מכיוון שהיה חם מאוד השבוע, ומכיוון שעונת הרחצה נפתחה רשמית כבר די מזמן, ומכיוון שהשעמום כנראה שיבש עלינו את דעתנו, החלטנו ללכת עם הילדות לים. בואו נאמר את האמת: הסיבה שאנחנו הולכים לים היא בגלל הזיכרון המוקדם שלנו, שים הוא מקום כיפי.
הזיכרון הזה הוטמע בנו ככל הנראה בגיל ההתבגרות, כשהיינו הולכים עם החבר'ה לים, אחרי התארגנות שכללה ללבוש בגד ים ולצאת מהבית. היום, לעומת זאת, ההתארגנות היא טיפה מורכבת יותר: צריך לארוז צעצועים, מתנפחים, פירות, בגדים להחלפה, מגבות, וכמובן לא לשכוח למרוח את הילדים בקרם נגד שיזוף ולמרוח לחמניות בשוקולד נגד רעב. בקיצור, עד שתהיו מוכנים תגלו שבחוץ כבר נובמבר וקר מדי ללכת לים.
אבל את הנעשה אין להשיב, במיוחד כשכבר הבטחנו לילדות, אז אחרי שהסתיימה ההתארגנות המתישה הגענו למקום שבו מתחיל הכיף: רצועת העפר מלאת הסלעים והבורות המכונה בישראל "החניון המסודר של הים". שם הבנו שחוץ מאיתנו החליטו להגיע לים עוד כ־7 מיליון ישראלים בערך, עמוסים בצידניות, בשמשיות ובכל מה שצריך כדי להעביר יום בים או חודש על אי בודד.
אחרי שמצאנו חניה נוחה במרחק הליכה של יום וחצי מהים, לא כולל סחיבת ציוד הכרחי, ירדנו במדרגות המובילות אל החוף והתמקמנו על סנטימטר מרובע של חול פנוי, בין מחצלת של זוג אחד לאוהל של משפחה אחרת, שלפי גודלו כנראה הוקם במסגרת תמ"א 38.
התיישבנו על החול (בתורות כמובן, כי לא היה מקום לכולנו יחד), נשמנו נשימה עמוקה מהריח של הים (תערובת של קרם שיזוף וצ'יפס) ונהנינו מכל רגע (כלומר, מהעובדה שכל רגע שחולף מקרב אותנו לסוף הבילוי ובחזרה לאוטו ומשם הביתה למזגן).
אבל המזגן היה רחוק, והדרך היחידה להתקרר היתה באמצעות מוכר הארטיקים שהתעקש לעבור בחוף בצעקות "אאאני הולך!", למרות שהוא לא הלך לשום מקום. אני דווקא הלכתי ישר אליו, כי הבת שלי רצתה ארטיק. קניתי לה מה שביקשה, ארטיק בוב ספוג, בתקווה שחשבון הבנק שלי יספוג את המחיר המטורף שהמוכר דרש עבורו.
• • •
יצאתי בדרך חזרה לפיסת גן העדן שלנו, חוצה באומץ לב משחקי מטקות, כשהכדורים שורקים מעל ראשי וגורמים לי להרגיש כמו איתי אנגל בכתבה ל"עובדה". ואז, בדיוק כשחשבתי שאולי אצליח בכל זאת להירגע ולהוציא רגע של כיף מהאירוע המתגלגל שאני חווה, חצה את החוף בחור מזוקן שסרק את החוף במבט מודאג.
אשתי (שמאז שהתחתנה איתי מומחית בפענוח מבטים של גבר חסר אונים) שאלה מה קרה, ומיד הבנו שהאיש חווה כרגע את הסיוט של כל הורה: הוא איבד את הילד בחוף הים.
מיד נשלחתי על ידי האחראית עלי למשימת סיוע, והתחלתי לסרוק את החוף בכיוון הנגדי, משנן לעצמי את תיאורו של הילד ושל מה שלבש כפי שנמסר על ידי אביו ותוקן על ידי אמו. מדהים איך האמא ידעה לומר שהזאטוט לבש מכנסי בגד ים כחולים עם הדפס של ספיידרמן, חולצה לבנה וכובע מצחייה אדום עם כוכבים, בעוד האבא הסתפק בתיאור המפורט: "בגדים".
תוך כדי שאני סורק את החוף, הבחנתי מהר מאוד שאני לא היחיד: עוד אמא הצטרפה אלינו, ועוד אבא, ועוד אחת ועוד אחד. "אבא, איך קוראים לילד שאנחנו מחפשים?" שאלה אותי הבת שלי. "עילי" השבתי לה, והיא מיד החלה לשאוג, "עילי, איפה אתה?!" מה שגרם לרוב הילדים בחוף להסתובב אליה. נו טוב, מדובר בשם די נפוץ בימינו. אני מניח שהיה קל יותר למצוא ילד בשם ירבעם.
למרות הכוונות הטובות של הילדה שלי ושל המחפשים האחרים, עילי הספציפי עדיין לא נמצא. ההורים הפכו מודאגים יותר ויותר, והמציל נזעק לסייע ולהודיע במערכת הכריזה על החיפושים.
המחזה היה מדהים: מרגע שנמסרה ברמקולים הודעה על ילד בן 4 שהלך לאיבוד, כוח החיפוש הכפיל את עצמו בקצב של ריבית על משכנתא. עוד ועוד מתנדבים התגייסו למשימה, עד שנדמה היה שהחוף כולו זנח את בילוי השבת לטובת חיפושים.
• • •
זוג אחד התנדב לעמוד ביציאה מהחוף, למקרה שהילד ינסה בטעות לצאת מהחוף, מתנדב אחר סרק את קו המים, ואפילו מוכר הארטיקים העייף הבטיח לשים עין. אני הלכתי לבדוק בשירותים, גם כי אולי הילד רצה פיפי ועדיין לא קלט את הטריק הישראלי הידוע "תעשה במים", וגם כי הבירה ממקודם סיימה את תפקידה בגוף שלי.
כשיצאתי מהשירותים ראיתי את ההתרוצצות המודאגת של המחפשים הופכת להתגודדות גדולה באחת הפינות המרוחקות של החוף: האבידה נמצאה. מסתבר שעילי הקטן הלך לחפש צדפים והמשיך בלי לשים לב, עד שנעצר תחת שמשייה של משפחה אחרת, שמיד הבינה שמדובר בילד המפורסם ממערכת הכריזה, והכל בא על מקומו בשלום.
קבוצת המחפשים התפזרה איש־איש לענייניו, וגם אני חזרתי לפינה הקטנה שלי ושל המשפחה שלי. רוח קרירה התחילה לנשוב והרגיעה קצת את השרב. פתאום כבר פחות הפריעה לי הצפיפות, ולא היה אכפת לי שאין לי ממש איפה להניח את הראש שלי בלי שהוא ייגע במחצלת של מישהו אחר.
"אבא, מצאו אותו?" שאלה הבת שלי כשחזרתי. "כן, מאמי, מצאו אותו." "מי מצא?". "כולם", השבתי לה, ולקחתי לריאות שאיפה עמוקה ונעימה של צ'יפס וקרם שיזוף.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו