יום הזיכרון תשע"ז: שכולי עמך קודמים

ההזמנה לטקס הזיכרון האלטרנטיבי הישראלי־פלשתיני מחרתיים כתובה בשתי שפות, כותרת ערבית ותחתה עברית. בכל זאת, בתחילה סברתי כי מדובר ברעיון הראוי לעידוד.

היו לכך כמה סיבות: עדיף שהאם השכולה הפלשתינית תקונן על בנה - אפילו הוא טרוריסט רוצח - מאשר תיגרר לאמירות מזעזעות כאילו היא מאושרת שבנה שאהיד; וגם חלק מהפלשתינים שנהרגו היו חפים מפשע, קורבנות לטרור ולגמול הישראלי; והאבל בצוותא עשוי לקדם במשהו את הורדת גובה הלהבה של האלימות.

רק שבפועל אין מקום לאבל משותף דווקא ביום הזיכרון. הוא מפגיש הורים לרוצח עם בני משפחת הקורבן; והוא דוחק בישראלים להעלים את מרכיב הטרור, שהוא גורם מכריע באבל למרות שבסופו של דבר פגע לא רק ביהודים אלא גם בפלשתינים.

שיתוף פעולה ישראלי־פלשתיני הוא צעד ראוי בכל ימות השנה. רק לא ביום הזיכרון שבו ה"אנחנו" חייב להיות ברור עם גדר הפרדה גבוהה לנוחות שני העמים. אילו גם חשבתי אחרת הייתי מוותר על הטקס האלטרנטיבי, שיש בו משום פרישה מן הציבור, ולו רק מפני שרוב מכריע של משפחות השכול בישראל רואות בו אירוע המבזה את זכר יקיריהן. שכולי עמך קודמים.

בעלי רצון טוב משני העמים יכולים להסתפק בפעילות משותפת בשאר 364 ימי השנה. 

 

 נזיפה פומבית עדיפה

טיפולו של בנימין נתניהו באירוחו של שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל היה שגוי ונחל כישלון. ספק אם ראש הממשלה ידע כראוי מי האורח ומה נוהגיו. גבריאל אב לילדה שעל פי ההלכה היא יהודייה. היתה לו שותפות עסקית ממושכת עם יהודי. בדיקה לעומק היתה מגלה כי נרשם לו ב־2014 חיכוך מילולי דומה בסין בעמדו על דעתו לפגוש בפעיל זכויות האדם למגינת ליבו של השלטון. 

כנציג בכיר של המדינה הידידותית באירופה, צפוי היה שגבריאל יגלה הבנה לרגישות של מארחו ויוותר על המפגש עם נציגי "שוברים שתיקה", שגורמים נזק רב לישראל ברחבי העולם הדמוקרטי. הוא לא בחר בנתיב הנימוסי. בנתונים אלה רשאי היה נתניהו לנזוף בו בפומבי, אולי במסיבת העיתונאים, וזה היה לגיטימי.

זיגמר גבריאל. מעתה, כל שר חוץ שיוזמן לביקור בארץ יידרש על ידי האופוזיציה העוינת לישראל לפגוש ב"שוברים שתיקה" // צילום: אי.אף.פי

תחת זאת, בהחלטת יחיד שלא היתה בה היוועצות מספקת עם דיפלומטים המיטיבים להכיר את גרמניה ולא שמץ מהכלל ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", בחר נתניהו בשיטת האולטימטום: או־או. אין מדברים כך אל ידיד ששגה. הדברים נתפסים כהתנשאות. כל אדם שם עצמו במקום גבריאל ושואל אם היה נסוג נוכח האולטימטום של נתניהו. גבריאל בחר בתשובה הראויה וסירב לקבל תכתיב מהמארח. בפועל ההתנהלות השגויה גרמה לשני נזקים:

• הפרסום הבינלאומי של הפרשה, שנחשפה על ידי אודי סגל בערוץ 2, יצר מציאות מדינית חדשה. מעתה, כל שר חוץ אירופאי שיוזמן לביקור בארץ יידרש על ידי האופוזיציה העוינת לישראל בארצו לשמוע מה בפיהם של אנשי "שוברים שתיקה". מסיבות פוליטיות פנימיות יִכְבַּד עליו לסרב. הן דוגמת גבריאל תרצד לעיניו. נתניהו יעמוד בפני דילמה, האם ייהפך למחרים סדרתי של אורחים רמי דרג ממדינות ידידותיות? הרי בכך ישחק לידי תנועת החרםBDS החותרת לדה־לגיטימציה של ישראל ולבידודה. זה נזק ממדרגה ראשונה.

• כנהוג בתקשורת המודרנית דווקא ניסיונו של נתניהו לבודד את "שוברים שתיקה" העניק לפעיליה פרסום בינלאומי חסר תקדים. מהלכו היה "שער עצמי", וכמה רע נראים שרי ממשלתו והח"כים מהקואליציה שממלאים פיהם מים או תומכים בו.

כמי שפגש בנתניהו לא אחת משך עשרות בשנים, ברור לי שלא יחזור בו ולא יודה בפומבי במעידתו, אבל בתבונתו הוא מתחרט עליה ומבין כי היה נמהר. מסקנה זו נאמרת רק בינו לבין עצמו.

 

"הריאלי": המצוינות והמחיר

מאבק רב חשיבות מתנהל בקו החזית שבין משרד החינוך בירושלים לבין ביה"ס "הריאלי" בחיפה. הוא לא תפס עד כה מקום מרכזי בתודעה הציבורית ובתקשורת האלקטרונית. מי שנותנים דעתם לעניין סבורים בטעות כי מדובר בקרב על מיליונים, על כסף. אולי גם על כסף, אבל לא רק עליו. דווקא על עקרונות וערכים. 

בפועל זה דגם למלחמת התרבות המתחוללת בכל פינה בחברה הישראלית בעד ונגד האליטות. מדובר במלחמת ערכים בין חתירה לשוויון לבין טיפוח מצוינות. אפשר כי בעיצוב העתיד בישראל אין חשוב ממנו.

"הריאלי" שייסד ד"ר ארתור בירם בחסות הסיסמה "והצנע לכת" אינו עוד בית ספר יסודי ותיכון. שלושה הובילו את החינוך בישראל - גימנסיה "הרצליה" בתל אביב, גימנסיה "רחביה" בירושלים ו"הריאלי" בחיפה. במונחים אמריקניים - בהקשר לתיכון - הם "ליגת הקיסוס" (IVY LEAGUE) העברית. ככאלה ניפקו שלושה מוסדות אלה שורה ארוכה של אישים ומומחים, שהתברגו בצמרת הישראלית בכל תחומי העשייה.

יוסי בן דב. מנהל "הריאלי" מבין את ערך השוויון ומוכן להגדיל את האוכלוסייה הנתמכת // צילום: אורי לנץ

"הריאלי", המנוהל עתה על ידי ד"ר יוסי בן־דב מעולם ההיי־טק, נותר בית ספר שעטנזי, חצי ציבורי וחצי פרטי. באורח כללי עולה כל תלמיד בממוצע כ־20 אלף שקלים בשנה. ההורים משלמים כ־13.5 עד 15 אלף. השאר מגיע מן הממשלה וסיוע זעיר גם מעיריית חיפה. אך כמה הורים יכולים לשלם סכום כזה בעבור שנת לימוד? ואם לאו - מתברר כי בית הספר מקיים סוג של "מיון", ובני עניים מתקשים להגיע לכיתותיו אלא במשורה. כ־8 אחוזים בלבד הם יוצאי שכונות, בני העדה האתיופית ובני מיעוטים.

הממשלה - בשם ערך השוויון שנפגע ב"ריאלי" - דורשת מהנהלתו לקבל החלטה: או שיהיה בית ספר פרטי לחלוטין וההורים ישלמו כ־20 אלף שקלים בשנה בלי תקציב ממשלתי; או ששכר הלימוד להורים יפחת לכ־7,000 שקלים בשנה ו"הריאלי" יהיה ככל בתי הספר, ולא יחסום את הכניסה גם בפני מעוטי הכנסה שאינם בעלי פוטנציאל להצטיין.

מנכ"ל החינוך שמואל אבואב - שחזר לצור מחצבתו לאחר עשור שנים - רגיש לבעיה. הוא יודע מה הערך המוסף של בוגרי "הריאלי" ומוכן שההליך הנדרש יימשך כמה שנים ויתבצע במתינות עד שיתממש ערך השוויון. זה שוויון ההזדמנויות לכל תלמיד. אך המצב הנוכחי, שנציגי "הריאלי" עורכים בגני הילדים מבחנים המיועדים לקלוט רק ילדים לא רבים משכבות מצוקה עם רמת משכל גבוהה, אינו מקובל עליו.

גם ד"ר בן־דב מבין את ערך השוויון. הוא מוכן להגדיל את האוכלוסייה הנתמכת. אך במהות טוען כי אם תתקבל דרישת משרד החינוך יאבד ערך החתירה למצוינות. האווירה ב"ריאלי" שואפת לרוח של חמש יחידות. במתמטיקה ובאנגלית ובפיזיקה וגם במדעי הרוח והספורט. בסופו של דבר בוגרי "הריאלי" בולטים בכל תחומי החיים בישראל לא בגלל המגמה לשוויון, אלא כתוצאה מהחינוך להצטיין. האם ישראל רוצה לשחוק את האליטות, שחרף כל הבעייתיות שבהן - הן גם אלה שמדרבנות כל חברה אנושית קדימה, והדבר בוודאי הוכח בתולדות היישוב העברי?

ההתמודדות אינה על גורלו של בית ספר אחד בלבד. היא על תפיסת עולם. כיצד להניח לשני ערכים חיוניים וחיוביים להתקיים זה בצד זה תוך סתירה מהותית, שניתן להקהות אותה אבל לא להתגבר עליה כליל? 

זה הזכיר לי סיפור שכבר נדון כאן בעבר: בצבא הצאר היתה המשמעת נוקשה. חייל שסבל ממורסה בצווארו נדרש על ידי הרופא לפתוח את הצווארון, ואם לאו - יישלח לכלא; אבל מפקדו ציווה שיכפתר את הצווארון ויענוב עניבה, ואם לאו - יישלח לכלא. הוא התלבט בין לבין, ונתפס מפר את הוראתו של המפקד מזה והרופא מזה, ונשלח פעמיים לכלא.

הדיון על התנהלות בית הספר שמלאו לו 104 שנים צריך לכלול את שני הערכים הסותרים. כאשר כל צד יצא ממנו ורק חצי תאוותו בידו - ילמדו ב"ריאלי" כי הגיעו לפתרון האפשרי והלא־אידיאלי הנכון.

 

 דיאלוג נוקב, לא סתימת פיות

יש רגעים נדירים שבהם התערבות פוליטית בחיי התרבות היא בלתי נמנעת. כך היה כאשר לימור לבנת היטיבה ללחוץ, שתיאטרון ישראלי מסובסד לא יחרים קהל איכותי בהתנחלויות. מפני שחרם הוא צעד נתעב המסכן את הדיאלוג הציבורי, וממילא חותר תחת המשטר הדמוקרטי.

בדרך כלל התערבות כזאת פסולה. כאשר הוצג סרטו של מוחמד בכרי "ג'נין, ג'נין", שהוא שקר אחד גדול נגד חיילי צה"ל ב"חומת מגן", התפלצו טובי הלוחמים וביקשו סעד בבג"ץ ומהיועץ המשפטי יהודה וינשטיין. למרות שהשופטים ידעו כי מדובר בסרט זדון פלשתיני - סירבו לאסור את הצגתו. בצער, בניגוד להפצרות מילואימניקים מעולים כעורך הדין ישראל כספי ואחרים, לא הצטרפתי לתביעה לאסור את הסרט. הנזק שבסתימת פיות גדול רב מהכזב הנתעב.

עתה הונחה הדילמה לפתחו של פסטיבל הסרטים בעכו, שבמרוצת השנים העניק עדיפות מכעיסה לנרטיב הפלשתיני, ודחק מה שנראה פרו־יהודי וציוני וישראלי. עינת ויצמן באה עם הצגה בשם "אסירי הכיבוש", וגם אם אניח מראש שכל כולו תוכן אנטי־ישראלי מאוס, אראה בדאגה רבה יותר את העובדה שראש העיר שמעון לנקרי התערב למנוע את העלאתו על הבמה.

כוונתו של לנקרי רצויה. ביקרתי בעכו לפני כשבועיים ומצאתי דילוג נאה בפיתוחה והמוני מבקרים, ואפשר להבין לחששו שמא יתחדשו העימותים והפיתוח ייבלם. אבל הדבר האחרון הנכון הוא לאפשר לפוליטיקאים להתערב בתכנים תרבותיים. תרבות הדיאלוג הנוקב והצורב עדיפה על אלם ההשתקה וסתימת הפיות.

לא פחות מכך מדאיגה האדישות שבה מקבל רוב הציבור התערבות של פוליטיקאים לאיסור פעילות תרבותית (מירי רגב הגיעה כדי פנייה אל יונה יהב לבטל כינוס בהשתתפות חברי "שוברים שתיקה" באירוע פרטי בחיפה). ההתקרנפות כבר כאן.

זה רע לישראל. רע לדימויה בעיני עצמה ובעולם. צעד כזה משדר חוסר נכונות של הרוב היהודי להגן על האמת שלו נוכח הצגת יחיד. האתוס הלאומי שלנו מבוסס על דיאלוג, מחלוקת, אי ההסכמה. לא נכון לחשוש מפניו.

 

 נשיא מזן אחר

לפני 53 שנים דיווח הנשיא לינדון ביינס ג'ונסון לבית הנבחרים כי הקומוניסטים בווייטנאם תקפו משחתות אמריקניות במפרץ טונקין. הוא קיבל היתר לפתוח באש, ואמריקה גלשה למלחמה, שצלקותיה ניכרות עדיין בכל שדרות החברה. איש מהנבחרים לא שיער אז שנטל חלק בהצבעה היסטורית.

דונלד טראמפ. פוקר פוליטי? // צילום: רויטרס

טבעי להיזכר בה נוכח התדריך המקורי של דונלד טראמפ לכל הסנאטורים על היערכות ארצו נוכח צפון קוריאה המתגרענת. ברור שטראמפ הביא לבית הלבן סגנון חדש. האם התדרוך הוא פוקר פוליטי לרסן ביעילות ובאמינות את המשטר המטורף של קים ג'ונג־און בלי לפתוח באש? או שאכן יש בכוונת טראמפ להפעיל נשק כבד כ"אם כל הפצצות" כדי לנטרל את המלוכה המרקסיסטית? ואולי זו תפאורה בלי תוכן?

מוקדם לדעת. אך ברור כי לטוב או לרע טראמפ הוא נשיא מזן אחר. טרם היה כמותו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו