ים גת לא אוהב שקוראים לו גיבור. כמי שמאז ומתמיד מתמודד עם שיתוק מוחין, מתנייד בעזרת כיסא גלגלים ובכל זאת מנהל אורח חיים שגרתי, הוא בכלל לא מרגיש גיבור. מעולם לא אהב את המונח הזה, ועוד פחות את המשפט ששמע כבר יותר מדי פעמים, "תהיה בריא, גיבור".
"לא צריך להגיד לי 'תהיה בריא' כי אני בריא, תודה", מחייך הנער בן ה־17 בציניות. "והקטע של הגיבור מרגיז אותי, כי לא עשיתי שום דבר שמצריך גבורה. אז יש לי חולשה בשרירים, ויש דברים שאני לא יכול לעשות כמו אחרים, אבל אני חי חיים רגילים.
"אנשים חושבים בטעות שאדם נכה סובל מהמון קשיים כל הזמן, שהוא צריך להתמודד בגבורה עם כל מיני סיטואציות. אז נכון, לא הכל בא לי בקלות, אבל אני לא גיבור. אני בסך הכל כמו כל אחד אחר, מנסה רק להגיע הביתה בשלום".
הוא מתגורר בבית זית עם אמו, יהודית יעקובי (59), פסלת קרמיקה ומורה לפיסול. האב רובי (57), עורך וידאו וצלם, הוא הומוסקסואל שחי זה 20 שנה עם בן זוגו ביישוב השכן אבו גוש.
בבית, ים מסתייע בהליכון. עובר באיטיות מכיסא הגלגלים אל כיסא הישיבה שבפינת האוכל, ואז מנסה לשבת זקוף, למרות שרירי הגב החלשים. ידו השמאלית מכווצת כמעט לאגרוף, והתנועה בה מוגבלת. "יש לי יד וחצי", הוא צוחק ומדגים איך הוא מעביר את כוס המים מיד ליד - בדחיפה.
נער אינטליגנטי, רהוט, בעל חיוך כובש. חוש ההומור שלו מאפשר לו לצחוק גם על עצמו. סיפור חייו, הוא מתגאה, יכול להחזיק מחזה בפני עצמו.
הוריו נפגשו בצבא, ובסוף שנות התשעים, כשהנטיות המיניות של האב כבר היו ידועות, החליטו להביא יחד ילד לעולם. מאז הביא אביו לעולם עוד שני ילדים, עידו (11) ורותם (8), עם אישה אחרת. בימים שני ושלישי מדי שבוע, ובשבתות אחת לשבועיים, באים כל הילדים לביתם של רובי ובן זוגו איציק באבו גוש.
"יש לנו יחסים מאוד טובים עם השכנים הערבים בכפר", מחייך ים. "הם אנשים טובים שמקבלים אותנו כמו שאנחנו. את כולנו".
בשבוע ה־36 להריונה של אמו הוחלט ליילד אותה בשל מצוקה של העובר, והוא נולד כפג. בגיל חצי שנה, כשהוריו לקחו אותו לבדיקה של פגים אצל פיזיותרפיסטית, ים לא הושיט את שתי הידיים כנדרש. בגיל תשעה חודשים אובחן כסובל מ־CP. הקושי המוטורי בא לידי ביטוי בעיקר ברגליים, בגב וביד שמאל.
בגיל 3 למד בגן שיקומי בירושלים, ובימי שישי היה משתלב בגן רגיל בבית זית. "ההורים שלי תמיד דאגו שאהיה משולב. הגן השיקומי היה מסגרת מהממת שנתנה לי המון לחיים, גם מבחינת טיפולים, וגם קיבלתי שם קווי בסיס טובים להיות מי שאני היום. אף פעם לא היו מוותרים לך שם. השאיפה היתה שכל ילדי הגן יגיעו למקום הכי טוב שהם יכולים. אני מאמין ששם קיבלתי את הכלים לא לוותר לעצמי מהר על דברים, לנסות הכל".
בבית הספר היסודי כבר עבר למסגרת רגילה, "מה שעזר לי לפתח את הכישורים החברתיים, ובעיקר את חוש ההומור. יש פעמים שאני צוחק על עצמי עד כדי כך שאנשים אומרים לי להפסיק.
"כל החיים חוויתי את שני העולמות, את כל סוגי האוכלוסייה. כשהתחלתי להיות יותר בחברת אנשים לא נכים, הרגשתי שאני צריך להוכיח את עצמי יותר. לשבור את הסטיגמה שלנכה יש בוודאות גם בעיה מוחית, או קושי מוטורי גדול יותר. נכון, אני לא אדם רגיל, אבל אני גם לא חולה מסכן, שלא יכול לחשוב או לדבר. הבעיה שלי באה לידי ביטוי רק במישור הפיזיולוגי, של הרגליים והיד, וכל הזמן היה לי חשוב להוכיח שאני לא רק נכה".
היום הוא תלמיד כיתה י"א בתיכון הראל שבמבשרת ציון. היחיד בכיתה בכיסא גלגלים. את כיתת התיאטרון הנגישו במיוחד בשבילו.
"אני יודע שדרך ההתנהלות שלי היא שונה מאחרים, ומניח שיש מורים שמבינים את זה ומתייחסים אלי אחרת. מבינים שאני קצת יותר איטי ומגיע מאוחר לפעמים, כי ההסעה שמיועדת לבעלי מוגבלויות תמיד מאחרת. אבל אם אחת המורות מעירה לי, או לא מכניסה אותה לשיעור בגלל איחור, זה קצת משמח אותי, כי זה גורם לי להרגיש כמו כולם. יש משהו מאוד חשוב בשילוב הזה, בלהרגיש כמו כולם.
"מצד שני, כשאתה הילד היחיד בכיתה שיושב בכיסא גלגלים, אתה נתקל בדברים שלעולם לא תוכל לעשות, לא משנה כמה עולמות תנסה להפוך וכמה תהיה חברותי ומצחיק. כי הרבה מהדברים המגבשים שילדים עושים בשביל הכיף הם פיזיים".
עם האחים, עידו (11) ורותם (8)
את המקום הבטוח שלו, זה שמאפשר להתמודד עם המגבלה ולהיות עם נערים נוספים בעלי מגבלות פיזיות, הוא מוצא פעם בשבוע בבית הספר אילנות שבירושלים. כבר 11 שנה הוא מגיע לבית הספר לפעילות של "פרויקט המחר" של עמותת איל"ן, המיועד לבעלי מוגבלויות שלומדים במסגרות רגילות.
"ב'פרויקט המחר' אני גם מקבל טיפולים פיזיים כמו פיזיותרפיה והידרותרפיה, וגם משתתף בקבוצת תמיכה רגשית. אני רואה את זה כמקום להתפרקות רגשית, מקום שנותן לי כוחות מחודשים, אתנחתה לקראת סוף השבוע".
איל"ן גם מימנו לו את כיסא הגלגלים. "אבא שלי תמיד מזכיר לי שהכיסא הוא הרגליים שלי, וכשחברים שלי רוצים לעלות עליו אני צריך לשמור עליו, כי אם יקרה לו משהו, אני זה שיידפק. בית הספר, למשל, הוא ענק, ובלי הכיסא לא הייתי יכול להגיע לכיתה בזמן. אז הפעילות החברתית שבה כולם היו נוסעים על הכיסא שלי קצת הופסקה לאחרונה.
"אני בן אדם שצריך את החופש שלו. בזכות איל"ן יש לי הרבה חופש. הכיסא נותן לי את החופש הפיזי הזה, של התניידות קלה יותר, והמשפחה שלי נותנת לי את החופש הנפשי. הם מאוד תומכים בי, לא מקשים עלי יותר מדי, משתדלים להבין את הקשיים שלי ולהבין עם מה אני יכול להתמודד.
"אני וגם הם יודעים שההבנה שלהם לעולם לא תהיה מושלמת, כי אדם שאינו נכה בעצמו לא יכול להבין מה נכה עובר ומה הוא צריך. אבל הם עושים מעל ומעבר, עד כמה שהם יכולים".
פתאום הוא מרצין. מניע את היד השמאלית מצד לצד על השולחן באי נוחות ולוקח נשימה עמוקה.
"אני עובר עכשיו תהליך התבגרות שונה מהחברים שלי. רק השנה הבנתי שיהיו דברים שלא אוכל לעשות גם בעתיד, כאלה שחשבתי שעם הזמן אצליח לעשות. שאם כולם קופצים על חבלים בטיול כיתתי, אני לא יכול.
"בגלל שמגיל צעיר הייתי משולב עם כל סוגי האוכלוסייה, תמיד הרגשתי יותר בנוח עם האוכלוסייה ה'רגילה'", הוא מסמן מירכאות באצבעותיו. "התהליך שאני עובר עכשיו הוא הבנה עמוקה של המצב הפיזי שלי. פתאום הבנתי שזה תמיד יהיה המצב הפיזי שלי. אני יכול רק לשפר את ההתנהלות שלי בתוכו, אבל הוא לא ישתנה. וזו הבנה שכרגע קשה לי מאוד לחיות איתה.
"אני חושב שזה התחיל בסביבות פורים שעבר, כשקבעתי ללכת עם חבר לבריכה, ואיחרתי. הוא התקשר אלי, ואמרתי לו שאני כבר מתארגן ויוצא. הייתי בחדר שלי, כיסא הגלגלים במרחק ארבעה מטרים מהחדר, בסלון, וניסיתי לקום, אבל לא הצלחתי ללכת אליו בכלל. הרגליים שלי ממש קפאו. קראתי לאמא שלי, והיא עזרה לי.
"פחדתי שיש משהו שעוצר לי לגמרי את השרירים, שגנבו לי את היכולת ללכת בכלל. זה עבר די מהר, הרגליים נרגעו, אבל זה השפיע עלי. האורתופד אמר שזה בגלל שאני גדל ולא שותה מספיק, ושהוא לא מודאג.
"מעבר לזה שהתחלתי לשתות הרבה יותר ולהקפיד על זה, התחלתי לעבור איזה תהליך עם עצמי. להבין ולהשלים עם זה שיש לי מגבלה. שאני לא אוכל לעשות הכל כמו שאני רוצה. שזה לא הולך להשתפר או להשתנות.
"קשה לי עכשיו עם השלב הזה, אבל אני יודע שאני צריך לעבור אותו. אמרו לי שזה שלב הגיוני בחיים, שהוא עוזר להתקדם. שאני צריך להבין מתישהו שזה המצב שלי, ושהוא לא ישתנה.
"הבנתי שהשלב הבא הוא התיידדות עם המגבלה. להבין שיש לה יתרונות, שהיא חלק טוב ממני, לחיות איתה בשלום. האמת היא שאני שמח שאני עובר את התהליך הזה. אני מחכה בקוצר רוח לשלב ההתיידדות. נראה לי שהוא יהיה הרבה יותר טוב".
יש לו נפש של אמן. עיניו הכהות נוצצות כשהוא מספר על אהבתו לתיאטרון ועל החלומות שהוא רוצה להגשים באמצעות התיאטרון. "מאז שהייתי בן 6 היה לי בחדר מחסן תחפושות. כל מיני תחפושות של גיבורי על, כוכבי פסטיגל. לא אהבתי ללכת לפסטיגל, כי זה רעש וצפיפות, אבל הייתי רואה הרבה בטלוויזיה, וזה היה מגניב.
"בגיל 5 הלכתי לראות מופע דראג של חבר של המשפחה, ומרוב שזה היה לי טבעי ומעניין, לא שאלתי אף שאלה. הייתי כותב ומקריא מחזות זמר, ממחיז סיפורים כמו שלגייה ושבעת הגמדים. אני לא יכול להסביר לך מה זה עושה לי".
על הבמה. כותב וממחיז מחזות מילדות
במסגרת אהבתו לתיאטרון, כתב לאחרונה מחזה על נער שהופך לנכה בעקבות תאונת דרכים. "כמה אירוני", הוא אומר. "לנער הזה יש חלום להיות שחקן גדול בתיאטרון, אבל לאמא שלו מאוד קשה לקבל את העובדה שהוא נכה פתאום. היא רגילה לבן מצטיין בספורט, רץ ומקפץ, ופתאום הוא לא יכול לעשות את זה.
"אז יש סצנה של אזעקת מלחמה. הוא נלחץ ונופל, ולא יכול לקום, ואמא שלו, במקום לעזור, אומרת לו שיקום לבד. כשהוא אומר שהוא לא יכול, היא מביאה מד זווית להראות לו מאיזו זווית יהיה לו נוח לקום".
כתבת על דברים שחווית?
"לא, לא. אייל, הגיבור של ההצגה, הוא לא נכה מלידה. ואמא שלי היא ההפך הגמור מהאמא של אייל. בעיקר בסיטואציות כאלו של קושי, אמא שלי הכי מקבלת ומכילה".
למחזה, שבינתיים נשאר במגירה ומחכה לסיום שעוד יגיע, ים החליט לקרוא "אל תקראו לי גיבור".
בשנים האחרונות הוא גם טייל עם אביו ברחבי אירופה ותיעד את החיים כנער בכיסא גלגלים בערים אירופיות. בתחילת אחד הסרטים, ים מקריין ומסביר שאצלו תכנון הטיול מתחיל עוד לפני קניית הכרטיס, בחיפוש אחר מקומות נגישים.
"בגיל 14 וחצי לקחו אותי לטיול בר מצווה מאוחר ללוזאן ולפאריס. נסענו עם אייפד ועם מצלמה קטנה של אבא שלי והתחלנו לצלם. רצינו לעשות סרט ולהראות שאפשר להתנהל עם המגבלה גם בחו"ל. שאפשר לטוס, שכדאי לטוס לראות עולם, ולא צריך לוותר רק כי אתה בכיסא גלגלים.
"תיעדנו איך בזכות הכיסא אפשר לעקוף תורים בדיסנילנד, לקבל חיוכים בכל מקום. אני די גאה בסרט הזה, כי הוא מראה שאנשים כמוני יכולים לעשות כמעט הכל, למרות המגבלה. וזאת המטרה, להראות שאפשר לחיות עם זה. שמגיע לנו לעשות גם דברים בסיסיים כמו לטייל בעולם".
בקיץ האחרון נסע לחמישה ימים ברומא ובפירנצה שבאיטליה עם שני הוריו.
"מגיל 8 היה לי חלום שניסע רק אני, אמא ואבא, וסוף סוף זה קרה", הוא מחייך. גם לשם לקחו מצלמה, לייצר סרט המשך.
"הסתכלתי שם על הדברים יותר בציניות. למשל, הכניסה הכאילו נגישה של המלון ברומא היא מאחור, איפה שהזבל. משם הכניסו אותנו כל הזמן. אבל אז אתה מגיע עם הכיסא לכניסה האחורית הזו, והופ, מדרגה קטנה. שזה מצחיק, כולה מדרגה קטנה, אבל כזאת שבלי עזרה, ספק אם הייתי מצליח לעבור אותה ולהיכנס למלון.
"במקום מסוים, שום דבר לא יכול לעצור אדם נכה מלהיות חלק מהחברה ולעשות דברים, חוץ ממדרגות. עובדתית, מדרגה אחת קטנה יכולה לחרוץ את גורלו של אדם. להשפיע לו על כל ההתנהלות. להרוס לו ארוחת ערב חגיגית במסעדה, כי בכניסה יש מדרגה. למנוע ממנו ללכת לקולנוע, או להצגה, או לכל בילוי אחר במקום לא נגיש. שלא לדבר על מקומות שצריך להגיע אליהם, כמו משרדים, שהגישה אליהם חסומה מבחינתו".
לפני כמה חודשים שמע איציק, בן הזוג של אביו, שעובד כמפיק בכיר ב־AP, על פסטיבל סרטי דוקו של בעלי מוגבלויות, שעומד להתקיים בסן פרנסיסקו שבארה"ב. הוא הציע לים לשלוח את הסרט שהכין עם אביו על שווייץ.
"זה פסטיבל שבו אנשים עם מוגבלויות מצלמים את עצמם בכל מיני סיטואציות ואיך הם מתמודדים איתן", מסביר ים. "מסתבר שהוא מאוד מוכר בקהילה של בעלי המוגבלויות. מילאתי את הטפסים הדרושים להצגת הסרט, שלחנו אותם לוועדת אישור של הפסטיבל, ואחרי כמה שבועות קיבלנו מכתב שהתקבלנו.
"בסוף אוקטובר נסעתי עם אבא שלי להציג את הסרט. הוקרנו שם 12 סרטים של אנשים עם מוגבלויות, בפני מאות צופים. היה מאוד מרגש לראות חשיפה כזאת של אנשים, שלא מתביישים להראות את מי שהם, ברגעים הטובים והפחות טובים. אחרי ההקרנה באו אלי הרבה אנשים, בעיקר כאלה עם כיסאות גלגלים, והחמיאו לי מאוד".
גם את הנסיעה הזאת הוא צילם, "כחלק מתהליך ההבנה שלי את מצבי. אני חושב שהסרט הזה יהיה פחות שמח מהסרט הקודם, שיותר צוחק על המצב. הפעם אני מתמקד בקשיים, במציאות הלא קלה. בהבנה שכל החיים אני אצטרך עזרה של מישהו, החל מהקימה בבוקר ועד הרגע שאני עוצם את העיניים.
"אני מקווה שבעתיד אוכל להעביר את המסר הזה גם בתיאטרון. הייתי רוצה לעשות הצגה על זה שהמגבלה לא אמורה לעצור אותנו מלהגשים חלומות. לעמוד על במה, או במקרה שלי לשבת על במה, ולהראות שגם עם מוגבלות אפשר להתנהל טוב בחיים".
ביום שלישי הקרוב יתקיים "מצעד הפרוטות", יום ההתרמה השנתי של איל"ן. תלמידים מבתי הספר יעברו בבתים, וכן ניתן לתרום בטלפון 03-5248141 או באתר www.ilan-israel.co.il
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו