הם לחמו בירושלים לפני 69 שנה, ורבים מחבריהם נפלו בקרבות על העיר. אלה ששרדו - והם אינם רבים - נושקים לגיל 90, אך איש מהם לא נבחר להדליק משואה בליל יום העצמאות האחרון בהר הרצל, שעמד בסימן 50 שנה לשחרור ולאיחוד ירושלים.
הטענה העקרונית שלהם היא כי הם היו אלה שהניחו את התשתית והיסודות לשחרור ירושלים 19 שנה אחר כך; שללא ירושלים המערבית, שנכבשה על ידיהם בקרבות עקובים מדם ובמחיר כבד, לא היתה גם ירושלים המאוחדת; שללא קורבנם, כלל לא היה את מה לאחד. אין להם דבר נגד לוחמי ששת הימים, ומדליקי המשואות האחרים. להפך, אבל "ההדרה" שלהם, כפי שהם מכנים זאת, הותירה בפיהם טעם רע. אחדים מהם נעלבו, כמעט אישית.
• • •
יהודה שמיר בן ה־90 הוא אחד מהם. שמיר עלה לירושלים מחולון עם עוד 250 לוחמים, בינואר 1948, שלושה ימים לאחר נפילת הל"ה (35 הבחורים שחשו להציל את גוש עציון). הוא השתתף בקרב הקשה בסן סימון, לחם בימין משה, ליווה שיירות לתל אביב והיה בין מניפי הדגל הישראלי על בניין ג'נרלי במרכז העיר ירושלים. בגיל 22 פרץ עם החבלנים של גדוד מוריה למתחם מנזר נוטרדאם. לוחמי נוטרדאם הדפו בכוחות דלים ובנשק מועט את טורי השריון הירדני, שניסו לפלוש לשכונות היהודיות במערב העיר. הם אף פוצצו את אחד מקירות החזית של הבניין, כדי לחסום את דרכם של הירדנים מערבה. אגב כך הם חשפו עצמם לעוד פגיעות, פצועים והרוגים. כיום, שמיר "מתנצל" בציניות: "סליחה ששרדתי את קרב נוטרדאם. סליחה שנשארתי בחיים. שכחו אותנו".
לפני שנה, בערב יום העצמאות ה־68, פורסם בהרחבה במוסף זה סיפורו של הקרב הזה. התמקדנו אז בדמותו של "הילד שהציל את ירושלים", גדנ"עי צעיר כבן 16, שבקבוק המולוטוב שהטיל מנוטרדאם על משוריין ירדני, בלם את מתקפת השריון הירדנית, שאיימה להתפרץ לעבר שכונות מערב ירושלמיות כממילא, רחביה וקטמון.
כבר אז הצטייר הרושם שלוחמי תש"ח בירושלים אכן נשכחו מעט; שהסיפור הגדול של ששת הימים ושחרור הר הבית והכותל האפיל עליהם. עד היום רוטנברג וחבריו נאבקים כדי ש־23 הנופלים בקרב הכה משמעותי הזה על הגנת ירושלים העברית במלחמת השחרור, יזכו להנצחה הולמת. בשנה שחלפה מאז פרסום הכתבה, הרים ראש עיריית ירושלים ניר ברקת את הכפפה והחל לקדם זאת.
אחד הנופלים בקרב נוטרדאם היה ראובן ויינשטיין. בתו, עדנה בריל, היתה אז בת 4. לפני כחצי שנה נענו בריל וחבריה מעמותת חטיבת עציוני לפרסום הפומבי של הגוף הבוחר את מדליקי המשואות. הם העבירו שמות של ארבעה מועמדים: רומק (ירחמיאל) פיין ומשה ירקוני שנלחמו ופיקדו במערכה על קיבוץ רמת רחל בדרום ירושלים מול הצבא המצרי. הקיבוץ עבר כמה פעמים מיד ליד, עד שלבסוף נותר בידי ישראל; עזרא סיטון שהפעיל את תותח הדוידקה שהכריע את המערכה במקומות רבים בירושלים; ויהודה שמיר. האחרון כאמור פגוע: "קרה אסון. נשארנו בחיים", הוא אומר ודוחה את הטענה כי מדי שנה יום העצמאות כבר מוקדש ללוחמי תש"ח, והשנה, שנת ה־50 לשחרור ירושלים, "מותר" להתמקד בלוחמים שאיחדו את העיר. "כשאדם בונה בית, הוא ראשית יוצק יסודות לבית", הוא אומר, "אנחנו, שהנחנו את היסודות, שעצרנו בגופנו את הירדנים מלהיכנס לירושלים העברית, אנחנו לא נדליק משואה? זו בושה שאין שנייה לה. לוחמי ירושלים של תש"ח הם שואבי המים של לוחמי תשכ"ז? איני מוצא מנוח לנפשי מהדבר הזה".
"ככה משכתבים היסטוריה"
גם מוסה ירקוני לחם בירושלים. מלכתחילה, כך הוא סבור, ראוי היה שגם לוחמי תש"ח ישולבו בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום העצמאות, אך הוא מסרב להיעלב: "מרגע שהוחלט שהטקס יעמוד בסימן האיחוד ולא בסימן ירושלים בכלל, ההחלטה של הוועדה היא לגיטימית ומובנת. אני יכול להצטער, אבל אני מבין". ירקוני פיקד על הכוחות ברמת רחל. הנקודה הדרומית של ירושלים העברית בתש"ח, דמתה אז לראש גשר יותר מאשר לקיבוץ ספר. מנקודת מבטם של הערבים היא היתה טריז, שאיים לנתק את בית לחם וחברון מירושלים העתיקה. מנקודת מבט יהודית היא היתה חשופה להתקפות אויב משלושה עברים. רק מסדרון צר קשר אותה אל השכונות הדרומיות האחרות של העיר, ארנונה ותלפיות. המצרים הפגיזו את הקיבוץ באינטנסיביות וכתשו את בתיו ומגיניו. רבים מהם נפלו או נפצעו. בקרב נטלו חלק גם אנשי אצ"ל.
בשלב מסוים הוציא אחד מהם רימון מתרמילו, שלף את נצרתו, ותיכנן להתפוצץ יחד עם הערבים כאשר יגיעו אליו. חבריו נטלו ממנו את הרימון, אך הנצרה כבר אבדה, והרימון הושלך לעבר משורייני האויב. גם הקרב הזה שירקוני פיקד עליו, כמו הקרב בנוטרדאם, היה קרב בלימה. פעמיים בתוך שלושה ימים רמת רחל נפלה, ובמתקפה השלישית עליה, המצרים השתלטו על חצייה. רק ב־26 במאי כשהגדוד החמישי של הפלמ"ח נכנס לתמונה, הצליחו אנשי גדוד מוריה לשחרר את כולו, והמלחמה בדרום הועתקה אל מחוץ לעיר.
גם ירקוני משתמש במשל הבניין והיסודות: "אנחנו בנינו יסוד. משחררי ירושלים בנו עליו עוד נדבך. אי אפשר לבנות בניין אם אין לו יסוד". דלית עופר, כלתו של ירקוני, הנשואה לבנו הצעיר, נעלבת בשמו: "זה לא עניין אישי. היו יכולים לבחור אותו, או כל אחד אחר שלחם בתש"ח בירושלים. זה שבשורה התחתונה אין שם נציגות לדור המבוגר הזה, שהולך ופוחת - זו שערורייה". עופר, עיתונאית ואשת רדיו, לשעבר מנהלת גלגלצ, פירסמה בדף הפייסבוק שלה פוסט מחאה, שבו קראה לחבריה להפיץ ולהדליק משואה וירטואלית ללוחמי דור תש"ח בירושלים שהודרו מטקס הדלקת המשואות. "אני נכלמת ומתקוממת על כך... ככה משכתבים היסטוריה, כי הרי הכל התחיל ב־1967, ולוחמי תש"ח רק סתם נלחמו והגנו עליה..."
הכעס של עופר, בריל ושמיר מובן, אלא שהסיפור, כך מתברר, מורכב יותר. מבדיקת "ישראל השבוע" עולה כי הוועדה הציבורית לבחירת מדליקי המשואות - בניגוד לכל מה שהיה ידוע עד כה - דווקא בחרה נציג מדור תש"ח בין מדליקי המשואות, וליתר דיוק - נציגה: מזל כהן, כיום בת 85. כהן לחמה במלחמת השחרור. היא היתה קשרית בגדנ"ע, ובעת שהיתה במשימה נפצעה ברחוב המדרגות בשכונת נחלאות מרסיסי פגז. כהן, כך אישר בנה רונן, הסכימה תחילה להשתתף בטקס, אך לאחר מכן חזרה בה. "היא פשוט חשה שלא תוכל לעמוד בהתרגשות ותתקשה להכיל את המעמד".
יהודה שמיר: "אנחנו, שעצרנו בגופנו את הירדנים מלהיכנס לירושלים העברית, אנחנו לא נדליק משואה? זו בושה שאין שנייה לה. לוחמי ירושלים של תש"ח הם שואבי המים של לוחמי תשכ"ז? איני מוצא מנוח לנפשי" // צילום: גדעון מרקוביץ
כהן היתה יכולה להיות בחירה מושלמת: היא נצר למשפחת טביב וכלתה של משפחת ארמוזה, שתיים מהמשפחות היהודיות הוותיקות בירושלים. היא עצמה נולדה בכפר השילוח למשפחה שהגיעה לארץ עם העולים מתימן בעלייה הראשונה (עליית אעלה בתמ"ר). בהמשך, לאחר שהכפר נחרב, עברה המשפחה למערב העיר, והיתה ממייסדי שכונת נחלת אחים שבנחלאות. כל חייה היא גרה בירושלים. כאשר נודע שחזרה בה, הטריח עצמו משה אביב, מנהל מרכז ההסברה ומי שעמד בראש הוועדה הציבורית לבחירת מדליקי המשואות, ובא לביתה. הוא ניסה לשכנע אותה לשנות את החלטתה. כהן סירבה.
"ביטוי לפסיפס האוכלוסייה"
אז מדוע לא נבחר מישהו אחר תחתיה? מדוע לא כונסה הוועדה פעם נוספת כדי לבחור מועמד אחר, ולחסוך את המבוכה מהוועדה ואת עוגמת הנפש והעלבון מאנשי דור תש"ח? התשובה על כך אינה ברורה. אל"מ (מיל') שמעון כהנר (קצ'ה), חבר הוועדה, סירב להתייחס לעניין. הרב אורי שרקי, חבר נוסף בוועדה, אומר שלא היה לוועדה דבר נגד לוחמי תש"ח - ולראיה שכבר נבחרה מישהי, שלבסוף סירבה. "מה שקרה הוא שהעבודה שלנו התנהלה לאחר סינון מוקדם. לאחר הסינון המוקדם היו בידינו 82 המלצות. מהן - ומהן בלבד - התבקשנו לבחור את המועמדים. אחרי שמועמדים שונים של דור תש"ח, שחשבנו שהם ראויים, נפלו מסיבות שונות שאינן תלויות בנו, כבר לא היתה אפשרות לחזור אל הרשימות שלפני הסינון. למרות שזה נשמע מוזר", מוסיף הרב שרקי, "הסיבה היא טכנית. היתה אכן עדיפות ללוחמי תשכ"ז, אבל ניסינו לבחור מישהו מתש"ח, וגם בחרנו, אבל הנסיבות היו כאלה שלבסוף הדמות שנבחרה חזרה בה". עם כל זאת, הרב שרקי מסכים שיש מקום להפקת לקחים ולשיפור לקראת השנה הבאה.
גם מרכז ההסברה אומר בתגובתו כי "מדינת ישראל מוקירה את תרומתם וגבורתם של לוחמי תש"ח אשר לחמו למען שחרור ירושלים", וכי "כחלק מחגיגות היובל לשחרור העיר ניתן השנה דגש בטקס הדלקת המשואות על פועלם של אלו שבחייהם ובמותם הביאו לאיחודה מחדש של העיר, ושל אלו הפועלים להפרחתה מאז. יודגש כי מדליקי המשואות עצמם נבחרים על ידי ועדה ציבורית, בהסתמך על המלצת אנשים וארגונים שונים. הוועדה עושה כל שביכולתה כדי להביא לידי ביטוי מיטבי את פסיפס האוכלוסייה במדינת ישראל".
פרופ' מרדכי רוטנברג, חתן פרס ישראל והגדנ"עי שבלם באמצעות בקבוק תבערה את טור השריון הירדני בנוטרדאם, השתתף בשנה שעברה בטקס הדלקת המשואות ביום איחוד ירושלים ה־49 בגבעת התחמושת. הוא צורף למדליקים רק ברגע האחרון, והדליק משואה עם אלוף פיקוד המרכז. גם רוטנברג חש ש"המערכת מתמקדת, אולי מטבע הדברים, במשחררי ירושלים ומאחדיה בתשכ"ז 1967", וכי הוא וחבריו "באיזשהו מקום נשכחו. אני שמח מאוד, כמו מרבית היהודים שיושבים בארץ ישראל, על שחרור ירושלים ב־1967, וחוגג יחד עם כולם את המאורע הזה, אבל נוטים לשכוח שאם הדור שלנו לא היה מחזיק בציפורניים בחלקים המערביים של העיר - אז לא היה את מה לאחד".
התקשתה להכיל את גודל המעמד. מזל כהן
עדנה בריל מוסיפה באותו עניין: "נוצרה תחושה שכביכול המנדט הבריטי שרר בירושלים עד 1967, ואז - הופ... היתה מלחמה בת שישה ימים, וקיבלנו את ירושלים. זה עיוות היסטורי. אחרי ששת הימים נוצרה התרגשות בציבור, שהאפילה על קרבות תש"ח, אך רגשות ופסיכולוגיה אינם יכולים למחוק היסטוריה ועובדות. שליש מהנופלים במלחמת העצמאות נפלו בירושלים ובסביבתה. במחצית הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון במצור חלקי, ואם לא היתה מערב ירושלים תחילה, לא היתה אחר כך ירושלים השלמה". גם יוסי סורביץ, מזכיר הוועד המנהל של ארגון חברי ההגנה הארצי, כואב את המציאות: "במשך שנתיים אנו רודפים אחרי השלטונות. העברנו קורות חיים של מספר אנשים שלחמו למען כיבוש ירושלים בתש"ח, בקרבות נוטרדאם, רמת רחל וסן סימון. אני מקווה שלפחות ביום ירושלים הקרוב, ובשנה הבאה גם ביום העצמאות, ימצאו גם מהדור הזה אנשים ראויים להדליק משואה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו