טורי הרווח וההפסד שעורך לעצמו "חמאס־עזה", כדי להחליט אם, אך בעיקר מתי, לצאת למערכה נוספת נגד ישראל, הם גם "השבילים המסומנים", שאותם בודקים גורמי ההערכה בארץ בשבע עיניים, בניסיון ללמוד על כוונות האויב ו"להיכנס לראשו".
השאלה מה חמאס ירוויח ומה יפסיד מעימות נוסף עם ישראל היא - לפחות תיאורטית - שאלת היסוד, שאמורה לסייע למודיעין להעריך נכונה את רמת הסבירות למערכה נוספת בדרום ובעיקר את עיתויה.
כשראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי, מתאר משבר כלכלי קשה ברצועת עזה, הוא מתכוון למעשה לומר ששעון החול אוזל; שאנו מתקרבים לרגע שבו "חמאס־עזה" עלול לומר לעצמו שהמצב הכלכלי ברצועה כה גרוע, עד שאין לו עוד מה להפסיד.
אלא שמנגד, נמצאים נתונים הפוכים שעשויים ללמד שלחמאס בכל זאת יש עדיין מה להפסיד: המדינות התורמות שהתחייבו אחרי צוק איתן להעביר לעזה כ־4 מיליארד דולר, כדי לשקמה, העבירו עד כה רק כחמישית מהסכום. אחדות מהן דורשות מחמאס הוכחות וערבויות לכך שהכספים הללו ינוצלו רק לשיקום אזרחי, ולא לפיתוח עצמי של נשק או לבניית בונקרים ומנהרות. אם חמאס ייזום עתה סיבוב נוסף, הוא מסתכן באובדן הסיכוי, או לפחות בדחייה משמעותית, של קבלת הכספים הללו.
והנה עוד שני משתנים הפוכים, שכל אחד מהם יכול להביא את חמאס להתנהלות אחרת: מערכת הביטחון שקלה, רק לפני חודשים אחדים, לחזור ולאפשר לפועלים מעזה לעבוד ולהתפרנס בישראל ולהשתכר כאן שכר יומי שגבוה פי שניים ושלושה מזה שאותו הם מרוויחים בעזה. שר הביטחון ליברמן דיבר על כך בגלוי. שיעור האבטלה בעזה כבר הגיע ל־58 אחוזים, ומספר ההתאבדויות שם על הרקע הזה נסק בשנתיים האחרונות.
ישראל, כידוע, גם מעבירה לרצועה אספקה שוטפת של מזון, מוצרי צריכה ביתיים, תרופות, דלק ואפילו מעט חומרי בנייה. עימות עכשיו יקטע לתקופה לא ידועה את האספקה הישראלית ואולי גם המצרית לעזה, ובוודאי ידחה לפרק זמן לא ידוע את ההחלטה שעדיין נמצאת על הפרק - לאפשר לפועלים מעזה לשוב ולעבוד בישראל.
מנגד - פוגשת תמונת המציאות האפשרית הזאת הנהגה חדשה, בעלת פרופיל קיצוני, שבראשה עומד יחיא סנוואר, מבכירי הזרוע הצבאית של חמאס לשעבר. לצידו, ב"לשכה המדינית" החדשה של הארגון, מכהנים עתה לפחות עוד חמישה חברים המזוהים עם הזרוע הצבאית של הארגון (גדודי עז א־דין אל־קסאם), שניים מהם משוחררי עיסקת שליט שריצו תקופות מאסר בכלא הישראלי. האוריינטציה הטבעית של מוקד הכוח החדש הזה ב"לשכה המדינית" של חמאס נוטה לקיצוניות ולעימות.
אחד השיקולים שעלולים לדחוף את הנהגת חמאס החדשה לעימות הוא מידת הרלוונטיות של המנהרות ההתקפיות חוצות הגבול - כ־15 במספר, על פי פרסומים אחרונים - שעדיין נותרו בידי חמאס אחרי צוק איתן. ככל שהזמן חולף והשקט נשמר, ישראל יכולה לקדם בנחת וללא הפרעה את הפרויקט ההנדסי והטכנולוגי נגד המנהרות בגבול הרצועה.
מנקודת מבטו של חמאס, המנהרות הללו, ככלי התקפי נגד ישראל, חיות על "זמן שאול"; עובדה שעלולה לדרבן את חמאס להשתמש בהן קודם שישראל תהפוך אותן ללא שמישות לפני הלחימה, או שתצליח לייצר מנגנונים שיקשו את השימוש בהן.
לשטח חוקים משלו
שני "שחקנים" נוספים, שכל אחד מהם יכול להשפיע על חמאס אחרת, הם שר הביטחון אביגדור ליברמן מצד אחד, ודאעש מצד שני: בניגוד למשה (בוגי) יעלון, קודמו בתפקיד, שר הביטחון הנוכחי ליברמן הזהיר את חמאס, שאם יפתח במערכה נוספת בעזה, ישראל תדאג לכך שבסופה הוא לא יוסיף עוד לשלוט ברצועה.
בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב מעניקה לכאורה לישראל חבל ארוך יותר מבעבר, כדי לממש מטרה של מיטוט שלטון חמאס בעזה. בחמאס ערים לכך, אבל לשטח יש, לא פעם, חוקים משלו.
אחד "השחקנים" שעלולים להחריף את המצב הוא דאעש, או בדמותו העזתית - אנשי הארגונים והקבוצות הסלפיות, תומכי ארגון המדינה האיסלאמית בעזה ובסיני. שני שיגורי הקטיושות מסיני לשטח ישראל בפברואר האחרון - האחד לאילת והאחר למערב הנגב - הם מעשה ידי הארגונים הללו, וכך גם השיגורים לאזור שער הנגב.
ישראל רואה בחמאס אחראי לכל ירי מהרצועה, וכללי המשחק המחמירים בעידן שר הביטחון ליברמן הביאו לתגובת אש "לא פרופורציונלית" על ירי הקטיושות של הארגונים הסלפיים, ולפגיעות ישירות רבות יותר במטרות חמאס לאורך קו הגדר.
התגובה הישראלית הקשה הסלימה לפחות מילולית את האיום החמאסי. ראשי הארגון הודיעו פומבית שלא יכילו עוד את "המשוואה החדשה" של ליברמן, ושאם יופצצו שוב - יגיבו בעוצמה. האם הטיפוס על "עץ גבוה" שכזה מחייב מול הציבור הפלשתיני?
מנקודת מבט פסימית - וגורמי הערכה מצווים להביא בחשבון את האפשרות הגרועה ביותר ולהציגה בפני מקבלי ההחלטות - חלק מהגורמים שסחפו את ישראל וחמאס לעימות ביולי 2014 שוב כאן, ואליהם הצטרפו עתה גורמי סיכון נוספים.
מצוקת התושבים בעזה, ערב צוק איתן, היא אחת הדוגמאות שדו"ח המבקר מהשבוע שעבר הזכיר, ואין זה מקרה שראש אמ"ן הרצי הלוי מדבר דווקא עכשיו על מצוקה דומה.
המצב הכלכלי בעזה הוא בכי רע. לפני כשנתיים צפה האו"ם שעד 2020 לא יהיו בעזה מים ראויים לשתייה. האקוויפרים של מי התהום בעזה מיצו את עצמם בעקבות שאיבת יתר. מתקן התפלה יחיד מספק רק כעשרה אחוזים מצריכת המים ברצועה, ומחירי המים עולים. העשירים משלמים הון על מים מותפלים, אך רוב הציבור צורך מים בעלי דרגת מליחות גבוהה יותר למטרות שאינן שתייה, דוגמת כביסה, ניקיון ורחצה.
השעון מתקתק. ראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי // צילום: דודי ועקנין
גם אספקת החשמל לעזה מקרטעת, למרות הסיוע הישראלי והמצרי. יחידות משק ביתיות ברצועת עזה מקבלות חשמל רק שבע שעות בממוצע ביממה.
אם לא די בכך - גם האבטלה ברצועה גואה ונושקת ל־60 אחוזים; כשליש מאוכלוסיית הרצועה אינה מחוברת למערכת הביוב. תעלות ביוב צרות ופתוחות, ובורות ספיגה, מעלים את שיעור התחלואה הנובעת מזיהומים. בחופי הרחצה של אשקלון אפשר לא פעם לראות שאריות ביוב ושופכין שזרמי הים נשאו מחופי עזה צפונה. לכך, כאמור, אפשר להוסיף את העיכובים וההקפאות של כספי "המדינות התורמות", ואת חומרי הבנייה שמועברים לעזה במשורה - והרי לכם מרעום נוסף בחבית חומר הנפץ ששמה עזה.
היגיון הפוך
כיצד כל זה משפיע על חמאס? ההיגיון אמנם מחייב הפניית כל סיוע ותקציבי שיקום לטובת התושבים והאוכלוסייה, אבל ה"היגיון" של "חמאס־עזה", אינו בהכרח ההיגיון המקובל. חמאס משקיע רבים מכספי ואמצעי הסיוע בשיקום כוחו הצבאי. מנקודת מבטו של הארגון - יש לממש את הצו הדתי של רעיון ההתנגדות, גם אם הסיכוי לנצח במסגרת אותה התנגדות, אינו גבוה.
השנתיים וחצי האחרונות היו אמנם השקטות ביותר בעשור האחרון - רק 45 רקטות נורו מהרצועה, ומתוכן רק ארבע נפלו בשטחים מאוכלסים, אלא שאת השקט הזה מנצל חמאס כדי להשיב לעצמו לפחות חלק ממה שאיבד בעופרת יצוקה.
המנהרות ההתקפיות - רק למדנו - עדיין כאן. חומרי גלם שהיו נחוצים לשיקום אזרחי, הופנו לייצור אמצעי לחימה ושיקום תשתית המנהרות. חמאס השתלט על חומרי הגלם הללו - מלט, ברזל ועצים - עוד קודם שהגיעו ליעדם האזרחי, ובמקרים אחדים הפקיע או רכש חומרים אלה מהאזרחים.
בהלווייתו של עסאם עמר סעיד אלכתנאני, פעיל חמאס שנהרג בקריסת מנהרה בסג'עייה, נאם ח'ליל אלחיה, חבר הלשכה המדינית של חמאס, ואמר כי פעילי גדודי עז א־דין אל־קסאם ימשיכו לחפור מנהרות ביום ובלילה, משום שהמנהרות הן "הנשק הטוב ביותר שיכריע את ישראל".
לפי האו"ם, עד 2020 לא יהיו בעזה מים ראויים לשתייה. פלשתינים בחאן יונס // צילום: אי.אף.פי
ערב מבצע צוק איתן היו בידי חמאס כ־11 אלף רקטות, רובן לטווחים קצרים ומיעוטן לטווחים ארוכים (עד 160 ק"מ). בתום המבצע נותרו בידי חמאס כשליש מכמות הרקטות, אחרי שירה כ־4,000 מהן לעבר ישראל, ואיבד חלק נוסף בתקיפות הישראליות.
מומחי "מרכז המידע למודיעין וטרור" אומרים שחמאס מעניק עתה עדיפות גבוהה להגדלת מלאי הרקטות ומלאי פצצות המרגמה שלו, ושם דגש על הנשק תלול המסלול לטווחים קצרים. במקביל, מאמן חמאס כוחות ייעודיים כדי להעתיק את המלחמה לשטח ישראל בהפתעה, הן באמצעות המנהרות ההתקפיות והן באמצעות "הקומנדו הימי" שלו; לחדור ליישובים ישראליים כדי לבצע פיגוע ולחטוף ישראלים במטרה להשתמש בהם כ"קלפי מיקוח".
אחרי צוק איתן, חמאס עיבה והרחיב את הנוכחות שלו לאורך הגבול עם ישראל ובנה שורה של מוצבים קדמיים במרחק כמה מאות מטרים מגדר הביטחון. לצד המוצבים נבנו גם מגדלי תצפית, וסמוך לגדר הביטחון נסללה דרך.
בד בבד, חמאס מנסה כל העת לפתח נתיבים אלטרנטיביים לשם הברחת אמצעי לחימה, ציוד צבאי וחומרי גלם. ההברחות דרך חצי האי סיני נפגעו קשות אחרי שהמצרים נרתמו לחסום ערוץ זה, הרסו מנהרות וסגרו את מעבר רפיח. התחליף עתה הוא הברחות מישראל, תוך כדי ניצול מעבר סחורות אזרחיות דרך המעברים וגם שימוש בנתיב הימי, בין הרצועה לבין סיני, באמצעות דייגים מקומיים.
גם שיתוף הפעולה בין שלוחת דאעש בסיני לגדודי עז א־דין אל־קסאם מסייע לחמאס. בשנתיים האחרונות, בעודו נלחם בארגונים הסלפיים ברצועה, סייע חמאס לדאעש־סיני בייצור אמצעי לחימה ובטיפול בפצועים, בעוד דאעש־סיני סייע לחמאס להבריח לעזה אמצעי לחימה שמקורם בלוב ובסודאן.
חמאס, על פי ההערכות בצה"ל, לא השיב לעצמו את האמצעים והיכולות שהיו ברשותו לפני מבצע צוק איתן. אנשי "מרכז המידע למודיעין וטרור" מעריכים לפיכך כי בעימות הבא - חמאס ינסה לפגוע קודם כל ביישובים ובמטרות צבאיות הסמוכים לגבול. יכולתו להגיע רחוק יותר נפגעה והצטמצמה במידה משמעותית, אם כי לא אבדה לחלוטין.
לכל זאת יש לצרף כאמור את ההרכב החדש של הנהגת חמאס. ללשכה המדינית ברצועה נבחרו 15 חברים. בראש הלשכה המדינית הועמד כידוע יחיא סנוואר, ממייסדי הזרוע הצבאית של הארגון, שעיסקת שליט חילצה אותו מארבעה מאסרי עולם.
סנוואר היה מעורב בתכנון שורה של פיגועים שבהם נרצחו ישראלים, וגם ברציחת פלשתינים רבים. סגנו, ח'ליל אלחיה, היה גם חבר בלשכה המדינית הקודמת של חמאס. בנו נהרג ב־2008 בדרום הרצועה כשניסה לבצע ירי קטיושות על ישראל, ואשתו ושלושת ילדיו נהרגו מירי ארטילרי של צה"ל במהלך צוק איתן.
הנהגה קיצונית. יחיא סנוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה // צילום: אי.אף.פי
בניגוד לסנוואר, שממעט להתבטא, אלחיה קורא מעת לעת להגברת הטרור נגד ישראל, ולאחרונה קרא לישראל להתכונן למהלומה רצינית. הוא איים כי "חמאס יתקוף מכל כיוון, על פני הקרקע, מתוך המנהרות, מלב ים ומשמיים". בהזדמנות אחרת הבהיר אלחיה כי "חמאס ימשיך להתאמץ כדי לחטוף חיילים ישראלים במגמה להחליפם באסירים פלשתינים שכלואים בישראל".
בין החברים האחרים בלשכה המדינית החדשה של חמאס נמצאים מחמוד א־זהאר, ששימש "שר החוץ" בממשל חמאס בראשות איסמעיל הנייה. א־זהאר קרא בעבר להפוך את הטרור העממי לאינתיפאדה צבאית; רוחי מושתהא, עוד משוחרר מעיסקת שליט, שנשפט לשבעה מאסרי עולם על רצח משתפי פעולה עם ישראל; מרואן עיסא, לשעבר האחראי ליחידת המבצעים המיוחדים בחמאס; וסאמח אלסראג', שכיהן גם בלשכה המדינית הקודמת של חמאס, וקרא "להכשיר דור שיישא את דגל האיסלאם וישחרר את פלשתין מטומאת הכיבוש".
"פטפטת מיותרת"
מבקר המדינה העיר לדרג המדיני בדו"ח האחרון שלו על התנהלות המלחמה בצוק איתן, כי הוא לא עסק די הצורך ב"נטרול" מדיני של המוקשים שנזרעו בדרך לאותה מלחמה. חלק מרכיבי פצצת ההשהיה של אז מרחפים עתה שוב בחלל האוויר, ויש גם נוספים. הפעם יש כמה הצעות על הפרק, אך הן אינן נראות בעלות סיכוי להתממש בעתיד הקרוב.
ראש הממשלה בנימין נתניהו, למשל, מדבר על נוסחה של "פירוז תמורת שיקום", שחמאס דוחה. השר ישראל כץ הציע להקים נמל בעזה.
מצרים, שהיא שחקנית נוספת המשפיעה על המתרחש ברצועה, מגלה בחודשים האחרונים מעט יותר התחשבות ונוקטת מחוות כלפי שלטון חמאס בעזה. היא הקלה מעט את תנאי הסגר לרצועה ומאפשרת מעבר של יותר סחורות לשם. השאלה לאן מועדות פני חמאס והאם האביב שקרב יפתיע בעוד סיבוב דמים - היא שאלה שאין עליה תשובה אחת.
השרים יואב גלנט ונפתלי בנט דיברו לפני שבועות אחדים על האפשרות שבאביב הקרוב תתרחש הסלמה בדרום. שר הביטחון אביגדור ליברמן כינה את דברי השניים: "פטפטת מיותרת שאין לה שום קשר עם המציאות בשטח". כך או אחרת - לדרום חוקים והיגיון משלו. דומה כי חמשת המבצעים שיזם צה"ל ברצועה בעשור האחרון - כבר הוכיחו זאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו