יומנה היקר

רשימות ביקורת בעיתונים על ספרות, קולנוע ותיאטרון לא שואפות אל הנצח. בדרך כלל הן שקועות עד צוואר באופנות ובאידיאולוגיות של התקופה ומתיישנות מהר. לכן ניגשתי בחשש ל"יומן ספרותי", מבחר מרשימות העיתונות שפירסמה לאה גולדברג. קשה גם היה להימנע מספקות לגבי הצורך במקבץ עב־כרס, אם מביאים בחשבון את ריבוי המהדורות החגיגיות של שיריה, יומניה והפרוזה שלה בשנים האחרונות. אבל לא זו בלבד שהרשימות לא התיישנו, אלא שדווקא הפורמט המושמץ של רשימות ביקורת - במיוחד ביקורות ספרות ושירה - מתגלה כאן במלוא חיוניותו, בכוח גולמי שאינו נמצא במסות, בשירים או ביומנים. 

"יומן ספרותי", בעריכת חוקר הספרות ד"ר גדעון טיקוצקי והמשוררת והחוקרת פרופ' חמוטל בר־יוסף, כולל את רשימות העיתונות המוקדמות של גולדברג: החל ברשימות הראשונות מליטא - הראשונה בהן, משנת 1928, פורסמה קצת לפני שמלאו לגולדברג 17(!) - ועד לרשימות שפורסמו מתל אביב, לפני ובמהלך מלחמת העולם. 

כריכת הספר

הרשימות כתובות במתכונת שכבר לא פוגשים היום. הייעוד שלהן אינו צרכני (האם כדאי לקנות את הספר או כרטיסים לסרט), והן גם נזהרות מהפלגות נרקיסיסטיות: מתשבחות משתפכות או קטילות רהבתניות. הן נולדות כדרך אגב, מתוך ספר שהתגלגל לידיה, מודעה בעיתון צרפתי, יום שנה למותו של משורר, או אפילו סתם "מחשבות פזורות" - תמונה ביתית, פגישה, הלך רוח. גולדברג לא כותבת "על" ספרים, הצגות, סרטים וקונצרטים, והאמנות אינה עבורה תחום עניין או תחביב - היא בנפשה, עולמה האינטימי ביותר. 

מכיוון שהרשימות מסודרות בסדר כרונולוגי, ניתן להבחין ביכולת של גולדברג לכתוב את האישי ביותר דרך התרבות מתפתחת עם השנים. הרשימות הראשונות, בעיקר אלה שנכתבו מליטא, עדיין דידקטיות ונוקשות, ועסוקות בטעם טוב ובהיעדרו. ברשימות אלה שנכתבו בעודה שוקדת על הדוקטורט שלה בגיל עשרים וקצת, היא עוד חושבת במונחים חינוכיים, כמעט מיסיונריים, על טוב הטעם כערך שיש להנחילו לציבור. 

גם המפגש הראשוני עם ארץ ישראל מנוכר מעט: היא מוצאת סביבה צעקנות, חוסר טקט ועצבנות. זה נכון לגבי המפגש עם מזרחים ותרבותם. גולדברג כותבת על תיאטרון קברט ביפו שבו הופיעה גם אום כולתום בביקורה בארץ. היא לא מצליחה לראות את קסמו של המקום. הלבוש האירופי של הרקדניות נראה לה מזויף, היא מבקרת אותן על שהן סופרות בפומבי את שטרות הכסף, ומעירה באכזריות ש"בין ריקודיהן הן מעשנות ולועסות משהו... בלי צל מחשבה בעיניים, כפרות מעלות גרה". גולדברג אמנם אינה יוצאת דופן בחששה מתרבות ה"לבנט" (כלשונה). לפחות, בשונה מאחרים בני דורה ותרבותה, היא מפגינה גם היכרות אינטימית עם ספרות ערבית ומזרח־אסיאתית (מהפילוסוף אִבּן ערבי למשורר הסיני טוּ־פוּ). 

ואולם עיקר כוחו של הספר הוא ברשימות המאוחרות יותר מהשנים 1941-1935, והן גם תופסות את רובו. זו התקופה הטעונה של תסיסת הנאציזם, הפשיזם והסטליניזם וראשית המלחמה. גולדברג יוצאת נגד הצביעות של השמאל האירופי, שתומך במשטר הקומוניסטי ועוצם את עיניו מלראות את פשעי סטלין, ותמהה כיצד אינטלקטואלים בגרמניה ממשיכים לחיות תחת הנאציזם. כיצד, היא שואלת, אפשר להיות סופר אנושי ולהמשיך לחיות בגרמניה תחת הנאציזם? כיצד אפשר לשבת בברלין ולשתוק, לעצום עיניים, וליצור "אמנות אנושית"?

הקריאה בספר מסחררת בשפע שלה. הרשימות עולות על גדותיהן ציטוטים, דימויים והתייחסויות לקולנוע ולתיאטרון שהופכות את הערות השוליים של העורכים חיוניות להתמצאות. אבל השפע אינו חגיגה של שמחה. אי אפשר לקרוא בו בנפרד מההקשר ההיסטורי והפוליטי: זה לא מקרי שדווקא בתקופה כה סוערת נעשתה הכתיבה שלה רגישה וחשופה כל כך. כל עולמה - תרבות אירופה, ערכי הנאורות והקידמה - עמד אז בפני התמוטטות, ובייחוד בתרבויות הקרובות ביותר לליבה - רוסיה, גרמניה ואיטליה. 

גולדברג הופכת בכל הידוע לה, בכל הספרים והעיתונים הנקרים לידיה, תרה אחר נחמה. היא שואלת: האומנם שפלותם של ימים אלה גוררת למדרון גם את האמנות, "ולא בלבד את יצירות האמנים החיים אתנו אלא גם את האמנות מראשית תולדותיה"? או שמא דווקא מתוך השפל ניתן לעמוד על מהותה של השירה, של המוסיקה, שאינה מצויה בהרמוניות אלא דווקא "בחרדה הגדולה אשר יחרד לב האדם לפני המוות, בגעגועים האנושיים על מרגוע ועל מולדת - הרחוקים תמיד?"

במאי 1940 היא שואלת: איך יחיה האדם בעתיד? מה יהיה גורלנו בתום הפורענות? "הרי אנחנו, הכותבים בימים האלה, נהיה ודאי אז 'הספרות שלפני המלחמה'... התיתכן בכלל 'שיבה' באמנות? אנו הסופרים הפתאים ודמיוננו הקטן - הלוא עיקר השאלה היא: מה יהיו החיים אחרי הזוועה הזאת". 

גולדברג לא מוצאת תשובות. זה טבען של הרשימות בעיתון, שהן קצרות, ולא חייבות להיות חלק מטיעון שלם. הקריאה בהן ברצף חושפת את חרדתה, את כאבה וצעקתה של מי שרואה את בבואתה, את עצמה ובשרה, על סף חורבן, של מי שנהפכה משגרירה מקומית של תרבות אירופה לפליטה. 

הרשימות הללו, האישיות והכואבות, מחליפות בפועל את היומן של גולדברג. בתקופות שבהן פירסמה רשימות בעיתון היא לא כתבה יומן. כשסופרים אירופאים מתחילים לפרסם את יומניהם האישיים היא מכנה זאת "אקסהיביציוניזם רוחני". אבל יומן ספרותי הוא עניין אחר: "יומן מקצועי הולך ונעשה הכרח, כל כמה שמתערפלים המושגים של התרבות בעולם". דווקא לנוכח קריסתו של עולמה התרבותי היא נאחזת בו במלוא כוחותיה, ושבה ומגלה את עומק חדירתו לנפשה, מחיה אותו מחדש בתוכה. אולי, היא שואלת, "בדרך הזאת [...] נגיע אל איחוי הקרעים? על כל פנים, ניסיון גלוי הוא - יומן לספרות". ¬

לאה גולדברג - יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1941-1928, כרך ראשון; ספריית פועלים, 517 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו