לפני עשור אריק ברמן היה השם הכי חם במוסיקה הישראלית. שבעה שירים מאלבום הבכורה שלו, שהתפוצץ כאן בגדול, נכנסו אז לפלייליסט של גלגלצ, וברמן, שזוהה עם "חבורת רימון" לצד מירי מסיקה, קרן פלס ואיה כורם, ייצג קול חדש של פופ־רוק מקומי ונבחר לאיש השנה במוסיקה. הוא הצליח לכוון אז לדור חדש, שהזדהה עם האמירות שלו על זוגיות ועל ההתלבטויות של אדם צעיר בעולם משתנה. מאז חלה הידרדרות במעמדו. אלבומו השני הצליח, אבל פחות, ואז הוא נסע לחפש את עצמו באמריקה וחזר עם פרויקט יומרני של ארבעה אלבומים, שלא הצליח.
עכשיו ברמן חוזר בכוחות מחודשים עם האלבום החדש "אהבה ואלוהים אחרים", מגובה בניהול האמנותי של חיים שמש ובהפקה המוסיקלית של תמר אייזנמן, שניים שתעשיית המוסיקה מעריכה ואוהבת. המטרה של ברמן, חוץ מלעשות אלבום טוב, היא לשוב ולהצטרף למעגל אמני הרוק שהמדיה, התעשייה והקהל מפרגנים להם.
באלבום החדש הוא עומד במשימה הכפולה. זה אלבום טוב עבור הקהל שאהב אותו בעבר, וצפוי לשוב כאן אל חיקו - אנשים עם טעם מעודן יותר או אלטרנטיבי יותר ייעקמו כאן את האף - וזה בהחלט אלבום שאמור להחזיר אותו למילייה היוצרים ששמים אליהם לב.
נכון, עבר עשור, מפת המוסיקה הישראלית שונה לחלוטין, ועדיין, הכוח של ברמן כיוצר, הנכונות שלו להיחשף, ההומור הציני החד שלו וההבנה שלו איך לחדור לראש וללב של הקהל מסייעים לו להגיש רשימת שירים ראויה.
פמיניסטיות עלולות לראות בו דושבג מתקרבן, אנשי ימין עוד יטענו שבגלל אנשים כמוהו השמאל יישאר לנצח באופוזיציה, אבל קשה שלא להעריך את האופן שבו ברמן מביא את האמת שלו. המילים שלו מצליחות לדלות פנינים, גם אם חלקן נשמעות מזויפות, מנופחות מאגו או ציניות להחריד, וגם אם לחלק מהמאזינים (והמבקרים) הוא יישמע פאתטי ונטול עומק.
ב"החיים", השיר הפותח, עם הכנות ומורכבות הכתיבה, שהיא לעיתים אסוציאטיבית, הוא מציג מעין המשך דרך לשלמה ארצי. גם ב"התמונה הגדולה" יש מן השלמה־ארציות (שלא לומר היאיר־לפידיות), וברמן שוב כותב על עצמו ועליה, ועל אלוהים: "אבל אם יש אלוהים הוא כבר יראה לי את הדרך, ואם אין - אז מה זה משנה?" אוי, כמה חילונים הולכים להתחבר למשפט הזה.
ב"כמו בן אדם" ברמן עובר לעמדת הגבר המתקרבן והמתייסר, שאישה, אחת בשם הילה, שברה לו את הלב. כמה נעים להתכדר לתוך עצמך עם משפט כמו "ואני מת לסלוח לך, אבל לא זוכר על מה כל כך, אנ'לא יכול אפילו לשנוא אותך כמו בן אדם".
בשיר הרביעי, "איפה המצלמה שלי?", ברמן כותב על ראש הממשלה ואשתו, ואחר כך מעין פרודיה על הישראלים העכשוויים, המכורים לריאליטי ולסלולרי ובו בזמן מייללים על מות התרבות. שיר שהוא בית ספר לכתיבה צינית ומופת לאמנות הצמצום. אבל לפעמים, מרוב ציניות וכפל משמעות ישראלית גברית מתלבטת - שמחים ומקטרים, יורים ובוכים, פמיניסטים אבל דושים - ברמן מתחיל להישמע כמו פרודיה על עצמו. ב"אסתטיקה סובייקטיביסטית בראי המאה ה־21", על רקע קאנטרי־רוק, הוא שר: "אהבה זה כימיקלים, מה לא ידעת?" ו"יש כל כך הרבה דרכים לומר: 'את לא מספיק יפה'". ברמן כל כך מתאהב כאן בעצמו, אני בטוח שהם ימותו על זה שם בגלגלצ.
רגע של כנות אמיתית נרשם ב"אני לבד אבא". ברמן לא מצליח ליצור קשר רגשי עם אביו, מצטט בחן ממאיר אריאל ("העגלה נוסעת"), ובזמן שכל בני גילו מתקדמים בחיים, הוא עוד יושב עם הגיטרה ושר. כן, זה עצוב.
ב"הלא כלום", שיר חשוב, ברמן מוחה נגד התקשורת והפוליטיקה והטייקונים. "מר מיליארד דולר קבר חברה בע"מ / עלה לרגל אל הרנטגן ורץ לדוג זהב בים" הוא שר על נוחי דנקנר, ומשמיע הקלטה של ד"ר הנרי אונגר, מרצה לפילוסופיה ואמנויות. "חושבים שאנחנו לא נשים לב - הם צודקים", כותב ברמן על מי שמצקצק מול החדשות אבל מחכה ל"האח הגדול".
ב"חיל ובהלה" הוא שר "בסוף היום אתה רוצה לצרוח, אבל לא נשאר לך כבר כוח", ומוסיף: "הכן קברך לחורף... ואז המנחה צורח יש לנו מנצח". עוד שיר מחאה נגד הישראליות וזעם נגד המכונה, שהקהל ישיר איתו בהופעות. האירוניה היא שברמן, אם רק ייקרא לדגל, ישמש בעצמו מנטור או שופט בריאליטי מוסיקלי. גם אותו תיקח למטה המכונה.
לקראת סיום הוא רומנטי ב"שמלה טבעת ומהר"; וב"ואף על פי כן" הוא מחבר "בייבי" פופי עם טקסט מורכב ועמוק יותר, והתוצאה היא שיר טוב. עוד שיר טוב הוא "שניים", שנמשך רק 35 שניות, ובו, אחרי שבמשך אלבום שלם התלונן על בחורות שעזבו אותו, סוף סוף יש לו זוגיות, אבל אין לו שיר. וזה קטן ויפה וכן, מרגש.
אריק ברמן, "אהבה ואלוהים אחרים", NMC
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו