיום 450 משפחות, כ־2,000 נפשות. יותר משליש מהן, כ־180 משפחות, ממתינות לבנייה. 97 מהן חיות בקרוואנים ועוד כ־80 אצל ההורים, או באלתורים ושכירויות שונות. כל משפחה שנייה כאן הכשירה בביתה דירת מגורים נוספת, לטובת מי שאין לו היכן לגור.

"המצב הסוציו־אקונומי של התושבים בכלל לא רע", מציין ברכץ, "אבל אין לאן להתפתח. מעכבים ותוקעים לנו 130 יח"ד, למרות שהן תוכננו להיבנות בתוך הקו הכחול, על אדמות מדינה, וכהמשך ישיר של בנייה קיימת, ולא בגבעה מרוחקת. מדי קיץ יש זליגה של משפחות החוצה, בגלל שאין כאן בנייה".

כפר אלדד שבמזרח גוש עציון, מקום מגוריו של השר זאב אלקין, הוא דוגמה נוספת: ערן דגני, ראש הוועד, שחי בקרוואן כבר שבע שנים עם רעייתו רננה (מורה בתקוע) ושלושת ילדיהם, מתאר "ביורוקרטיה קשה, עוד הרבה לפני שלב ההקפאה וההגבלות המדיניות", לדבריו.

ערן דגני, כפר אלדד. "זו תחושה תמידית של לחיות עם 'החרב על הצוואר'" 

"אנו נדרשים לעבור מערכת מסועפת של אישורים מקציני המטה במינהל האזרחי. גם כשמסיימים זאת, התמונה הכללית היא שבמשך שנים לא מאשרים תב"עות למתן תוקף ביו"ש, אלא רק מסדירים מצב קיים. התהליך הוא כזה: זוגות נישאים. ילדים נולדים, יש גידול טבעי, אבל אין אישורי בנייה. לכן יש מי שבונה גם לא חוקי. אין אכיפה מצד המינהל האזרחי. עם חלק מהעובדות 'מסתדרים' וחלק אחר מסדירים. זו קצת תחושה תמידית של לחיות עם 'החרב על הצוואר'; לחיות בלי לדעת מה יילד יום, והאם תזכה להיכנס לבית קבע משלך.

"התמונה הזאת", מזהה דגני, "נכונה לגבי לא מעט יישובים גם בגוש עציון וגם במקומות אחרים. אפילו ביישובים מבוססים יותר בחלק המערבי של גוש עציון, כמו אלון שבות, אלעזר ונווה דניאל, ממעטים לאשר בנייה - או מכיוון שאין עתודות בנייה בגלל שרטוט שרירותי של 'קו כחול', או מכיוון שאין שירותי בנייה. כשאין 'דם חדש' וכשאין בנייה, עמידה במקום היא נסיגה לאחור והזדקנות של יישובים, כמו באלון שבות".

תמונה ורודה?

בשבועות האחרונים היה רה"מ בנימין נתניהו נתון ללחצים ולפעולת שדולה נמרצת מצד מתנחלים וח"כים במפלגתו ובבית היהודי. אלא שבניגוד לעבר, נתניהו אינו ממהר להציג תמונה ורודה. ייתכן, מעריכים ראשי יש"ע, שהלחץ עליו מימין אף משרת אותו מול האמריקנים.

בשני המפגשים האחרונים שלו עם ראשי יש"ע העריך רה"מ כי בסוגיית ההתנחלויות "ישראל עשתה כברת דרך מסוימת, אבל יש לנו עוד כברת דרך ארוכה ללכת בה. לכן גם כשעברנו שנים לא פשוטות ועברנו אותן יחד, הנה אנחנו עדיין עומדים בפני הבעיה הזאת, גם כשמתחלפים ממשלים (בוושינגטון; נ"ש), גם כשבאה אדמיניסטרציה חדשה".

נתניהו דיבר על ההכרח "לשמור על אחריות ושיקול דעת תוך התחשבות במכלול הרחב של צורכי ישראל. אני עושה מה שצריך כדי לשמור על ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון", הוסיף רה"מ. "אף אחד", הוא ביקש משומעיו שיאמינו לו, "לא עשה יותר ממני".

אלא שבשורה התחתונה, לפחות מנקודת המבט של ראשי יש"ע, מדובר באכזבה. הם ציפו שלא תהיה עוד מגבלה מספרית, כפי שהממשלה החליטה, וגילו שיש. הם ציפו ל־5,000 אישורי בנייה, אבל בפועל נתניהו ניפה מהרשימות מאות רבות של יח"ד מתוך קווי היישוב הקיימים, כאלה שעל פי החלטת הממשלה היה אפשר לכאורה לאשר לבנייה: 323 יח"ד בטנא־עומרים ובנגוהות שבדרום הר חברון, 70 בטל מנשה, 50 בברקן, 60 בעינב, 455 בנוקדים, מיצד, כפר אלדד ותקוע - כולם במזרח גוש עציון, ועוד 55 בתומר שבבקעת הירדן.

גם אלפי יחידות הדיור "העירוניות" ב־E1, בבית"ר, באדם ובעוד מקומות - לא קודמו. יוצאים מן הכלל בתמונת השנים האחרונות הם היישובים אפרת שבגוש עציון וקרני שומרון שבמערב השומרון, שם אושרה בנייה. בקרני שומרון, כך דיווח השבוע בשמחה ראש המועצה יגאל להב, משלימים כרגע בנייה של 550 יח"ד, שיאוכלסו בקרוב ויקפיצו את אוכלוסיית היישוב מ־8,000 נפש לכ־10,000 נפש.

שמחה מסוג אחר עם תובנה היסטורית רלוונטית לסיפור ההתנחלויות השתררה בסוף השבוע שעבר בהיכל התרבות באריאל. ותיקי ההתיישבות ביהודה ושומרון ואורחים רבים התכנסו שם להקרנת הבכורה הפורמלית של הסרט הדוקומנטרי "רוח אחרת", שיצרה הבמאית מנורה חזני.

זהו סרט היסטורי לכאורה, אבל הנושא הטעון שוזר בו ממדים אקטואליים רבים. חזני היא בתו של בני קצובר, לשעבר ראש מועצת שומרון וממייסדי גוש אמונים. היא ינקה את מפעל ההתנחלות עם חלב אמה, והיתה עדה להקרבה, למאבק ולמערכת היחסים של ראשי ההתיישבות עם מנהיגי המדינה.

הסרט המרתק שלה עוסק בימי הבראשית של ההתיישבות היהודית המתחדשת ביהודה ושומרון. 

אחד האלמנטים התיעודיים הרלוונטיים בסרט מתאר את המתנחלים כ"קטר" שמשך את המדינה אחריו, לא פעם בלי אישורים, תוך קריצות עין, הסכמות שבשתיקה ותרגילי הסחה שונים. 

התקופה הזאת - כבר ברור כיום - תמה. המפעל התמסד. המדינה עומדת עתה מאחוריו. המדינה היא זו שגם תחליט מה יהיו ההתנחלויות והיקפן.

ארה"ב, שהיתה מעורבת פחות בנעשה בתקופה שאותה תיעדה קצובר, מעורבת כיום בסיפור ההתנחלויות פי כמה וכמה. ההבנות עימה על "ריסון" הבנייה עדיין צריכות לעמוד במבחן המציאות והחיים בהתנחלויות.

מחלקת המדינה של ארה"ב לא חזרה בה פורמלית מחוות הדעת הישנה של עו"ד הרברט הנסל, שהממשלים הקודמים בוושינגטון הרבו לעשות בה שימוש; זו המגדירה את ההתנחלויות כ"לא חוקיות". יום אחד זה אולי יקרה. יום אחד, גם אולי תפיק מתנחלת אחרת, מדור ילדיה של חזני, סרט על תקופת ההקפאה ומאחורי הקלעים שלה. הוא יהיה כנראה לא פחות מעניין מ"רוח אחרת" הנוכחי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו