בדרך למהפכה צרפתית?

"אחד הספרים שהכי השפיעו עלי", אומר מנהיג מפלגת הרפובליקנים בצרפת, פרנסואה פיון, "הוא 'העולם של אתמול' של שטפן צווייג, שהתאבד ב־1942, אחרי ששלח למו"ל שלו בדואר את דפי האוטוביוגרפיה שכתב. גם אנחנו חיים היום את סופה של תקופה".

מועמד הימין המסורתי, שמקווה להפתיע מחרתיים ולהעפיל נגד כל הסיכויים לסיבוב השני של הבחירות לנשיאות, יודע ששום דבר לא מובטח. במערכת הבחירות הסוערת ביותר שידעה הרפובליקה החמישית, מסוכן מאוד להמר. ייתכן שבראשון בערב, כשייוודעו תוצאות סיבוב מספר 1, יתממש הגרוע מכל והבחירה תהיה בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני. ייתכן גם שנגלה כי צרפת התפכחה והציבה בגמר את מקרון מול פיון. הכל עוד אפשרי. 

תנאי פתיחה כאלה לא זכורים מאז עברה המלוכה בצרפת מארמון ורסאי לארמון האליזה. הנשיא הסוציאליסט פרנסואה הולנד בחר לא להתייצב לקלפי, שכן שיעור התמיכה בו נמוך מגובה דשא; שיעור המתלבטים התייצב על 36 אחוזים; וגם לא היתה סוגיה מרכזית אחת שבה התמקד השיח במהלך הקמפיין. שילוב של כל המרכיבים הללו יכול להוביל אותנו רק בכיוון אחד: חוסר ודאות. גם המתלבטים יכולים להכריע את הכף: כ־35 אחוזים מהבוחרים טרם החליטו למי להצביע, ו־43 מקרב המצביעים בני פחות מ־35 טרם החליטו אם בכלל להתייצב בקלפי.

כך קורה היום שארבעה מועמדים מתוך 11 - מקרון, לה פן, פיון ומלנשון - רואים עצמם כבעלי סיכוי אמיתי להתמודד בסיבוב השני. הסקרים חוזים כי בסיבוב זה יתמודד מקרון מול לה פן, אולם קיים, כאמור, גם תרחיש נוסף: עימות בין ימין קיצוני לשמאל קיצוני, או ליתר דיוק, בין מארין לה פן, מנהיגת ה"חזית הלאומית", לבין ז'אן לוק מלנשן, איש השמאל החדש בצרפת.

מבחינת יהודי צרפת (שהם בבחינת הקהילה היהודית השלישית בגודלה בעולם, אחרי ארה"ב וישראל), מדובר בתסריט בלהות. הם ייאלצו להתבונן בבעתה כיצד שתי מפלגות, המייצגות את האנטישמיות הישנה (לה פן) והחדשה (מלנשון), מגיעות לקו הגמר. וכל זאת - חמש שנים בלבד אחרי הפיגוע שבו נרצחו מורה וארבעה ילדים יהודים, שנתיים אחרי הפיגוע הקטלני ב"היפר־כשר" בפרבר של פאריס, וטרם הזכרנו עשרות תקריות אלימות נוספות. הדבר החיובי היחיד שיכול, תיאורטית, לצמוח מתרחיש כזה הוא עלייה של עשרות אלפי יהודים נוספים מצרפת לישראל. אלא שרבים ברפובליקה רואים בכך "התאבדות של צרפת", לא פחות ולא יותר. הקהילה היהודית במדינה חוששת מכך, וכמותה חשים גם ראשי האיחוד האירופי בבריסל. 

ואולי פרנסואה פיון צודק, וזהו סופה של תקופה? הלוא כשהחלה שנת 2016 איש לא האמין כי בריטניה תצביע בעד יציאה מהאיחוד האירופי, מה שיוביל לפרישתו של ראש הממשלה דיוויד קמרון, שרק כמה חודשים קודם לכן זכה לניצחון מוחץ בבחירות.

עצרת תמיכה בפיון. אולי הוא צודק וזו סופה של תקופה? // צילום: אי.אף.פי

איש בוודאי לא האמין שדונלד טראמפ, איש עסקים וכוכב ריאליטי, יעקוף בסיבוב את הממסד, את ראשי המפלגה הרפובליקנית, את יריבתו הילארי קלינטון ואת התקשורת - וישיג את המפתחות לבית הלבן. זה סיפור שפרקיו נכתבים בשפות שונות וביבשות שונות. הפרק הצרפתי ייחתם ב־7 במאי, אז ייערך הסיבוב השני, אבל הוא כנראה לא יהיה האחרון בסאגה. ברפובליקה החמישית, כמו בשאר העולם (של אתמול), מוטב לנו לצפות לבלתי צפוי. 

 

"פוליטיקה של רואי חשבון" 

בחירות 2017 בצרפת היו אמורות להיות המשעממות בהיסטוריה. כשראו לאילו תהומות של אגרסיביות וטירוף הידרדרה מערכת הבחירות בארה"ב, התמלאו הצרפתים לגלוג. אז הם עוד לא ידעו שזו מחלה מידבקת. שארל דה גול (בימין) ופרנסואה מיטראן (בשמאל) מתהפכים בקברם: הם בוודאי תוהים איך, באופן חסר תקדים, קיימת הפעם אפשרות שלסיבוב השני לא יעפיל נציג של הסוציאליסטים או של הימין המסורתי. 

במשך שנים הורגלו הצרפתים: מפלגה אחת מכהנת, נכשלת, מוחלפת בקלפי וחוזר חלילה. שתי המפלגות הגדולות, הרפובליקנית והסוציאליסטית, קיימו בחודשים האחרונים פריימריז פנימיים במטרה לבחור מועמד לנשיאות. הכל האמינו שהמנצח בפריימריז של הימין יהיה גם הנשיא הבא, ומקרב הימין בלטו שני מועמדים - הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי, וראש הממשלה לשעבר אלן ז'ופה.

ואז באו הפריימריז בנובמבר, ופרנסואה פיון, המועמד שבסקרים גירד בקושי את המקום הרביעי - ניצח בגדול. סרקוזי התרסק (20 אחוזי תמיכה), ופיון גבר על ז'ופה ברוב מוחץ של כמעט 70 אחוזים. 

 

•••

אבל בשלב הזה נכונה לנו הפתעה נוספת: מי חשב שהילד הטוב של הפוליטיקה הצרפתית, בעל החזות של התלמיד המצטיין, יסתבך בפרשת משרות פיקטיביות של רעייתו ושל שני בניו? פיון משוכנע כי הנשיא הולנד ניסה לתפור לו תיק ולחבל בסיכוייו. בכך, לשיטתו, פעל הנשיא לסלול את הדרך עבור מי שכיהן כשר אוצר בממשלתו - עמנואל מקרון (39), שהתחתן עם מורתו המבוגרת ממנו ב־24 שנים, ושרואה את עצמו כ"לא ימין ולא שמאל". בצרפת, כך מתברר, יכולים ללמד אפילו את האמריקנים כיצד להפיק תוכנית ריאליטי מהשורה הראשונה.

מקרון. רואה עצמו "לא ימין ולא שמאל" // צילום: אי.אף.פי

אבל היו מי שהמשיכו, גם ברגעים הקשים ביותר, להאמין בפיון. כמו למשל סגן נשיא אגודת ידידות צרפת־ישראל בפרלמנט הצרפתי, ז'אן־כריסטוף פרומנטן. כאשר פיון מצא עצמו בלב סערת המשרות הפיקטיביות (שכונתה "פנלופגייט", על שם רעייתו הוולשית פנלופ), היה פרומנטן בין הבודדים שנשארו לצידו. 

"אני חושב שהבחירות מוכיחות עד כמה הצרפתים מאסו בשיטת העבודה של הפוליטיקאים הצרפתים, שנראית כמו פוליטיקה של רואי חשבון", אמר ל"ישראל השבוע" פרומנטן, שאותו פגשתי בניי־סור־סן, פרבר יוקרתי של פאריס. פרומנטן, שכיהן כראש העיר לאחר הנשיא לשעבר סרקוזי, בחר לתמוך דווקא במועמדותו של פיון. "אני מאמין שהוא ינצח, כי ברגע האחרון הצרפתים יבינו שהוא המועמד הראוי והמתאים ביותר", הוא אמר. יש לפרומנטן סיבה טובה להחזיק אצבעות: אם פיון ינצח בבחירות, מובטח לו תפקיד בממשלה הבאה.

מר פרומנטן, בבחירות 2017 אין סוגיה מרכזית אחת שבנוגע אליה עומדים המתמודדים למבחן. איך אתה מסביר את זה? 

"דווקא יש", ענה, "הפרשות השונות". הוא לא טעה - פיון, וכמותו גם מארין לה פן, הסתבכו כל אחד בנפרד עם מערכת אכיפת החוק.

"אני חושב שהצרפתים רוצה להביע את דעתם ולא לתת למנגנונים לקבוע מי ינהל את המדינה", אמר פרומנטן, והזכיר כי פיון טרם הורשע. "הגלובליזציה השפיעה על הפוליטיקה. לאזרח נמאס שקובעים בשבילו. הוא הריבון והוא הסמכות".

בניי־סור־סן, שם קיימנו את הראיון, יש להניח שפיון ינצח. אבל ניי־סור־סן אינה צרפת, ולכן פרומנטן ער לעובדה שמועמדים אחרים עלולים להגיע לקו הגמר. "בבחירות חסרות התקדים האלו, הכל יכול להיות", הודה.

מה קרה למארין לה פן? הסקרים מנבאים לה מקום בסיבוב השני, אבל הישורת האחרונה של הקמפיין שלה מגומגמת למדי. 

"לדעתי היא היתה משוכנעת שנושאי הטרור וההגירה הבלתי חוקית יהיו במרכז, אבל זה לא קרה. אחרי הפיגועים בבטקלאן והפיגוע הקטלני בניס היה ברור שזה יהיה נושא חשוב, אבל מאז עבר זמן. היום הפרשות הן שנמצאות בכותרות. לה פן לא מצליחה לשדר דבר חוץ מהמסר שלה בנושא מהגרים וזהות צרפתית, וזה כנראה לא מספיק כדי להגיע לארמון האליזה".

ונניח שלה פן ומלנשון יגיעו לסיבוב השני, איך תרגיע את התושבים היהודים בניי־סור־סן? מה יש לך לומר כדי להניח את דעתם?

"בחודש יוני צפויות בחירות לפרלמנט. צריך לדעת: האזרח הצרפתי אולי ישתעשע בהצבעת מחאה בבואו לבחור נשיא, אבל הוא אוהב להציב בלמים לנשיאים שלו - ולכן יצביע הפוך בבחירות לפרלמנט. גם לה פן וגם מלנשון ימצאו את עצמם עם פרלמנט עוין ואופוזיציה שתשתק אותם. בצרפת יש מה שנקרא 'קו־הביטציה', מצב שבו הנשיא שייך למחנה אחד וראש הממשלה למחנה אחר. זה קרה בעבר לז'אק שיראק עם ליונל ז'וספן, ואני חושב שגם במקרה שלה פן או מלנשון ינצחו, יהיו מולם בלמים בהתאם למה שמאפשרת החוקה".

 

בעד הנגד 

אם שני הקיצונים אכן יעפילו לסיבוב השני בבחירות, ייתכן שצפוי גל עלייה עצום מצרפת לישראל. כך לפחות סבור ז'ראר פריינטי, שכיהן כסגן נשיא הקרי"ף (ארגון הגג של יהודי צרפת). "במקרה כזה, אני מקווה שהישראלים יידעו לקלוט את יהודי צרפת שיבואו ארצה", אמר פריינטי ל"ישראל השבוע". עם זאת, הוא העריך כי בדקה ה־90 יצליח פיון להדביק את הפער, בדיוק כפי שעשה בפריימריז, ומי יודע? אולי אפילו ינצח. 

מבחינת היהודים, מאמין פריינטי, פיון הוא המועמד המתאים ביותר. "כאשר כיהן כשר אוצר", הסביר, "הוא חזר על הדברים שאמר ראש הממשלה היוצא מנואל ואלס: 'צרפת ללא היהודים איננה צרפת'". 

אין ספק כי צרפת עומדת בפני מהפכה חדשה. כל ארבעת המועמדים הם מהפכנים, בדרכם שלהם. הדברים נכונים בייחוד לגבי לה פן בת ה־48, שאם תנצח תוכל להרעיד לא רק את צרפת, אלא את אירופה ואפילו את העולם כולו: היא שואפת להוציא את צרפת מגוש היורו, ובכלל מהאיחוד האירופי. אמנם היא מבקשת להישמע נאורה, ולהחליף דיסקט מנוסטלגיה למשטר וישי לגעגועים לגנרל דה גול, אבל זה רק מהשפה אל החוץ. בפועל היא עומדת בראש מפלגה אנטישמית, שעושה שימוש ברטוריקה של הכחשת שואה. 

מנהיגת החזית הלאומית גם מצהירה שהיא נגד "השיטה". כמו צרפתים רבים היום: הם נגד הימין, נגד השמאל, נגד אירופה, נגד הבנקים, נגד הגלובליזציה, נגד היורו, נגד הגירה ונגד הבעד. ובכל זאת, למרות ההצהרות האמורפיות שעשויות לשבות את ליבם של בוחרים רבים, לה פן ניהלה קמפיין חלש ביותר. בימים האחרונים היא חזרה על הטקסטים הקבועים שלה נגד הגירה ונגד הטרור. לו הייתי בשלטון, טוענת לה פן, לא היו פיגועים כלל, מפני שהמפגעים לא היו מצליחים לחצות את הגבול לצרפת. תשובות של ממש למשבר הכלכלי הגדול שבו נמצאת הרפובליקה - אין כאן. 

לה פן. עומדת בראש מפלגה אנטישמית // צילום: גטי אימג'ס

כמעט במקביל לעצרת בחירות שערכה השבוע במרסיי, נעצרו שני ג'יהאדיסטים שתיכננו פיגוע ראווה גדול במהלך הבחירות. על גופם נמצאו שלושה קילוגרמים של חומר נפץ. ההערכה היא שלה פן ופיון היו על הכוונת, ואפשר להניח שהראשונה תנצל זאת עד תום כדי לגרוף קולות נוספים.

גם ז'אן לוק מלנשון, מועמד השמאל הקיצוני, נתפס כמועמד שמתנגד לשיטה. למעט סוגיית ההגירה, שלא מפריעה לו במיוחד, הוא כמו לה פן ממין זכר, עם יכולות הופעה מוצלחות יותר. הוא רהוט, בעל חוש הומור וגורף תמיכה בזכות הסרטונים הפופולריים שלו ברשתות החברתיות, בהתאם לרוח התקופה. הוא לא חובב ציון גדול - תופס את ישראל כמדינה קולוניאליסטית - אך בקהילה המוסלמית בצרפת, שאליה נחזור בהמשך, הוא זוכה לאהדה רבה. 

 

בין השתלבות להקצנה

ויש בבחירות גם דמות טרגית, מועמד הסוציאליסטים בנואה המון (49). המון נדחק לפינה וזכה ל־8 אחוזי תמיכה בלבד, אף ששימש אופוזיציה לנשיא הולנד. מה לעשות, כבר לא כל כך באופנה להיות מנהיג שמאל, בין שבארה"ב, בין שבישראל ובין שבצרפת. מי שמציל את השמאל ברפובליקה החמישית הוא דווקא מקרון, שלא מגדיר את עצמו כסוציאליסט. בתור מי שכיהן, כאמור, כשר האוצר של פרנסואה הולנד, הוא נחשב למועמד שלו ולמי שיציל את הסוציאליסטים בפרלמנט. 

ראוי לציין כי מקרון מתנגד לתנועת החרם על ישראל, וכן להכרה חד־צדדית של צרפת במדינה פלשתינית ללא מו"מ. משום מה, רבים מיהודי צרפת עדיין מגלים כלפיו חשדנות, פחות בגלל הסוגיה הישראלית ויותר בשל חוסר ניסיונו. מקרון נתפס בצרפת כתואם אובאמה של שנת 2008: תקווה גדולה, הבטחות רבות - וגם הימור גדול. גם אם הסקרים מנבאים לו ניצחון, לא בטוח שהצרפתים יסכימו לצאת להרפתקה הזו בדקה ה־90. רק 64 אחוזים מתומכי מקרון אכן משוכנעים כי יצביעו לו בקלפי, לעומת 75 אחוזים לפיון ו־84 אחוזים ללה פן. 

העובדה שמקרון הוא חביב התקשורת במדינה, כמו שהיתה הילארי קלינטון בארה"ב, יכולה לפעול נגדו כבומרנג. ברגעים האחרונים של הקמפיין, הוא בעיקר משתדל לא לעשות טעויות ולא לאבד את היתרון שלו. מבין ארבעת המועמדים המובילים, הוא זה שמחשיב את ארה"ב בעלת ברית והיחיד שלא רואה בפוטין שותף. מה חושבים המצביעים על תפיסות אלה? ביום ראשון נדע. 

צריך להקדיש כמה מילים גם לסוגיית הטרור, שבאופן תמוה לא עלתה לכותרות במהלך מערכת הבחירות. אולי הצרפתים מנסים להדחיק את המאורעות הכואבים, ואולי הזמן שחלף מסייע להם בכך, אבל אלו העובדות. אין ספק כי המיאוס של הצרפתים מהמפלגות הגדולות נובע, בין השאר, מכך שהאחרונות לא סיפקו מענה לבעיות החברתיות. בצרפת נוצרו כמה חברות נפרדות: אליטה, נגררים ומוסלמים, שרבים תוהים עד כמה הם מעוניינים להשתלב בצרפת. ארגון הגג של המוסלמים הצרפתים, אגב, רואה את עצמו כמשתייך לזרם האחים המוסלמים, וזה אולי אומר הכל. 

מלנשון. יפתיע את כולם? // צילום: אי.אף.פי

אפשר גם לזהות סימנים להקצנה דתית בקרבם. מי שמנסה להקביל אותם לקהילה היהודית, צריך לזכור שיהודי צרפת מעולם לא ביקשו לשנות את החברה. ההפך הוא הנכון - אחרי מהפכת 1789 הם אף התאימו את עצמם לצרפת החדשה. לא כך עם המוסלמים. 

העיתונאי והסופר הצרפתי מישל גורפינקל, מומחה לאיסלאם ומחבר הספר "אין עתיד ליהודים בצרפת", כתב לקראת הבחירות מאמר שבו סקר את הבעיות שגורמת דת האיסלאם בצרפת. כך, למשל, הסביר כי שיעור הגידול בכמות האוכלוסייה בקרב הקהילה המוסלמית במדינה, הוא הגדול ביותר באירופה; בשנים 2017-1967 גדלה אוכלוסיית צרפת מ־50 מיליון איש ל־67 מיליון איש, עלייה של 34 אחוזים. במקביל לכך, צמחה האוכלוסייה המוסלמית ממיליון איש ל־6-5 מיליון איש, עלייה של כ־600-500 אחוזים. צמיחה כזו לא נרשמה בשום מדינה באיחוד האירופי. לא בגרמניה, לא בשבדיה, לא בבלגיה ולא באוסטריה. 

גורפינקל מעריך כי בעוד 30 שנה, צרפת תהיה דומה לישראל (מדינה שאינה מוסלמית, עם קהילה מוסלמית גדולה) או אפילו ללבנון (מדינה מוסלמית עם מיעוט נוצרי). מן הסתם, הדבר יכול להשפיע על האופי של צרפת, על דרך החיים בה ועל תרבותה. לפי גורפינקל, היחס של המוסלמים בצרפת לדת צריך להדליק נורה אדומה מהבהבת. במרסיי טענו 83 אחוזים מהצעירים כי האיסלאם "הוא דבר חשוב מאוד" בחייהם. 29 אחוזים מהם החשיבו את חוקי השריעה כחשובים יותר מחוקי המדינה, ו־65 אחוזים מהם תומכים בעטיית חיג'אב, בורקה או בורקיני בחוף הים. 

וזו בדיוק הבעיה של היהודים בצרפת: הם מוצאים עצמם עומדים מול שתי חזיתות. מצד אחד החזית המוסלמית, ש־2,000 מחבריה הצטרפו לדאעש; ומצד אחר החזית הלאומית של לה פן, שבאופן מוצהר יוצאת נגד מוסלמים, אך בעקיפין מבקשת להילחם בזכויות של כל המיעוטים הדתיים במדינה. 

אפשר לנחש די בקלות למי יצביעו המוסלמים בבחירות. אם ב־2012 פרנסואה הולנד היה יקיר האוכלוסייה המוסלמית, הרי מאז הדברים השתנו. אולי בגלל הספר שכתב, "דברים שנשיא לא צריך לומר", שבו הודה כי "לצרפת יש בעיה עם האיסלאם" וכי מהגרים בלתי חוקיים רבים מדי חוצים את גבולות המדינה. מי שיחליף אותו במשבצת הכוכב התורן של הקהילה המוסלמית הוא מלנשון, התומך בהגירה וסבור כי אין פסול בלבישת חיג'אב במרחב הציבורי. 

מי שפיקפק בכך, היה צריך לבקר החודש בלה בורז'ה, שם ארגון הגג של המוסלמים בצרפת קיים יריד. "הסוציאליסטים לא הספיקו לתקוף את החיג׳אב והבורקיני", אמרה שם לילה, עקרת בית, שהפעם - איך לא - תצביע למלנשון. כשהבכירים בפאריס דרשו לשלול את האזרחות הצרפתית ממבצעי פיגועים, המוסלמים אולי כעסו; אך כשדרשו מהם להימנע מלעטות את הלבוש המסורתי שלהם בציבור, הם כבר היו מזועזעים באמת. 

"בעבר תהינו אם צריך להצביע", סיפר אחמד משרפי מהעיר ריימס, "היום אנחנו כבר שואלים את עצמנו למי להצביע". מבחינתו זה סימן לאינטגרציה בחברה, אחרים רואים בכך שיטה של המוסלמים להכתיב אופי חדש למדינה.

 

לא מוכנים להמר

בינתיים נראה שכל המועמדים שקועים עד צוואר במאמץ לקושש עוד קולות מקרב קהל המתלבטים שיכריע את הסיבוב הראשון (לפי חלק מההערכות, מדובר בכשליש מהבוחרים). עד הדקה האחרונה לא יהיה ברור מי ניצח. התמודדות של לה פן מול מלנשון בסיבוב השני תהיה בבחינת קטסטרופה עבור הרפובליקה, ולא רק עבורה.

מנגד, אם פיון או מקרון יתמודדו מול מנהיגת החזית הלאומית, ההיגיון אומר שההצבעה תתקיים לפרוטוקול בלבד. משפט מוכר לגבי הבחירות בצרפת: בסיבוב הראשון מצביע הלב, אבל בסיבוב השני המוח הוא שבוחר. ועדיין, איש אינו מוכן להמר על התוצאות. 

והדבר החשוב באמת בבחירות, מעבר לזהות המנצח, הוא העובדה שכל ארבעת המועמדים מנסים להצטייר כנציגי ההתנגדות לממסד השולט. ולחשוב שרק לפני כמה חודשים הצרפתים לעגו לדונלד טראמפ. נו, טוב, צוחק מי שצוחק אחרון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו