הצייר יוסל ברגנר, חתן פרס ישראל לשנת 1980 ומי שנחשב לאחד הציירים החשובים בתולדות האמנות הישראלית, נפטר אתמול בגיל 96 בביתו בתל אביב. הלווייתו תתקיים היום ב־14:00 בקיבוץ עינת. הוא הותיר אחריו אישה, בת וארבעה נכדים.
ברגנר נולד בווינה ב־1920, גדל בפולין ונסע ללמוד אמנות באוסטרליה. הוא נלחם בשורות צבא אוסטרליה במלחמת העולם השנייה ובשנת 1951 עלה לארץ עם רעייתו, הציירת אודרי ברגנר. במשך השנים הוא זכה בפרסים רבים, בין היתר בפרס ישראל לאמנות ב־1980, הציג בתערוכות רבות בארץ ובחו"ל וייצג את ישראל כמה פעמים בביאנלה בוונציה. הוא גם אייר ספרים רבים, בין השאר ספרים של ש"י עגנון, ועיצב תלבושות ותפאורות לתיאטרון (בעיקר עבור מחזותיו של נסים אלוני, שהיה חבר קרוב שלו).
המאייר דני קרמן, שהיה חבר קרוב של ברגנר, מספר כי "כשיוסל הגיע לארץ בשנות ה־50 מאוסטרליה, הוא לא ידע עברית. אגב, עד מותו הוא כמעט לא דיבר עברית. הוא לא שלט בשפה, למרות שהיה אדם עם יכולת דיבור וסיפור יוצאת מן הכלל. דיברנו בשלוש שפות: יידיש, אגלית ועברית.
"זוג נגנים בעיירה"
"על אף שהוא הגיע למקום שבו כולם רוצים להיות צברים, הוא לא ניסה כלל להשתלב בתרבות הישראלית. הוא הביא איתו את הגולה ואת היהדות הכי יפה שיש, מבלי להיות אדם דתי. הוא היה יותר ציוני מכולם ואף פעם לא התפאר בזה. אני לא מכיר עוד אדם בארץ שהיו כל כך הרבה אנשים שאהבו אותו".
לדברי קרמן, "צריך לזכור שהוא הגיע לישראל אחרי שבאוסטרליה נחשב כבר לאמן חשוב, כי הוא ועוד חבורת צעירים כמוהו הביאו את המודרניות לאוסטרליה. אבל אז הוא הגיע לארץ ולא השתייך לשום זרם פה, לא לציורים הארץ־ישראליים ולא לאבסטרקט. הוא בנה לעצמו שפה משלו, שבסופו של דבר קצת פעלה נגדו.
מעבודותיו של ברגנר: "כלולות"
"עד היום מראים בעיקר ציורים שלו משנות ה־50 וה־60, בגלל האימג'ים הכל כך חזקים שלו שהתפרסמו אז. כולם זוכרים את הבחורות עם הדמעות או הפומפיות שעפות באוויר, אבל הוא לא הפסיק לעבוד ולהתפתח. כל החיים שלו הוא רצה להשתנות. אפילו בשבוע האחרון לחייו הוא היה עסוק בסידרה על דון קישוט, אבל לצערי עולם האמנות מתייחס בעיקר לעבודות הישנות שלו.
"מה שכן, הוא בהחלט זכה להערכה ולהכרה. הוא קיבל את פרס ישראל ונחשב לאחד האמנים הגדולים שהיו בארץ. יחד עם זאת, לטעמי לא מספיק מבינים את היצירה שלו ואותו".
שרת התרבות והספורט, מירי רגב, מסרה אתמול כי "האמן יוסל ברגנר אייר את סיפורי חיינו בשלל אמצעים, בספרים, בתמונות ועל הבמה. מדינת ישראל תנצור בזיכרונה את תמונותיו".