אישה שמפרקת את נישואיה, מתעדת במשך שנה את המתרחש בחייה האישיים ובמקביל את המתרחש בכותל המערבי. זה תקציר סרטה התיעודי של מורן איפרגן "הקיר", שזכה בשבוע שעבר בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב.
איפרגן (34) בחרה לתאר בסרט הבכורה שלה את תהליך "חורבן הבית" שלה דרך מערכות היחסים הטלפוניות שלה עם הנשים החשובות בחייה - אמא שלה, אחותה הגדולה וחברתה הטובה - וכל זאת על רקע תמונות מהמתרחש במקום שהוא הסמל היהודי המשמעותי בעולם. הגירושים שהיא מתעדת בסרט הם גירושיה מהשף אסף גרניט. לשניים יש ילד משותף בן ארבע וחצי, אבל מי שיצפה בסרט לא ייחשף לעובדה הזאת. זהותו של הגרוש לא נחשפת בסרט.
"אני עדיין לא קולטת שזכיתי", אומרת איפרגן. " זה היה סופר מפתיע. לא חשבתי שיש לסרט שלי סיכוי מול הסרטים המאוד חזקים שהוקרנו במקביל. לא חשבתי שזה סרט לכולם. זה לא סרט קלאסי. זה סרט ראשון שלי ורק העובדה שהוא התקבל לדוקאביב ריגשה אותי. את הזכייה באמת קשה לי לעכל".
איפרגן נולדה בבאר שבע למשפחה דתית. היא למדה באולפנה עד גיל 18 ובהדרגה החלה להתרחק מהדת. היא בחרה לשרת בצבא ובהמשך למדה קולנוע בבית הספר ע"ש סם שפיגל בירושלים. "אני אישה מאמינה ואני מחוברת לדת, אבל אני לא דוסית יותר", אומרת איפרגן. "סיימתי את הלימודים בסם שפיגל ב־2010, אחרי הלימודים עבדתי בכל מיני הפקות כדי לצבור ניסיון בסרטים של אחרים, התחתנתי וילדתי, עשיתי סרט קצר שנקרא 'חופשת לידה' שעסק בדיכאון אחרי לידה, על בסיס חוויות אישיות שלי, ומ־2013 התחלתי לעבוד על 'הקיר'. במקביל עשיתי פרק בסדרה של רון כחלילי 'אכלו לי שתו לי'".
אני מניחה שהבחירה לא לציין בסרט את זהותו של הגרוש המפורסם שלך לא מקרית.
"נכון. הסרט הוא לא על אסף גרניט. זה סרט על פער בין־דורי, על חברות, על אמונה. יש את הקול של אסף בסרט, אבל זה רק עוד אלמנט. לא רציתי לשייך את הקול לפרצוף, ובטח לא פרצוף כזה מוכר. כל הזמן אמרתי שמי שחושב שזה סרט שעשתה הגרושה של אסף גרניט על הגירושים שלהם - לא ימצא את זה שם".
אסף שיתף פעולה?
"בטח, הוא שיתף פעולה לגמרי. הוא ידע שזה לא סרט עליו ושזה לא סרט צהוב. זה סרט שמציג סיפור אישי אבל מנסה להגיד משהו רחב יותר. הקרובים אלי מכירים את הדברים שאני עושה, הם יודעים שביצירה שלי אני מביאה את הבית. אני מאמינה שהאישי הוא הפוליטי, הרי אי אפשר להגיד שהסרט הוא לא פוליטי. הוא פוליטי גם ברמה החברתית, גם ברמה הנשית וגם ברמה הלאומית עם צילומי יום הזיכרון והמסדרים".
איך נולד הרעיון לחבר את פירוק המשפחה עם האירועים שמצטלמים בכותל?
"יש לי עניין עם הכותל הרבה הזמן. ברמה האישית, מהתקופה שבה הייתי דתייה והסתובבתי שם הרבה. הפריים הראשון שצילמתי למבחני הקבלה בסם שפיגל היה מהכותל. כשהתחלתי לצלם את הסרט, היה לי רצון לחזור לשם. זה התחיל משהייה ארוכה בעזרת נשים, לפעמים פעמיים בשבוע ולפעמים פעם בחודש, ולאט לאט הדברים שקרו בחיים האישיים שלי נכנסו ובראש הכל התחבר לי".
ולא היה חשש מחשיפת הקרביים שלך? מפירוק התא המשפחתי אל מול המצלמה?
"האמת שכל הזמן אומרים לי 'איזה אומץ', ואני לא מרגישה שזה אמיץ. אני עובדת עם החומרים האישיים כי אני חושבת שהחוויה, ככל שהיא יותר אישית ואנושית, ככה היא יותר אוניברסלית".