"פסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1969 שודר לראשונה בשידור חי בטלוויזיה. כל האמנים שהופיעו בו נסעו לבנייני האומה בירושלים באוטובוס אחד, חוץ מיהורם גאון, שהגיע ברכבו הפרטי. בדרך לשם כולנו הימרנו על אריק אינשטיין, שהתמודד עם השיר פראג, אבל כידוע מי שזכה בסוף היה דווקא גאון עם בלדה לחובש, ואריק הגיע רק למקום השביעי. בדרך חזרה באוטובוס הוא היה מאוד מדוכדך, וכבר באותה נסיעה אמר לנו שהוא פורש ולא יופיע יותר בפסטיבל הזמר, מה שאכן קרה".
את הסיפור הזה, אחד מני אלפים שהוא אוגר בכפייתיות מעוררת השתאות, שמע נעם רפפורט מהמוזיקאי והשחקן קובי רכט, שהופיע גם הוא באותו פסטיבל. כשרפפורט מספר אותו – עיניו בורקות. "אני חי בשנים האלה ועדיין משלם בלירות", הוא צוחק, וממשיך מייד לאנקדוטה נוספת. "השיר שישי חם, שרבים מכירים דווקא בשם חשיש ומופיע באלבום 'מדינת ישראל נגד קראוז שמואל' שיצא ב-1977, נולד במפרסת התל אביבית של שמוליק קראוס ז"ל וג'וזי כץ בשעת בין הערביים של יום שישי אחד", הוא מספר, "שמוליק ישב עם עיינה אילון, שדרנית גלי צה"ל ובת זוגו לשעבר של יצחק קלפטר, והיא סיפרה לי ש'במפרסת היה שולחן עץ ושמוליק החל לתופף עליו בעוד אני מגלגלת ג'וינט. שמוליק לימד אותי לגלגל והפכתי מהר מאוד למגלגלת מקצועית. הוא התחיל לשיר את המילה חשיש בוריאציות שונות, ואני אמרתי לו שהוא לא יכול לשיר ככה שיר על חשיש כי זה לא יתקבל טוב. שמוליק צחק ואמר לי שהוא כבר יעשה טריק שבו ירגישו-אבל-לא-ירגישו את המילה המפלילה'".
"פתאום, הופעה של דיפ פרפל"
רפפורט בן ה-45, נשוי ואב לשניים, מגדיר את עצמו כ"מוזיקאי וחוקר מוזיקה". הוא היה הקלידן של להקת "שליחי הבלוז" ושל אמנים כגון חמי רודנר, להקת רוקפור, דני סנדרסון ועוד, וגם להקה משלו היתה לו, "למוס למוס", שבהקלטותיה ניגנו בסיסט להקת תיסלם צוף פילוסוף ומתופף "רוקפור" לשעבר איסר טננבאום. לצד עשיית המוזיקה, קיימת אצלו אובססיה לשירים ולסיפורים מימי הולדתו של הרוקנ'רול, העולמי והישראלי. חדר העבודה הקטן בדירתו בפתח תקווה עמוס תקליטים וביוגרפיות של גיבורי רוק, כשלצידם ארכיון, אולי הגדול בארץ, של מגזיני בידור ומוזיקה משנות ה-70 וה-80 כמו "להיטון", "עולם הקולנוע", "הוליווד", "שמונה בערב" ועוד.
בשנים האחרונות הפכה האובססיה גם למקור פרנסה. רפפורט מעביר הרצאות על הביטלס, ג'ון לנון, פינק פלויד, לד זפלין, קווין, כוורת, אריק איינשטיין ורבים אחרים וטובים. בשנה שעברה הוציא את הספר "רוק מסביב לשעון" שבו אלפי סיפורים ואנקדוטות מעולם הרוקנ'רול של הסיקסטיז והסבנטיז. כעת הוא עובד על ספר חדש, פרויקט גדול שבו יביא את סיפורו של הרוק הישראלי בין השנים 1967 ל-1973, שלמען הוצאתו גייס בהצלחה מימון באתר "הדסטראט".
"האירוע הראשון שאני זוכר בהקשר לרוקנ'רול דווקא לא קשור למוזיקה", הוא מספר, "זה היה הרצח של ג'ון לנון ב-1980, כשהייתי בכיתה ב'. ראיתי את התמונה שלו מת, כי הרי צילמו אותו אחרי מותו, וזה חלחל אליי כבר אז. התמונה הזו הייתה המפגש הראשון שלי עם החיפושיות. אחר כך התחלתי לנגן על פסנתר כילד. ניגנתי ריצ'רד קליידרמן, ירושלים של זהב וכאלה... בחופש הגדול בגיל 14 קרה המפנה, כשבין כל התוכניות בטלוויזיה לילדים שודרה פתאום חצי שעה מהופעה של דיפ פרפל שצולמה ב-1970. אני זוכר את עצמי מסתכל ואומר 'ואוו!', חמישה חבר'ה מגודלי שיער מרביצים על גיטרות ואורגן מפלצתי. וכל זה עם סולן שיודע גם לשיר וגם לצרוח לשמיים. באותו רגע החלטתי שאני רוצה להיות אורגניסט כמו ג'ון לורד מהלהקה, שניגן על אורגן 'האמונד' מאסיבי עם סאונד מלכותי. התחלתי לחפש עוד מוזיקה כזו, והמוכרים בחנויות התקליטים ברמת השרון שבה גדלתי המליצו לי על פינק פלויד, קינג קרימזון, ג'נסיס ועוד. הם היו המנטורים שלי. ככה התחלתי לינוק את המוזיקה הזו, ומאז ועד היום זה ה-DNA המוזיקלי שלי".
מה עם מוזיקה ישראלית?
"היא התחילה בבית, עם כוורת. אבא שלי היה שומע אותם המון - וכילד ינקתי כל צליל וכל מילה, שהוטבעו בתוכי. בשלב יותר מאוחר גיליתי את להקות הקצב, כמו למשל 'אחרית הימים'. נהגתי לקרוא את כל הקרדיטים על עטיפות האלבומים, עד אחרון המקליטים, וככל שקלפתי את השכבות, גיליתי המון עומק בעולם הרוק הישראלי. העץ הוא גבוה, כמו בשיר, ומסתעפים ממנו המון ענפים".
אריק אינשטיין בפסטטיבל הזמר והפזמון ב-1969. ירד מהבמה // צילום: אמיתי לבנון
מסביב לספרו הראשון, "רוק מסביב לשעון" (בהוצאת "מרום תרבות ישראלית"), בנה רפפורט "סיפור כיסוי" מושקע שירד עד לפרטים הקטנים ביותר. "המטרה שלי היתה להוציא ספר שירכז בתוכו את האירועים המרכזיים בעולם הרוק בשנות ה-60' וה-70'", הוא מסביר, "ואז חשבתי מה אני רוצה לעשות? ספר יבש עם נתונים למביני דבר, או ספר שכולו פאן. הלכתי על האופציה השנייה, ויצרתי סיפור כיסוי על עיתון בשם רוק מסביב לשעון, שאותו כביכול ייסדתי והפעלתי החל משנות ה-50' בגלל תקליטון שקיבלתי מדוד שלי מאמריקה. עיתון פיקטיבי זה נמכר בשתי מכולות שכונתיות בתל אביב. בפתיח לספר הסברתי שהעיתון נסגר בשנת 1980, גם בשל סיבות כלכליות, אבל בעיקר בגלל מותו של ג'ון לנון, שאחריו הרגשתי שהמוזיקה מתה. במשך עשרות שנים, ה'גיליונות' הפכו לפריט אספנים נדיר ואז החלטתי להוציא אנתולוגיה מסודרת של כל גיליונות העיתון – כספר".
כל זה המצאה שלך?
"כן, אבל הסיפורים בספר נכונים כמובן. העיצוב של חגי מרום, שהוא גם המוציא לאור, ועשה עבודת נמלים, גרם לספר להיראות באמת כמו המגזין להיטון מפעם ואת הסיפורים אספתי ממקורות רבים בכל העולם. צללתי לארכיונים נדירים, לספרות באנגלית על הנושא, לביוגרפיות. בספר משולבים מצעדי פזמונים אמיתיים מהשנים ההן, וגם פרסומות אותנטיות, שהבאנו ממגזינים ישנים. אני אספן של עיתונים מפעם, ואם אני רוצה לקרוא עיתון טוב היום אני פותח להיטון מ-1971 או עולם הקולנוע מ-1969. אגב, גילוי נאות, בכמה מקומות יש 'תגובות' פיקטיביות של האמנים ל'כתבנו', שכמובן לא היה קיים באמת".
האייטמים הקצרצרים בספר מנוסחים בשפה הארכאית-משהו של השנים ההן, הכוללת תרגום של שמות השירים והאלבומים לעברית. כך, למשל, "ב־20 ביולי 1969 סיימה להקת לד זפלין הופעה בקליבלנד, אוהיו, מוקדם מהרגיל, וזאת על פי בקשת הקהל שביקש להגיע הביתה על מנת להספיק לצפות בשידור ההיסטורי של נחיתת האדם על הירח". או סיפור משנת 1980 בזו הלשון: "התקליטון החדש של פינק פלויד, 'עוד לבנה בחומה', מוחרם בדרום אפריקה. רוג'ר ווטרס לכתבנו: 'אני נגד חרם. מוזיקה היא מעל הכל'".
רוק מסביב למלחמות
במקביל למחקר על הספר שיצא, עסק רפפורט במחקר לספרו העתידי, העוסק כאמור בשנות הולדתו של הרוקנ'רול בישראל. "ידעתי שאני רוצה להוציא שני ספרים", הוא מסביר, "והספר על הרוק העולמי יצא קודם כי רציתי להביא לאמנים הישראלים שראיינתי מתנה".
התקופה הזו כבר סוקרה בהרבה ספרים, סרטים ותוכניות טלוויזיה. למה צריך עוד?
"זה לא מדויק. הרצון לספר נוצר מתסכול אישי שלי, כאדם שרוצה לדעת משהו על אלבום ישראלי כלשהו והמידע לא נגיש לו. קח למשל את האלבום שבלול של אריק אינשטיין, אתה נכנס לאינטרנט ויוצא עם אותם חמישה שישה נתונים שלועסים לך כל הזמן, ואלה נתונים יבשים. מבחינתי, המידע שיש על התקופה הזו רק מגרד את פני השטח - וכמו שאומרת להקת כוורת ב'סיפורי פוגי', נעמדתי ברחוב מה זה פינת רחוב למה.
"למרות כל התוכניות והתוכן שנעשה, עדיין נותרו בי המון שאלות לא פתורות שאף אחד לא ידע לענות לי עליהן. אז צללתי לארכיונים שכמעט לא נגעו בהם בעבר, כמו למשל מגזינים וכל מיני דיווחים ממקומונים ומתוכניות רדיו וטלוויזיה של פעם, ואז החלטתי ללכת יותר רחוק, ולראיין את האמנים ואת אנשי המקצוע שעבדו במוזיקה באותה תקופה. ראיינתי לספר כ-80 איש, החל מהמון אמנים, דרך הנגנים והמפיקים, ועד לטכנאים, המקליטים, בעלי אולפנים, מעצבי עטיפות התקליטים ועוד ועוד.
"על כל אחד עשיתי תחקיר לפני, והגעתי עם שאלות שעלו אצלי בראיונות אחרים. ירדתי ממש לעומק, לפרטי פרטים. בספר החלטתי שאני גם תוקף את התקופה ההיא מבחינה מוזיקלית, כלומר בא ושואל איך נוצר שיר? איך הוא נוגן? מה הצליל הזה? באיזה גיטרה אתה משתמש? מעבר לזה יש כמובן גם סיפורים על הקמות ופירוקי להקות, הופעות הזויות... להיפגש עם האמנים היתה מתנה בשבילי, ולא שיערתי כמה הם שמחו להיפגש. חלק אמרו לי 'אתה עושה עבודת קודש עבור התרבות הישראלית'. בתהליך העבודה על הספר קשר הוביל לקשר, והרבה אנשים עזרו לי להגיע לאנשים אחרים. אני יכול לומר לך באחריות שיש לי המון חומרים שלא סופרו מעולם".
למה בחרת דווקא את השנים 1967 עד 1973?
"מבחינתי, הרוק הישראלי נוצר ב-1967 עם יציאת האלבום של החלונות הגבוהים שהגיע לקהל הרחב. לפני זה היו להקות הקצב, אבל החלונות הגבהים מסמלים מבחינתי את הקמת הרוק הישראלי, כי זו הפעם הראשונה ששולבו מקצבים מודרניים עם שירה עברית ועם לחנים מקוריים וטקסטים בעברית. אגב, זה גם מה שאמרו לי האמנים, הסכימו איתי לגמרי שפה נוצר משהו אחר וחדש. גם בביקורות מהתקופה כתבו ככה. גם מלחמת ששת הימים מינפה את תעשיית המוזיקה, גם כי באותה תקופה נגמר המיתון והתחילה פריחה כלכלית, אבל בעיקר בגלל התקליטון ירושלים של זהב של שולי נתן, שהיה רב מכר ונתן דחיפה עצומה. התקליטון הזה הביא להתעוררות של חנויות תקליטים, והרבה להקות וזמרים התחילו להוציא תקליטים. אגב, היו המון גרסאות לירושלים של זהב, אפילו אריק איינשטיין עשה גרסה, כדי למכור תקליטים.... מלחמת יום כיפור, מנגד, היתה משבר גדול מאוד ולכן החלטתי לסיים איתה את הספר".
כדי להוכיח את הטענה בנוגע לחלונות הגבוהים, שולף רפפורט גזיר של עיתון "מעריב" מה-24 בינואר 1967, ובו "ביקורת" על הלהקה. "קבוצה חדשה, 'החלונות הגבוהים', נמצאת בשלב של חזרות", כותבת טלילה בן זכאי במדור "מסך ומסכה", "'החלונות הגבוהים' עשויים לחולל תפנית בחיי הזמר הישראלי. מעין 'גל חדש' שמקצבו מודרני, לחניו ומילותיו – מקוריים. אינך יכול להישאר שווה נפש כשאתה מאזין לשלישיה החדשה – אריק אינשטיין, שמואלי'ק קראוס וג'וזי כץ. ניכר שהם אוהבים את אשר הם עושים, והקצב – סוחף את המאזין".
הספקת לראיין את שמוליק קראוס או אריק אינשטיין?
"למרבה הצער לא, אבל ראיינתי את ג'וזי כץ כמובן, והיא סיפרה לי את סיפור ההיכרות שלה עם שמוליק ואת סיפור הקמת הלהקה. ראיינתי גם את אהרל'ה קמינסקי וזהר לוי שתופפו בתקליט, ואת מאיר אשל שהיה המקליט. אהרל'ה, שבכלל ניגן ג'אז, סיפר לי איך הוא הגיע ללהקה. חבר שלו, המוזיקאי והפסנתרן זיגי סקרבניק שנפטר מסרטן ביולי 1967, כשלושה חודשים אחרי צאת האלבום, היה בחבורה של אריק והביא אותו אליהם. אגב, הרבה מעידים שזיגי היה גאון מוזיקלי והוא זה שאחראי לסאונד של החלונות הגבוהים. אחר כך אריק הקדיש לו את השיר 'היה היה' באלבום 'פוזי'.
"בכל מקרה, שמוליק קראוס הגיע לאהרל'ה, דחף לו שני תקליטים ואמר 'תקשיב להם, זה מה שאני רוצה בתקליט שלי'. שני התקליטים היו ריבולבר, האלבום השביעי של הביטלס משנת 1966, והאלבום של האימהות והאבות. אהרל'ה סיפר לי שהוא בכלל היה נגן ג'אז, ומבחינתו לנגן רוק נחשב כירידת מדרגה. הוא הגיע לאולפן, עשה מה שעשה, ואחר כך כולם אמרו 'ואוו, מקצב חדש!'. מבחינתו זה היה עוד יום עבודה, 'לא חשבנו אז על מונחים של קלאסיקה', הוא אמר.
"האלבום הזה הוקלט עם אולפן נייד קטן נייד שהמקליט מאיר אשל הביא בתוך מזוודה. הם הקליטו בסרטי רול בת"א, אולפן שבו היו מקרינים סרטי קולנוע למבקרים. מאיר אשל, שגם עימו נפגשתי בראיון לספר, אמר לי 'בכלל לא הייתי מודע להיסטוריה שאנחנו עושים, באתי עם המזוודה, שמתי את המיקרופונים, הקלטתי והלכתי הביתה...'".
איך נולדה כוורת?
להקה נוספת התופסת מקום של כבוד בספר, כמו גם בתולדות הרוק הישראלי כמובן, היא להקת כוורת שאת סיפורה מביא רפפורט בהרחבה. "נפגשתי עם כל חברי הלהקה ויצא לי הרבה דבש מהכוורת הזו", הוא מספר, "עליתי למשל על זה שההופעה הראשונה של כוורת, כלומר הפעם הראשונה שהלהקה מה שנקרא 'פתחה קופה', התקיימה ב-15 ביוני 1973 שהוא יום הולדתו של אלון אולארצ'יק. אף אחד בלהקה (חוץ מאלון כמובן) לא זכר את זה. אגב, ההופעה ההיא התקיימה מול הרבה מאוד כיסאות ריקים...
"סיפור אחר עליהם הוא איך בכלל הומצא השם כוורת, אחרי הרבה דיונים וויכוחים. דני סנדרסון סיפר לי שיצחק קלפטר הציע את השם 16 אלף על הכביש, בהשראת פרסומת שהיתה אז לסובארו, שמכרה מכונית ב-16 אלף לירות. יוני רכטר הציע את השם צבי פופורציה וסנדרסון המציא בהתחלה את השם התמנון האיטר, שהפך אחר כך לשם של קטע מוזיקלי של הלהקה. אולארצ'יק הציע את השם להקת השנה, ודני אומר בצחוק ש'הוא כנראה ידע משהו שאנחנו עוד לא ידענו'. כשראיינתי את קלפטר, הוא טען שהוא לא זוכר את השם 16 אלף על הכביש ולא הוא הביא אותו, אבל עיינה אילון, שהיתה בת הזוג שלו, אמרה שאת השם הזה הציע בכלל אריק איינשטיין, ששיגר את ההצעה ללהקה דרך יצחק שניגן איתו. יוני רכטר סיפר שהוא לא יודע מה התחולל במוחו כשהציע את השם צבי פופורציה, וזכר שם נוסף שהוצע - בלי צ'לו".
אז איך הגיעו לכוורת?
בסוף סנדרסון הביא את השם כוורת. גידי סיפר לי שהוא ישב עם דני במכונית מתחת לבית של סבא וסבתא שלו. שם דני הנחית עליו את השם כוורת. וגידי, שתיפקד כמביע דיעות – ראה שם זה כדבר מדליק. אגב, יש בלהקה כאלה שאהבו את השם וכאלה שלא. את דיעותיהם על כך תקראו בספר".
להקת כוורת בתחילת דרכה. כמעט נקראו "צבי פופרציה" // צילום: יעקב אגור
מתי התחילה הלהקה להצליח בגדול?
"המפיק אברהם (דשא) פשנל שמע את השיר פה קבור הכלב, והבין שבאמת פה קבור הכלב. הוא זה שאמר ללהקה לחתוך את אופרת הרוק שלה למופע של שירים ולמערכונים. בהתחלה, דני רצה לעשות אופרת רוק ארוכה בשם 'סיפורי פוגי', עם עלילה על פוגי שמגיע מיפן ומספר לחברים בארץ על עלילותיו שם. יכול להיות שהיה להם שכל להקשיב לפשנל... לכוורת היתה נאיביות גדולה, לצד בגרות מוזיקלית בלתי מוסברת. הם היו ילדים שהעיזו, לא כל כך ידעו באמת מה הם עושים, אבל עשו את זה הכי ברצינות. הם לא הלכו לפי קווים מסחריים, רוב הזמן בלי גב כלכלי, ועשו מוזיקה פשוט כדי ליצור מוזיקה".
חלק חשוב בספר לוקחות הלהקות הראשונות שניגנו רוקנ'רול חי ובועט בישראל, אלו הן להקות הקצב. בפסטיבל הפופ הראשון שנערך בארץ, "פופ 70" שהתקיים בגני התערוכה, הופיעו להקות כמו "הצ'רצ'ילים", "כוכבי ציון", "הקטיפה", "הלימונדה", "הגולגלות", "האיקסים", "הבמה החשמלית" ועוד שמות רבים שנשכחו... באותן שנים הופיעו הלהקות בעיקר במועדונים קטנים ברמלה וברחוב המסגר בת"א, כמו למשל מועדון "המסכה" שבו ערך אריק איינשטיין את האודישן ללהקת "הצ'רצ'ילים, שלאחר מכן ניגנה איתו. בהעדר קהל גדול בארץ, ניסו חלק מהלהקות הללו את מזלן גם בחו"ל. אחת מהן היתה "הנסיכים" של דני שושן, שבה היה חבר לפני שהצטרף ללהקת "האריות".
"הלהקה הזו היתה להקת קאברים ברמה גבוהה, ודני הצטרף אליה כסולן", מספר רפפורט, "הם טסו לגרמניה עם אמרגן שהאמין בהם, והוא חיפש עבורם מקומות להופיע שם. הלהקה נסעה לגרמניה בלי שום תוכנית, אבל יום אחד הוא השיג להם הופעה במועדון ה'סטאר קלאב', אותו מועדון שבו הופיעו הביטלס. בעל המועדון היה יהודי שהתלהב מהעובדה שיש להקה מישראל והציע לנסיכים לחמם את הלהקות שהופיעו במועדון. ערב אחד, בשנת 1967, הם חיממו את ג'ימי הנדריקס - ולא שכחו להצטלם איתו. דני סיפר לי שבתקופה ההיא כל מי שראה את הנדריקס מופיע השערות נעמדו לו.
"הנסיכים" עם ג'ימי הנדריקס. "כל מי שראה אותו - נעמדו לו השערות"
"הנסיכים לא היתה הלהקה הישראלית היחידה שהופיעה בחו"ל. חיים רומנו סיפר לי שגם חברי להקת 'הצ'רצ'ילים' ראו את הנדריקס בחו"ל, אבל הם נאלצו ללכת באמצע ההופעה כי היתה להם הופיעה במקום אחר. הם יצאו בהליכה אחורה, כדי לקלוט עוד כמה שניות מהנדריקס".
"שברו את כל האמבטיה"
גם אירועים ספציפיים ומופעים שלהם חלק חשוב מעיצוב תרבות הרוק הישראלית, והתרבות הישראלית בכלל, לוקחים חלק בספר. כך, למשל, מוזכר בו המופע "יש כיסוי" שבו הופיע אריק איינשטיין עם להקת "אחרית הימים", שבאופן אירוני, המופע הזה לא הצליח לכסות את ההוצאות וירד מהר יחסית מהבמות. מופע מוזיקלי אחר, שבליבו קונפליקט המעסיק את הציבור הישראלי עד היום וזכה להד ציבורי נרחב ושלילי ביותר, כולל ביקורת נוקבת מצד פוליטיקאים ואנשי צבא בכירים, היה "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין שעלה לבמות ב-1970 וביקר בחריפות את מלחמת ששת הימים.
כרזת המופע "יש כיסוי", 1972
"זהר לוי היה המפיק המוזיקלי של מלכת האמבטיה ויוסי מנחם ניגן בס במופע", מספר רפפורט, "והם סיפרו לי על כל הבלאגן שליווה את המחזה. היו הצגות שבהן הנגנים והשחקנים קיבלו מכות, הקהל זרק לבנים על הבמה, היו הפגנות בחוץ של מאות אנשים. שניהם סימנו את ההופעה באולם וויקס בירושלים, שהתקיימה ב-27 במאי 1970, כהופעה הגרועה ביותר של מלכת האמבטיה. יוסי מנחם סיפר ש'זו היתה ללא ספק ההופעה הגרועה ביותר בהפקה הזו. אנשים רבים, שהגיעו למחות נגד קיום המופע, פרצו לאולם עלו על הבמה והחלו לבצע את מחאתם באופן הכי אלים שיש. אחד מהם זרק את רובי הפסנתרן הצידה, התיישב על הפסנתר והתחיל לנגן את התקווה. אני לא היססתי, קפצתי ממקומי וסגרתי את מכסה הפסנתר על אצבעותיו. לא אתפלא אם הוא שבר אצבע או כמה מהתגובה שלי... אנשים הלכו מכות עם אגרופים, חלקם שברו לחתיכות קטנות את התפאורה, ובכך בעצם שברו את כל האמבטיה'.
"הצגה נוספת שבה נשברו דברים הייתה 'שיער'. נפגשתי גם עם אורי אלוני, מייסד העיתון להיטון, והוא סיפר לי שיום אחד, בשנת 1970, הוא נכנס אל מאחורי הקלעים של ההצגה עם מצלמתו כדי לתעד את המתרחש בשביל העיתון שלו. ברגע בו החלה מצלמתו לתקתק – קפץ עליו במאי ההצגה וגרם לו חבלה בידו, תוך נסיון להוציא ממנו את המצלמה שהנציחה בתמימותה גילגולי סיגריות מתקתקות. כולם שם נכנסו לפאניקה שצילומיו יגיעו אל המשטרה. בסוף אכן הגיע העניין למשטרה עם תלונה של אלוני נגד אותו במאי".
כרזה לקראת הופעה של המחזמר "שיער", 1970
מתי, אושיק ואליעזר
כמו שודאי הבנתם, יש בספר גם לא מעט רגעים רומנטיים. אחד מהם הוא פגישתם הראשונה של מתי כספי ושלמה גרוניך, צמד שיצירתו המשותפת שינתה את פני המוזיקה הישראלית. "כספי וגרוניך נפגשו לראשונה דרך השיר פנקס הקטן שכתב דן אלמגור וביצעו ששי קשת ואבירמה גולן כ'הוד מעלתה'", מספר רפפורט, "שלמה גרוניך, שהיה אז צעיר ועדיין לא מוכר בכלל, סיפר לי ש'מתי שמע על פסנתרן צעיר ומוטרף מחדרה, שהייתי אני, וצילצל להזמין אותי לאולפן קולינור ברחוב בר כוכבא בתל אביב. כשהגעתי לשם הוא אמר לי לאלתר מה שאני רוצה על השיר פנקס הקטן, ואני התחרעתי עליו. האווירה בהקלטת השיר היתה ספוגה ביצירתיות ובסקרנות. שנינו לא ידענו אז שזה היה הרגע שבו נוסד הקשר הנצחי בינינו' מצד שני'
"הגירסה של מתי לסיפור היתה קצת יותר פרקטית. הוא הפיק את שירי המחזה 'עיר הגברים', על פי ספרו של דמון ראניון, וחיפש פסנתרן. ידידה ששירתה איתו בלהקה צבאית הכירה את גרוניך והמליצה עליו. מתי סיפר ש'לא היה אודישן או משהו כזה, פשוט ביקשתי להכניס אותו ישר לאולפן, שבו פסנתר קיר מצ'וקמק ולא מכוון אבל זה ממש לא הפריע לי, העיקר היה לנגן ולהקליט. את השיר פנקס הקטן ביצענו שלמה ואני בארבע ידיים וכך הוא הועבר להקלטה הידועה. אני ניגנתי את האקורדים בחלק הנמוך של הקלידים, ושלמה אילתר את סגנונו הייחודי בחלק הגבוה'".
כרזת המופע "מאחורי הצלילים" של מתי כספי ושלמה גרוניך, 1973
עם כספי נפגש רפפורט בדיוק ביום שבו נפטר מוזיקאי אחר, אחד בשם לאונרד כהן. השניים דיברו על מלחמת יום כיפור, שבה הגיע לאונרד לארץ והצטרף למתי, אושיק לוי, אילנה רובינא ופופיק ארנון לסיבוב הופעות מול החיילים בחזית.
"מתי כספי סיפר שפגש את אושיק לוי בקפה 'פינתי', שבו נהגו האמנים להיפגש", מספר נעם, "שאלנו זה את זה מה בכוונתנו לעשות כדי לעזור לחיילים במלחמה שפרצה לפתע, ואושיק סיפר לי שלאונרד כהן נמצא בארץ ושהוא יצרף אותו אלינו. למחרת הפגישה כבר יצאנו בוואן צבאי לכיוון סיני. באחת השיחות הראשונות שלי עם לאונרד הוא הסביר לי ששמו בעברית הוא אליעזר, ומאז התחלתי לקרוא לו ככה בכל הסיבוב המשותף שלנו. הוא אהב את זה מאד".
לאונרד כהן ומתי כספי במלחמת יום כיפור. משמאל: אריק שרון // צילום: קובי דורון
"רואה בספר שליחות"
המטבח המוזיקלי שבו רוקח רפפורט את המתכונים המרכיבים את הספר לא ממוקם בחדר האחורי של מועדון אפוף עשן סמיך ומתוק, אלא דווקא בדירתו שבפתח תקווה. שם, בלב הבורגנות, הוא נכנס לחדר העבודה שלו – וחוזר לשנות ה-60. "אני לא כל כך שומע מוזיקה של היום, וגם לא של האייטיז והניינטיז, הוא מסביר, "זו בחירה שלי. אמרתי ליואב קוטנר, שהוא חבר טוב וגם מודל לחיקוי עבורי עם התלהבותו בנושא ואהבתו האדירה למוסיקה : 'אתה מצליח לשמוע הכל, אבל אני צריך כמה תוחלות חיים כדי ליהנות מכל דבר באמת לעומק'. אני מעדיף להשקיע את החיים שלי בתקופה שאותה אני מוצא הכי קרובה אליי, ולינוק ממנה עד הסוף".
אתה מוצא בתקופה ההיא גם פרנסה?
"כמוזיקאי, יש בארץ תקרת זכוכית וקשה מאוד להתפרנס, במיוחד כשיש משפחה וילדים. אז אמרתי לעצמי לעצמי 'יש לי ידע גדול על מוזיקה משנות ה-60' וה-70', יאללה, צא להרצאות'. מבחינתי, ההרצאות האלה הן מנהרת זמן קסומה לימים שלא יחזרו. אני נהנה ביותר לספר לאחרים על מה שאני אוהב. אני משלב בהן מוזיקה וקליפים, וכמוזיקאי מקצועי אני לא בא לדבר על היסטוריה, אלא על מוזיקה. אני מכניס את האנשים אל מאחורי הצלילים, לתוך האולפנים ולהוויה המוזיקלית של עשיית שיר ואלבום. יש להרצאות ביקוש והן מביאות יותר פרנסה מהמוזיקה. אנשים צמאים לזה, לחזור לימים שבהם הטלוויזיה היתה בשחור לבן והחיים היו בצבע".
וזו הכוונה גם בספר?
"אני רואה בספר הזה שליחות, להביא את הקסם ואת היופי של השירים והיצירות מהתקופה ההיא ולהסביר מדוע השירים נשמעים תוססים, רעננים ואפילו פורצי דרך עד היום. הגיע הזמן לשמר את תרבות הרוק הישראלי. גם עבורנו, הקהל, וגם עבור האמנים עצמם. לתת להם את האפשרות להציג את הסיפורים והיצירות שלהם בעצמם, באופן שלא סופר עד כה. יש בספר גם חשיבות עבור הדור הבא, כי ככל שאנחנו מתקדמים בזמן, השורשים נשכחים. העץ הוא גבוה והעץ הוא ירוק. אבל אם לא נשקה את שורשיו – הוא יתרסק לאדמה בחבטה אדירה.
"אבל העיקר עבורי היא הגישה - מוזיקה היא פאן. אני זוכר שלשמוע תקליט היה יציאה למסע של 40 דקות. הייתי שם אוזניות, צולל פנימה ויוצא מזוכך. היום זה כבר לא קורה, כבר לא שומעים ככה מוזיקה. תראה לי מישהו שסוגר את הטלפון לשעה כדי להקשיב לתקליט שלם. אומרים שהתקליטים חוזרים, אבל לא שומעים אותם כמו פעם, אלא ברקע. אני חושב שצריך לבוא למוזיקה בקטע אוהב, נלהב, לא אקדמאי. לפעמים, כשאני קורא מחקרים אקדמאיים על מוזיקה אני לא מצליח לצלוח אותם. המטרה שלי היא להנגיש את המחקרים שלי לקהל הרחב כסיפורים כיפיים, שידברו לכמה שיותר אנשים. גם בהרצאות וגם בספרים אני בא לספר על מוזיקה ועל איך היא נוצרה. מוזיקה לא באה מהמאדים, אנשים יצרו אותה וחשוב לספר את הסיפור שלהם - ושלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו