יהודי בודד בלב העיר

סיפור חייה של אולגה פיינברג, רופאה יהודייה בודדה שהתגוררה בגפה בעיר יריחו ושירתה את תושביה הערבים, היה יכול לשמש תסריט לסרט מרתק. הוא התרחש בשנים רחוקות וסוערות בין מאורעות תרפ"ט (1929) לבין אירועי המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936. פיינברג, ילידת ניקולאייב שברוסיה שעלתה ארצה ב־1927, נשבתה בקסמיה של עיר התמרים. תחילה לנה במשך ימים אחדים בבית משפחה ערבית, ובאחד הימים הובהלה למיטתו של ילד חולה, בנו של אחד מנכבדי העיר. טיפולה היטיב את מצבו של הילד, ופרנסי יריחו, שנוכחו בכישוריה הרפואיים, הציעו לה לעבור לגור במקום ולשמש כרופאה היחידה המתגוררת בו דרך קבע. פיינברג חכרה לעצמה בית מגורים וחלקת אדמה קטנה ששימשה מטע בננות והשתקעה בעיר. 

אלא שהטיפול המסור שהעניקה לתושבים, כמו גם היכרותה עם מנהיגים ערבים כאמיר עבדאללה מעבר הירדן והמלך המצרי פואד הראשון - שאותם אירחה בביתה - לא סייעו אפילו לפיינברג לצלוח בשלום את אירועי "המרד הערבי הגדול". בספטמבר 1938 נשדד ביתה והועלה באש. כמעט דבר לא נותר מרכושה ומהבוסתנים והגינות שטיפחה סביב ביתה. 

פיינברג לא שבה עוד ליריחו, ובהמשך טיפלה בקהילות יהודיות בהודו ובעדן. קורותיה שזורים עתה במחקר חדש של ד"ר ראובן גפני, חבר המחלקה ללימודי א"י במכללת כנרת. עיקרי הדברים נחשפו לאחרונה בכנס מחקרי בקעת הירדן ה־2.

גפני זיהה תופעה שעד כה מיעטו לעסוק בה - מספר רב יחסית של ערים או מקומות יישוב ערביים מובהקים בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל או בשלהי המאה ה־19, שבהם התגוררו משפחות יהודיות בודדות או התקיימו קהילות יהודיות קטנות מאוד. הוא מבקש להעמיד דברים בפרופורציה: "אין צורך לכתוב מחדש את ההיסטוריה; בסך הכל מדובר בסדר גודל של 2,000-1,000 יהודים בכל המקומות גם יחד. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהפיזור וממספרם הרב של ריכוזים יהודיים זעירים בכל כך הרבה ערים ערביות באותה התקופה: בית שאן, צמח, יריחו, נצרת, עזה, באר שבע, שכם, ג'נין, בית לחם ועוד". 

התאהבה בעיר התמרים. אולגה פיינברג  

גפני מדגיש שלא עסק במרחבי החיים המשותפים בערים מעורבות מובהקות כירושלים, יפו או חיפה, אלא "רק בערים הערביות שבהן קבע את מושבו מיעוט יהודי קטן מאוד". 

אופי פרטי ולא לאומי

מחקרו של גפני מתעד בין השאר תוכניות וניסיונות של יהודים להיאחז ביריחו עוד לפני תקופתה של אולגה פיינברג. בסוף המאה ה־19 היו אלה משה מונטיפיורי, חברת ישוב א"י וחבורה של יהודים מבולגריה שביקשו ליישב יהודים ביריחו - אך נכשלו בכך. ב־1900 התגוררו בעיר שתי משפחות של חנוונים יהודים. מאוחר יותר הוקם שם מלון שאליו הוכנס ספר תורה. 

גם מחיה השפה העברית, אליעזר בן־יהודה, פרסם קריאה להתיישב במקום, ויריחו היתה גם מקום מגוריה של משפחת מזרחי, בעלת קולנוע אדיסון בירושלים, שעיבדה במקום פרדס והעסיקה כמה מתושבי העיר.

"עד שנת המאורעות תרפ"ט", אומר גפני ל"ישראל השבוע", "גם צורת ההתיישבות הזאת נתפסה כהגיונית ואפשרית. בבית שאן, אז עיר ערבית לכל דבר ועניין, התגוררו 250 יהודים. היה להם נציג בעירייה, ופעלה שם מרפאה מטעם הדסה ובית ספר עברי. לנצרת הרבנות שלחה שוחט והוקם שם בית כנסת. שחיטה כשרה אורגנה גם ברמלה, בבית שאן ובעזה. בצמח חיו כ־50 יהודים. בשנות ה־80 של המאה ה־19 נעשה בשכם ניסיון שלא צלח, לייסד בית ספר עברי". 

אירועי הדמים בתרפ"ט הביאו להחרבת קהילות ולסיום מגוריהם של יהודים בודדים בערים ערביות, למרות שהיהודים שם - לפחות בעיני עצמם - לא יצרו כל סוג של איום לאומי או קיומי. "השתקעותם באותם המקומות", מציין גפני, "נשאה אופי מאוד פרטי, כמעט תמיד על בסיס כלכלי־מסחרי, וברוב המקרים גם לא היתה רכישה משמעותית של קרקעות והיהודים לא תפסו את ההתיישבות שלהם שם כשליחות לאומית". 

עדות מובהקת לתודעתן הלאומית העמומה יחסית של הקהילות השונות במרכזי האוכלוסין הערבים, מצא גפני בעובדה ש"רק במקרה אחד, של הקהילה בעזה, הוקם בית קברות יהודי, בעוד ביתר הקהילות, הנפטרים נקברו בבית קברות באחת הערים הסמוכות".

חלק מהקהילות בערים הערביות (להבדיל מהערים המעורבות) נעלמו עד תום מלחמת העולם הראשונה. חלק אחר שרד עד לתקופת המנדט לאורך כ־40 שנה. האיים הזעירים ששרדו בתוך המרחבים הערביים אחרי תרפ"ט חוסלו סופית במאורעות 1936.

גפני ניסה להבין כיצד מוסדות היישוב בארץ התייחסו לתופעה. הוא למד לדעת שהם ראו בדגם הזה, של איים זעירים בתוך אוכלוסייה ערבית - דגם מוחלש בעל סיכויי הישרדות וקיום נמוכים. "הסיוע שהמוסדות הושיטו ליהודים בבית שאן, בנצרת, בצמח ובעוד מקומות - לפני תרפ"ט או אחרי תרפ"ט - היה מועט. הוא בוודאי לא הספיק כדי לבסס אותם שם לפני הפרעות, או להציל ולקיים אותם לאחר המאורעות". 

גפני אף התרשם כי העובדה שבמרבית מקומות היישוב שעליהם מדובר חיו יהודים דתיים בני עדות המזרח, בעיקר סוחרים, שלא היו מקורבים לממסד ההתיישבותי, החקלאי והאשכנזי - שיחקה לרעתם, ולא שיפרה את סיכוייהם לשרוד באותם המקומות.

המחקר החדש מעורר עניין, למרות שהוא עוסק בתקופה רחוקה. מלחמת העצמאות, מזכיר גפני, התנהלה במקומות שבהם היתה נוכחות יהודית משמעותית ושבהם התקיימו קהילות יהודיות. "ייתכן", הוא אומר, "שמפת המלחמה והמדינה היתה שונה לחלוטין אם האופציה ההתיישבותית בערים הערביות לא היתה נזנחת". גפני מבקש עם זאת לא לגזור מסקנות מהימים ההם לזמן הזה. "המחקר שלי אינו פוליטי, אלא היסטורי", הוא מדגיש, "הזמנים והתנאים שונים כמובן לחלוטין".

לפני ואחרי תרפ"ט

מבחינות מסוימות, דמתה פעילותו של ד"ר יוסף להרס בעיר הערבית בית שאן לזו של ד"ר אולגה פיינברג ביריחו, ממש באותן שנים. גם הוא פעל בעיר ביוזמתו ובכוחות עצמו, ללא קבלת סיוע משמעותי מגורמי ממסד. גם הוא הוסיף להתגורר בעיר לאחר שפרץ המרד הערבי, ואחרי שעשר המשפחות היהודיות האחרונות כבר נטשו אותה. אלא שפיינברג ניצלה ורק ביתה ורכושה אבדו. להרס, שמוצאו בגרמניה, נרצח בביתו על ידי ערבים. 

"בשעת הצורך להגיש עזרה רפואית", תיאר העיתון "דבר" את דמותו לאחר מותו, "היה להרס הולך בלילה לבקר אצל בדואים חולים... והיה מרפאם חינם ונותן להם גם תרופות בלי כסף. הוא היה אומר: רופא המגיש עזרה לכל הזקוקים והנצרכים לו - אין לו מה לפחד. דווקא הוא יכול לשמש גשר להתקרבות בין שני העמים".

תקופה קצרה לפני שנרצח, הותקף להרס על ידי ערבים מקומיים ונפצע. הוא עבר זמנית לבית אלפא, וחזר לחיפה, אלא שאחרי שכמה ממנהיגי האוכלוסייה הערבית בבית שאן "ערבו לשלומו" והבטיחו לו שלא יאונה לו כל רע חרף היותו היהודי היחיד שנותר בעיר, להרס שב לבית שאן וחזר לטפל בתושביה הערבים. בליל יום שישי, 26 בפברואר 1937, התדפקו על דלתו בשעת לילה מאוחרת כמה אנשים. כשניגש לדלת, ועוד בטרם הספיק לפתוח אותה, נורו דרכה מספר יריות שהרגוהו.

עד לשלהי המאה ה־19 התקיימו עוד שתי קהילות זעירות ובנות כמה מאות שנים בשני יישובים ערביים לא גדולים בצפון הארץ: הקהילה היהודית בשפרעם, שהתבססה בשלביה האחרונים בעיקר על יהודים סוחרים מצפון אפריקה, והקהילה הקטנה בפקיעין, שהתבססה כולה על חקלאות והורכבה בעיקר משרידי היהודים המוסתערבים המקומיים. זו שבשפרעם שרדה עד שלהי המאה ה־19. זו שבפקיעין שרדה עד המחצית השנייה של תקופת המנדט. התיישבות יהודית מצומצמת בהיקפה התקיימה לאורך כל המאה ה־19 גם בעכו ובשכם. גם המקומות הללו, אומר גפני, לא נתפסו על פי רוב כחלק מהמפעל ההתיישבותי הלאומי, ונדחקו במהירות מן התודעה ההיסטורית והציבורית.

על גוויעתה של התיישבות הבודדים והקהילות הקטנות בערים הערביות השפיעו כמובן גם ריחוקן מהמרכזים היהודיים הגדולים; הסיכון הביטחוני שבעצם קיומן; תפיסת החקלאות דווקא - להבדיל מההתיישבות העירונית - כמעשה ערכי שמסמל יותר מכל את יצירתו של היהודי החדש על אדמתו; וגם האפשרות הקלה יותר לרכוש קרקעות להתיישבות חקלאית. "אמנם", מטעים גפני, "המוסדות הלאומיים לא משכו ידם באופן מוחלט מהתייחסות לקהילות הקטנות הללו, וסייעו להם מעת לעת בשליחת מורים, אנשי רפואה ולעיתים גם בסיוע כספי - בעיקר אחרי תרפ"ט - אבל בכל אלה לא היה די כדי לאפשר את המשך קיומן".

ד"ר ראובן גפני: "בבית שאן, אז עיר ערבית לכל דבר, התגוררו 250 יהודים // צילום: מתוך ויקיפדיה

המכה האחרונה שהכריעה את אחרונות הקהילות בערי המשנה, ובהן חברון, צמח ובית שאן, היו כאמור המאורעות ב־1936/7. הגעתה לארץ של ועדת פיל לבחינת עתידה של הארץ חייבה את המוסדות להעריך מחדש את סדר העדיפויות בבניית המערך היישובי הארצישראלי, וה"איים" המבודדים בלב האוכלוסייה הערבית שילמו את המחיר.

יריחו נעזבה מאחרוני יהודיה, והיו שראו בכך את מימוש קללתו העתיקה של יהושע (פרק ו'): "ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו". את בית לחם, שעליה כתבנו במוסף זה בגיליון ערב חג השבועות שעבר, עזבו אחרוני היהודים מוקדם הרבה יותר. העובדה שבמקום לא התפתח יישוב יהודי משמעותי נבעה לא במעט מאופייה הנוצרי. אחד המבקרים במקום, אברהם שמואל הירשברג, העיד בשנת 1900: "לא שהינו הרבה בבית לחם, כי אצנו לדרכנו. גם בכל עת שהנני נמצא במקום קדושת הנוצרים בארץ ישראל מוטלת עלי אימה יתר, לבל יתנפלו עלי קנאי דתם לנקום בי נקמת משיחם, כאשר המה עושים עם כל יהודי הבא ברחוב קבר המשיח בירושלים".

בשנת 1896 דיווח חוקר תולדותיה של ירושלים אברהם משה לונץ, על רעיון שהגה להרחבת ההתיישבות היהודית מחוץ לירושלים, "בייחוד של אמנים אשר אומנותם דרושה לכך, בהערים אשר לשם לא נאחזו עוד אחינו, והם: בית לחם, רמלה, לוד, אשדוד, מג'דל, ג'נין וערים מעבר לירדן מזרחה". 

מקס בודנהיימר, יו"ר קרן קיימת לישראל, הציג לפני באי הקונגרס הציוני השמיני, שהתכנס בהאג, מחשבה דומה: "לא די בהקמת מושבות ויישוב איכרים בארץ לשם רכישת מעמד במסחר, בתעשייה ובמינהל מקומי. יש להיאחז גם באחרים, וצריך לסייע להקמת קהילות יהודיות במקומות שאינן בנמצא כמו נצרת, בית לחם, עכו וצידון". 

באותן שנים אימץ המשרד הארצישראלי את תוכניתם של מייסדי העיר ת"א, יוזמת אחוזת בית ומייסדיה, להקים רבעים יהודיים לא רק בערים הקיימות, אלא גם בערים ערביות. בין הערים שהוזכרו היו שוב: עזה, יריחו, עכו ובית לחם, אולם כשנדרשו אנשי הוועדה לרכישת קרקע של קרן קיימת להכריע בין רכישת קרקע באזור בית לחם לבין רכישת קרקע באזור שער הגיא, הם בחרו בשער הגיא. אגודה נוספת באותה תקופה, שעודדה יהודים להתיישב בערים ערביות דווקא, היתה "למען ציון", בראשותו של הרב עזריאל הילדסהיימר מברלין, שתמכה בין השאר בנוכחות היהודית ברמלה, בג'נין ובלוד.

סלון אליטיסטי ביריחו

בחזרה למחקרו של גפני: הרופאה היהודייה האחרונה ביריחו, ד"ר אולגה פיינברג, לא רק גרה בנווה המדבר הנמוך בעולם ונדדה רכובה על חמור בין מאהלי הבדואים הסמוכים. היא גם הפכה את ביתה למרחב תרבותי וחברתי ייחודי בעיר, שבו נפגשו באופן תדיר זה עם זה אישי ציבור ערבים, יהודים ובריטים. ביומנו של הקולונל קיש, ששימש ראש ההנהלה הציונית בראשית שנות ה־30, מתואר בהרחבה ביקורו בבית הרופאה היהודייה. גם חיים ויצמן וד"ר ארתור רופין, וכאמור גם האמיר עבדאללה והמלך המצרי פואד הראשון, וכן הנציב העליון ארתור ווקופ, החברים בוועדת פיל ועוד רבים ביקרו בביתה של הרופאה, אבל כל אלה כאמור לא הבטיחו דבר. 

הנסיבות ובעיקר האיבה הרבה והתחדדות העימות הלאומי בימי מאורעות המרד הערבי הגדול, הביאו את הקץ גם על מפעלה של פיינברג. הלווייתו של עמיתה של פיינברג מבית שאן, הרופא ד"ר להרס, שהיתה רבת משתתפים, נערכה בחיפה ופורסמה בהבלטה בעיתונות התקופה. באותה תקופה נרצח גם ראובן קלפהולץ, היהודי האחרון שהתגורר באזור הרובע המוסלמי של העיר העתיקה בירושלים, אזור שקורותיו אינם כלולים במחקרו של גפני. קלפהולץ נרצח ב־13 במאי 1936, לאחר שערב קודם נרצח שומר ערבי בגבעת שאול, והערבים האשימו בכך את היהודים. למחרת, כשקלפהולץ שב לביתו שבכולל גליציה, הערבים ירו בו למוות ואחר כך התעללו בגופתו ודקרו אותה.

האם ניתן ללמוד מהתקופה שבה טרם התקיימה ריבונות יהודית בארץ ישראל, וטרם כונן כוח מגן עברי, ולהשליך ממנה גם על מגורי יהודים כיום, במקומות כחברון, הרובע המוסלמי בירושלים או עיר דוד וכפר השילוח שבסילואן? האם ניתן להעריך מה יהיה גורלן של קהילות מתנחלים יהודיות, אם יישארו על מכונן במסגרת הסדר עם הפלשתינים, מחוץ לתחומה של מדינת ישראל? גפני נזהר מאוד מהשוואה, לכאן או לכאן. "התנאים שונים", הוא שב ומדגיש, "הרבה דברים התרחשו. ומעבר לכך אני רק היסטוריון".

לעומת זאת - דוד אלחייני, ראש מועצת הבקעה, שיזם את הכנס שבו הוצגו מחקרו של גפני ומחקרים נוספים, מדבר על האפשרות להאיר החלטות והתנהלות מהעבר, ולבחון את משמעותן והשלכותיהן לימינו אלה: "דיון ציבורי במחקר מסוג זה חיוני לטובת קבלת החלטות בנושאים דומים בעתיד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו