בשנת 2006, ערב המתקפה האמריקנית הגדולה בעיראק, חילק הגנרל דיוויד פטראוס, המפקד העליון של הכוחות האמריקניים, לחייליו חיבור. כותרת החיבור היתה "27 מאמרים", והוא נכתב 89 שנים קודם לכן על ידי קצין בריטי - תומאס אדוארד לורנס. פטראוס הפנה בחיבור להמלצות כיצד יש לנהוג באוכלוסייה המקומית.
בעיה קטנה: ההמלצה במאמר נגעה לאוכלוסייה הבדואית. בפתיח הזהיר לורנס שבאוכלוסייה ערבית שונה יש לנהוג אחרת. הבדואים, חשוב לציין, הם רק שני אחוזים מאוכלוסיית עיראק. זו רק דוגמה קטנה להשפעה המיתית שיש עדיין ל"לורנס איש ערב" על התפיסה המערבית כלפי הערבים, והוכחה עד כמה לורנס לא מובן ולא הובן מעולם במערב.
תומאס אדוארד לורנס היה בנו הבלתי חוקי של אציל אנגלי. הוא נולד ב־1888, גדל ולמד באוקספורד והגיע לראשונה למזרח התיכון כארכיאולוג־הרפתקן וקנה שליטה טובה בערבית ובתרבות ערב. במלחמת העולם שירת כקצין מודיעין, ותפקידו היה להנדס את המרד הערבי בטורקים באמצעות העברות כספים וייעוץ צבאי.
"לורנס בחצי האי ערב", ספרו של הסופר האמריקני סקוט אנדרסון, מגולל את חייו ההרפתקניים של לורנס על רקע היסטורי מעמיק. הוא גם ספר שוויוני למדי, כיוון שהוא יקומם כמעט כל קורא בעל עניין במזרח התיכון, בלי קשר למוצאו, לדתו או להשקפתו הפוליטית. ערבי לאומן או אסלאמיסט מתון. טורקי, ארמני או מצרי. יהודים ימניים או שמאליים בהשקפותיהם. כולם יזעמו על הדרך המכוערת שבה נהגה כת הקולוניאליסטים האירופית בבני האזור.
ההשפעות של הקולוניאליזם על חיינו כיום נותרו הרסניות. מדינות אירופה כבר זרקו מזמן לפח האשפה את האנשים ששלחו 16 מיליון חיילים למותם במלחמה בין שניים מנכדיה של המלכה ויקטוריה. רק באזורנו סייקס ופיקו, בלפור, מקהמון ולורנס חיים ונושמים. תככיהם משפיעים על חיינו בצורה יומיומית.
בראיון מיוחד "לישראל השבוע" לכבוד יציאת ספרו בתרגום לעברית (עם עובד, מאנגלית: כרמית גיא), פורש אנדרסון את השקפתו לגבי השפעות גיבורי ספרו בימינו. כשאני אומר לו שנדמה שהמזה"ת הוא האזור האחרון בעולם שעדיין חי את מלחמת העולם הראשונה, הוא עונה: "זה נכון. ונראה שב־99 השנים האחרונות המלחמה ההיא מביאה אותנו לצומת דרכים. האביב הערבי ובעיקר המדינות שמתמוטטות בזו אחר זו - סוריה, לבנון, לוב - הן אלו שהוקמו בצורה מלאכותית על ידי המעצמות אחרי המלחמה. אז אנחנו חוזרים אל אותה נקודה".
בהקשר היהודי־ערבי, האם המלחמה הזו היא הנקודה שאחריה אין סיכוי לפיוס? שהערבים לעולם יגדירו את היהודים כזרוע של המערב?
"תחושתי היא שזו הנקודה שבה זה הופך לבלתי נמנע. היהודים מראש היו שונים מרוב האוכלוסייה במרחב - בהיותם לא מוסלמים. אבל עם הצהרת בלפור הם הפכו סופית לסוכנים של המערב האימפריאליסטי. העות'מאנים שלטו בחוכמה במשך שנים רבות על מיעוטים - נוצרים, כורדים וגם יהודים, שנהנו לרוב מהגנה סבירה של השלטון. אבל כשהאימפריה התמוטטה השלטון הפך עוין ליהודים והפנה כלפיהם אצבע מאשימה. בנקודה הזו ליהודים לא היתה ברירה אלא לתמוך במעצמות ההסכמה - בריטניה, צרפת ורוסיה בעיקר - כי הם באמת הפכו לאויבי העות'מאנים, קצת בדומה לנוצרים בסוריה כיום. הנוצרים חברו לבשאר אסד כי הם יודעים שכל ניצחון לאסלאם הקיצוני מסמן את סופם".
סקוט אנדרסון: "איך קצין בן 28 אחראי לתהליך היסטורי גדול כל כך? כנראה איש לא ממש שם לב"
זו כמובן האירוניה ההיסטורית במיטבה. כי הערבים עצמם מרדו בעות'מאנים, ויצאו בתחושה שניצחונם נגזל בתככים. בכך טמון כוחו של ספרו של אנדרסון. עובדתית, הוא עוד פרשנות לאירועים. אבל הקורא ימצא בו את הנרטיב הכולל - גם של הטרוריסט האסלאמיסטי שגדל על סיפורים של טבח באוכלוסייה ואונס נשים, שאכן התרחש, וגם של הלאומן הערבי שבריטניה בגדה בו כשגררה את הערבים להילחם בטורקים בהבטחות עצמאות שלא התכוונה לקיים.
הקוראים הישראלים בספר יכעסו על קלות הדעת והאקראיות שבהן נקבעו גבולות בינלאומיים, והקלות שבה כל הצדדים מתמכרים להצהרות המעצמות, שמבחינתן מעולם לא שינו דבר: אספקה קבועה של הבטחות רטוריות לכל הצדדים. אלא שהדבר היחיד שמובטח שייצא אל הפועל הוא עסקאות נפט ונשק.
בורות אמריקנית במזה"ת
ספרו של אנדרסון אינו מספק תמונה של ההיסטוריה בשחור־לבן. הוא בצבע. כדאי לקרוא את הספר הזה כי כתיבתו של אנדרסון לא עוברת את ביקורת משרדי החינוך.
סצנה מטלטלת במיוחד בספר מספרת על הצהלה והשמחה לאיד שבהן קיבלו רבים מאנשי זכרון יעקב את עינוייהם הפומביים של אנשי ניל"י, ובהם שרה אהרונסון. אנדרסון לא חוסך מקוראיו גם תיאורים על הפזיזות של ראשי ניל"י ויחס מתנשא שלהם לערביי הארץ. הוא מציין אף כעובדה כי אחותו של חיים ויצמן היתה מרגלת בשירות הגרמנים, ומונה את גירוש תושבי תל אביב ומותם של רבים מהם במחלות.
ומעבר לעניין הישראלי הישיר, השואה הארמנית בספר היא לא פרט נתון לדיון ומשא ומתן ביחסים עם טורקיה - אלא אירוע מובהק וברור שעיצב במידה רבה גם את החיים בארץ ישראל. הצבא הבריטי הוא לא צבא שחרור של המערב הנאור שעל שם מפקדיו נקראו רחובות בישראל - אלא גם מי ששולח את חיילי הקומנדו הנפאלים למלא את רחובות חיפה בגופות.
אנדרסון בוחר בספרו בשלושה גיבורים נוספים מלבד לורנס, ובהם הקצין הגרמני קורט פרופר, שגם היה מאהבה של מינה ויצמן, אחות הנשיא הראשון, וכן ויליאם ייל, איש חברת הנפט "סטנדרד אויל" שהפך לקצין הביון האמריקני היחיד במזרח התיכון.
מדוע פרופר וייל נחוצים לספר?
אנדרסון: "לא רציתי לכתוב עוד ביוגרפיה של לורנס. נדמה לי שנכתבו בערך 90 כאלה. ניגשתי לכתיבה מתוך שאלה: 'איך קצין בריטי בן 28 מניע תהליך היסטורי גדול כל כך?' הבנתי שחלק גדול מהתשובה היא שאיש לא ממש שם לב. 90 אחוזים מהדם הבריטי נשפך בחזית המערבית במלחמה, וכל תשומת הלב היתה שם. אז דמויות בעלות יוזמה שהיו אמורות להיות חשובות פעלו במזה"ת כבשלהן.
כריכת הספר
"חיפשתי גיבורים אחרים. אם הגרמנים היו מנצחים במלחמה, פרופר (שניסה להצית מרד מוסלמי ברחבי האימפריה הבריטית) היה אולי נחשב הלורנס של ימינו. לגבי ייל, אולי כללתי אותו משום שהספר מיועד לקורא אמריקני. רציתי להראות לקוראים האמריקנים את הגישה האמריקנית הפרובינציאלית. איך אדם אחד בלבד היה אחראי לכל המודיעין האמריקני בכל המזרח התיכון, וכמה הם חסרי מושג באזור, בדרך כלל, מאז".
חלוקה שווה אסון
מהצד היהודי בוחר אנדרסון להתמקד באהרון אהרונסון, האגרונום ומייסד רשת ניל"י. הוא מספר על מעמדו הקריטי בניהול החיים בארץ, באספקת מזון ובמלחמה בארבה, וכיצד הפך מחויב לעניין הבריטי. הטרגדיה של אהרון אהרונסון החלה בהתנכרות כלפיו מצד הבריטים והמשיכה בהתנכרות מצד ראשי הציונות. זו התגלמות מוקדמת של מאבקי שמאל־ימין ביישוב העברי, לצד גחמות אישיות רבות.
"אהרונסון היה חבר במשלחת הציונית לוועידת ורסאי", אומר אנדרסון, "זה סימן ברור לחשיבות העצומה שהיתה לו אז. אבל נדמה לי שבציונות המודרנית שמו נדחק. ויצמן מזכיר באוטוביוגרפיה שלו את אהרונסון רק פעמים ספורות - וזה בספר של 800 עמודים כתובים בצפיפות. זה טבעה של היסטוריה".
אתה מצטט בספר פסקה שבה לורנס אומר לאהרונסון (על פי יומנו של אהרונסון): "תחיו בדו־קיום עם הערבים או שגרונותיכם ישוספו". הוא אומר זאת משנאה או כעצה?
"נדמה לי שזו האפשרות השנייה. אני לא חושב שלורנס היה יותר אנטישמי מהבריטי הממוצע לפני 100 שנה. נדמה לי שהוא ראה באהרונסון, מנקודת מבטו, שחצן שמנסה לכפות את החזון הציוני על האזור כולו. השניים לא ממש הסתדרו וקשה להאמין שהיתה ביניהם איזושהי חיבה".
מה היה החזון של לורנס לגבי הערבים?
"קשה לקבוע. יש רומנטיזציה של לורנס שאני כמובן אחד האחראים לה, אבל קשה לי להאמין שכקצין בריטי הוא היה באמת כן עם הערבים. הוא דיבר על אומה ערבית גדולה עם שלטון רופף שבו קבוצות אתניות הן כמעט עצמאיות, אבל גם אם התכוון לכך - ספק אם הדבר היה מצליח. אבל הוא דיבר על חלוקת האזור לאזורי השפעה בריטיים וצרפתיים כמתכון לאסון - ובכך צדק. בתוך שנה מהסכמי ורסאי, המזרח התיכון עלה בלהבות".
איך הערבים כיום רואים את לורנס? כמי שעזר להם או כתזכורת לא נעימה לשיתוף פעולה שלהם עם הקולוניאליזם?
"מצאתי בתחקיר שלי אדם שאביו נלחם לצד לורנס, בעיקר בהתקפות על מסילות הברזל הטורקיות. שאלתי אותו מה חושבים רוב הירדנים או הערבים על לורנס. הוא ענה לי שיש אנשים שחושבים שהוא בא בכוונות לסייע לערבים, ואחרים סבורים שהיה סוכן של האימפריאליזם הבריטי. כששאלתי אותו מה הוא עצמו חושב, ענה לי: 'לדעתי זו התשובה השנייה'.
"יש דינמיקה גדולה בעולם הערבי. לפני 30 שנה כנראה שמעת גישה מעורבת יותר, אבל כיום הטינה כלפי לורנס הולכת וגדלה. עם האביב הערבי יש תחושה בקרב לאומנים של 'למה תמיד בריטי לבן מעורב בַּכֹּל'. בעיני הדור הערבי החדש, סיפור לורנס ממעיט בנרטיב הכמיהה הערבית לעצמאות. אני רואה מאמצים של היסטוריונים ערבים לגמד את חלקו".
וזה מאמץ מוטעה?
"כן. לורנס הוא בעל חשיבות עצומה. אפשר לטעון שכל מי שהיה מכהן כקצין הקישור הבריטי למרד הערבי, ומי שמממן את המרד, היה בעל חשיבות. אבל לורנס לא היה סתם פקיד".
כמה הוא אחראי לעיצוב הערבים מבחינה צבאית?
"יש מי שטוען שלורנס הוא אבי מלחמת הגרילה. זה שטויות - היא קיימת מימי קדם. אבל למשל טקטיקה קבועה של לורנס, שהיסטוריונים ערבים ינסו למעט בחשיבותה, היתה הבטחות לחיילים לביזה".
אז אולי הוא תורם לסטריאוטיפ שלילי של החייל הערבי, כמי שנלחם עבור ביזה?
"בקונטקסט של התקופה - להפך. לורנס יצר סטריאוטיפ חיובי של הלוחם הבדואי. אנחנו מדברים על מלחמה באירופה שבה הגנרלים בטיפשותם לעתים הקריבו 100 אלף חיילים כדי להתקדם שלושה ק"מ. אז הנה, יש לנו צבא חכם וקטן שמשיג הישגים גדולים בפעולות נקודתיות ואמיצות. אנשים נשבו בדמיון של פרשים אמיצים רוכבים על הדיונות".
•••
אנדרסון פותח את ספרו בסצנה שבה לורנס מסרב לתואר אצולה ממלך אנגליה ג'ורג' החמישי. "די ברור היום למה סירב", הוא אומר, "לורנס ידע שהבריטים עתידים לבגוד בערבים בוורסאי. הגישה הזו לא היתה ייחודית ללורנס. הוא הרי בגד בבריטניה כשמסר פרטים על הסכם סייקס־פיקו לפייסל אבן חוסיין. זה קרה בזמן מלחמה והיה אמור להביא אותו לכיתת היורים. אבל הפיקוד בקהיר כמעט בוודאות ידע על כך ולא עשה דבר. כי גם דעתם לא היתה נוחה מדו־פרצופיות כלפי בעלי ברית".
לורנס פיתח נאמנות לערבים?
"קשה לדעת. הוא בהחלט הוקסם מהאזור בספרו. המסעות האישיים שעשה, בקשיי המדבר ובאורח חיים ספרטני, הם עבורו חיפוש אישי. יש משפט ב'שבעת עמודי החוכמה', היומן האוטוביוגרפי שהוא כתב במהלך המרד, שמגלם את כל הסתירות בלורנס: הוא כותב, 'נפשי צמאה אל המועט יותר'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו