אביב 2009 שירטט בקווים חדים למדי את ה"חורף" הקר שצפוי ביחסי ממשל הנשיא ברק אובאמה וממשלת בנימין נתניהו. הפגישה הראשונה בין הנשיא האמריקני לרה"מ הישראלי, שנערכה במאי 2009, ושלימים תוארה על ידי מקורבי נתניהו כ"קשה מאוד", הציפה כמעט מיידית את חילוקי הדעות שיאפיינו בעתיד את יחסי השניים בשתי סוגיות מרכזיות: הגרעין האיראני והבנייה בירושלים ובהתנחלויות.
הנורה האדומה הראשונה בצד הישראלי נדלקה כשאובאמה הודיע לנתניהו שארה"ב מתכוונת להכריז על תוכנית שלום אזורית חדשה. נתניהו גישש אחר פרטים. אובאמה נמנע מלהיכנס אליהם, אבל התשובה הפציעה עד מהרה, חודשיים ימים בלבד לאחר מכן.
ג'ון פודסטה, ראש צוות המעבר שהכין את כניסת ממשל אובאמה לתפקיד, ומארה ראדמן, לימים סגניתו של ג'ורג' מיטשל, השליח המיוחד של אובאמה למזרח התיכון, הציעו לנשיא האמריקני לפעול במסגרת הסדר כדי להפקיע מישראל את הריבונות בעיר העתיקה, ולהקים באגן הקדוש של ירושלים ממשל בינלאומי מיוחד.
התוכנית של פודסטה וראדמן גובשה במסגרת "המכון לקידמה אמריקנית", אחד הגופים המשפיעים והמקורבים ביותר לאובאמה, שעיצב את מדיניותו של הנשיא האמריקני הנכנס בימיו הראשונים בבית הלבן.
המהלומה השנייה ניחתה מכיוונה של הילארי קלינטון, שבשיחה עם בכיר ממשל ישראלי הבהירה בלשון מאוד לא דיפלומטית: "אתם לא תבנו אפילו אבן אחת חדשה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים".
"סופת ביידן", כפי שמכנים אותה כיום בירושלים, היתה המשך כמעט טבעי למנגינה הצורמת הזאת. ג'ו ביידן, סגנו של הנשיא אובאמה, ביקר בארץ במארס 2010, בדיוק בימים שבהם ועדות התכנון בירושלים אישרו בנייה של 1,500 יח"ד ברמת שלמה. "ביידן", מתארים היום שרים בממשלת נתניהו השנייה, "השתולל, פשוטו כמשמעו".
שועפט ופסגת זאב. ארה"ב הקפידה לוויכוח "על אש קטנה" // צילום: אי.אף.פי
בספרו "בן ברית", (הוצאת "ידיעות ספרים") מתאר גם מייקל אורן, שגריר ישראל בארה"ב באותם ימים וכיום סגן שר במשרד רה"מ, כיצד "שטפה" מזכירת המדינה קלינטון את נתניהו במשך 45 דקות, וכיצד הוא אולץ להתייצב בפניו של ג'ים סטיינברג, סגנה של הילארי, ולהאזין לרשימת דרישות, שהיתה "בלתי קבילה על נתניהו או כל ראש ממשלה ישראלי".
אחרי ביידן, הודיעה ישראל על השעיית הבנייה ברמת שלמה, ובפועל על הקפאתה, עד שהסוגיה תלובן עם ארה"ב. "מאז", כפי שמגדיר זאת שר בכיר, "דברים התקלקלו". ישראל מצאה עצמה במצב שאפילו בנייה בירושלים, שבפועל - ארה"ב "איפשרה" לאורך כארבעה עשורים, הפכה להיות קשה ולעיתים בלתי אפשרית.
שכונות בגודל של ערים
תקציר היסטורי ומעט נתונים הכרחיים: לאחר מלחמת ששת הימים שילשה ישראל את שטח ירושלים והחילה את החוק, השיפוט והמינהל הישראלי על עוד כ־70 אלף דונמים, שרק מיעוטם היו חלק מירושלים הירדנית.
לבד מהעיר העתיקה והעיר ההיסטורית סופחו לירושלים עוד 28 כפרים ערביים. ישראל שמה לה למטרה לאחד מחדש את שני חלקי ירושלים, להרחיבה, ולבסס בה רוב יהודי יציב.
בשנות ה־70, ה־80 וה־90 של המאה הקודמת הוקמו ב"מזרח ירושלים" רוב השכונות היהודיות, שחלקן הגיעו כיום לגודל ממוצע של עיר קטנה בישראל. בכל אחת מ־12 השכונות הללו חיים כיום בממוצע כ־19 אלף נפש. רק לשם השוואה: בכל אחת מ־150 ההתנחלויות ביו"ש (לא כולל מאחזים) חיים כיום כ־2,700 נפש.
חלק מהשכונות החדשות בירושלים צמחו עד לגודל של ערים קטנות: ברמות אלון חיים יותר מ־50 אלף נפש. בגילה יותר מ־30 אלף ובפסגת זאב יותר מ־40 אלף נפש. מחירי הדירות בשכונות הללו שווים ולפעמים אף עולים על מחירי הדירות במערב העיר. עשרות אלפי הילדים המתגוררים בגילה, בארמון הנציב או בפסגת זאב, וגם הוריהם, אינם מכירים כלל את ירושלים הקטנה שמלפני ששת הימים. הם מעולם לא ראו עצמם כ"מתנחלים", ולא ידעו שהם כאלה.
כדאי לשים לב למספרים. הם מספרים סיפור: 74% מהאוכלוסייה היהודית שחיה בכל שטחי ירושלים נולדה אל מציאות של עיר אחת. ההיסטוריה שממשל אובאמה שואף להשיב אותה אליהם, אחרי 50 שנות איחוד, כלל אינה מוכרת להם, ממש כפי שאינה מוכרת ל־84% מתושבי העיר הערבים, שאף הם נולדו אל תוך מציאות של עיר אחת, לא מחולקת.
על פי נתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות, חיים ב"מזרח ירושלים", מצפון, מדרום וממזרח לגבולות השיפוט הישנים, יותר מ־200 אלף יהודים, כ־40% מכלל האוכלוסייה ב"מזרח ירושלים", וכ־39% מכלל יהודי ירושלים. אין מדובר בעוד "מאחז" או "התנחלות".
ישראל התנהלה בירושלים מוכוונת מטרה, סללה כבישים, הקימה תשתיות, בנתה את קריית הממשלה בשייח' ג'ראח, הכריזה על גנים לאומיים ועוד. בדרך נעשו דברים גדולים, וגם שגיאות לא מעטות. אחת מהן היתה מול האוכלוסייה הערבית. הפערים העצומים ברמת השירותים והתשתיות בין שתי האוכלוסיות מעידים על כך עד היום.
ארה"ב אף פעם לא הכירה בירושלים, גם לא המערבית, כבירת מדינת ישראל. היא הקפידה לשחרר הודעות גינוי מדודות נגד הבנייה הישראלית של השכונות החדשות במזרח העיר, אבל במקביל ובמשך שנים הקפידה גם לנהל את הוויכוח הזה על אש קטנה.
ההתנהלות הזאת איפשרה לישראל להמשיך ולבנות בירושלים כמעט ללא הגבלה. המפנה האמיתי חל באוסלו. הוא לא נבע מלחץ אמריקני. יוסי ביילין ואנשיו הם שיזמו את התהליך שרבין דחה תחילה ואחר כך אימץ. ההסכמים הללו התנפצו כידוע על גבי גלי טרור, דם, ויותר מ־1,000 הרוגים ישראלים ועוד אלפי פצועים.
השר אלקין. "בהתחשב בתנאים, בנינו לא מעט" // צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אולם עו"ד אלן בייקר, לשעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ, מזכיר כי בהסכמי אוסלו - שלמרות הכל איש מהצדדים לא ביטל עד כה - ישראל הסכימה למעשה לשאת ולתת על ירושלים, ולכלול אותה כסוגיה במסגרת המו"מ על הסדר הקבע.
אחר כך, בקיץ 2000, התקיימה "ועידת קמפ דיוויד השנייה", ואהוד ברק הסכים לחלק את ירושלים. ההסכמה התקדימית הזאת, שהיתה היפוך גמור לכל שבועותיו ונדריו של ברק רק חודשים ספורים קודם לכן, לא מומשה, מכיוון שערפאת דחה אותה.
קלינטון, צריך להזכיר, הסכים שם שהשכונות היהודיות הגדולות שישראל בנתה בירושלים - יישארו בידיה, ובמקביל ביקש לקבוע שהשכונות הערביות בעיר יועברו למדינה הפלשתינית.
אלן בייקר, כיום מנהל המכון לדיפלומטיה ציבורית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (גילוי נאות: גם החתום מעלה משתייך לשם), מדגיש שגם "ממשלת שרון", שבנתה בירושלים, "אימצה בראשית שנות ה־2000 את 'מפת הדרכים', תוכנית שאותה הציג הנשיא ג'ורג' בוש הבן. גם שם ישראל קיבלה על עצמה עקרונית לדון בסוגיית ירושלים בהסדר הקבע ואף להקפיא בנייה בהתנחלויות", מציין בייקר.
"הר חומה"? הר יונה!
מאיר פרוש, סגן שר השיכון בממשלת נתניהו הראשונה, נזכר כי בין "אוסלו" לבין "מפת הדרכים", התרחש העימות המאסיבי הראשון בין ישראל לבין ארה"ב בסוגיית הבנייה בירושלים.
"לאחר לחץ כבד, נתניהו אישר להתחיל לבנות בהר חומה, אבל היה צריך לפרסם מכרזים. חיכינו כולנו לעיתוי מתאים, וכאשר הבנו ש'העיתוי המתאים' מבושש להגיע, וספק אם יגיע, החלטנו להתחכם", מגלה פרוש.
"על פי החוק צריך לפרסם מכרזים לבנייה. הבעיה היא שכל העולם רואה את המכרזים: 'שלום עכשיו', התקשורת, ארה"ב. מה עושים? הזמנו מקום למודעות ב'הארץ' וב'מעריב' ובמקום 'הר חומה', טעינו בכוונה וכתבנו: 'הר יונה', שנמצא בכלל באזור נצרת.
מאיר פרוש. "החלטנו להתחכם כשלא היה 'עיתוי מתאים'" // צילום: אורן בן חקון
"כל שאר הפרטים במודעה היו נכונים: הגוש, החלקה, הקואורדינטות. בלילה זה ירד לדפוס. 'מבט לחדשות' שודר באותם ימים בשעה תשע בערב, ואחר ש'מבט' הסתיים, תיקנו את 'הטעות' ושינינו בחזרה ל'הר חומה'. כל צוותי המעקב שניסו לטרפד את הבנייה, מבית ומחוץ, כבר לא הבחינו בשינוי. למחרת היה פרסום, הטרקטורים עלו על השטח, וזה עבר. בדיעבד", מספר פרוש, "ביבי לחץ לי את היד והיה מרוצה מאוד".
פרוש חושף עוד אירוע סוער אחר מול ארה"ב בסוגיית הבנייה בפסגת זאב בירושלים. "זה היה בשלהי כהונתו של טדי קולק כראש עיר, וכמזכיר המדינה האמריקני כיהן ג'יימס בייקר. ראש הממשלה אז היה יצחק שמיר. אני הייתי אז הסגן של טדי, ואני זוכר את זה כמו היום.
"התכנסנו אצלו בחדר וקיבלנו החלטה שבונים ללא היתרי בנייה, ובלבד שהבנייה תואמת את התב"ע. יש פרוטוקול שמתעד את הפגישה ההיא. אם היינו מפרסמים היתרים, ארה"ב של בייקר היתה עולה על זה, ורצינו למנוע זאת. בישיבה שבה אישרנו את מתווה הבנייה הלא שגרתי הזה ישבו ממלא מקומו של טדי, אברהם כחילה, שהחזיק בתיק התכנון, מהנדס העיר, סגנו, ואפילו מבקר העירייה".
פרוש, כיום סגן שר החינוך בממשלת נתניהו הרביעית, מציע לראש הממשלה להשיג מארה"ב של טראמפ חבל ארוך לבנייה בירושלים ובעוטף ירושלים, גם אם הדבר יבוא על חשבון העברת השגרירות האמריקנית לבירה. לדבריו, "מדובר בסימבול מול עניין מאוד מעשי שחיוני לבירה, ואני מקווה שנתניהו יבחר בכיוון המעשי".
השר לענייני ירושלים, זאב אלקין, אומר שרק היום, אחרי החלטת מועצת הביטחון, אפשר להעריך את כוח העמידה של נתניהו מול העוינות של אובאמה, וההתנגדות האמריקנית לבנייה אפילו בירושלים.
"אחרי האמירה שלו ושל קלינטון: 'אפילו לא אבן אחת', נתניהו וממשלותיו בנו בירושלים מדי שנה כ־2,000 יח"ד, חלקן מעבר לקו הירוק. נכון שזה לא מספיק, אבל בהתחשב בתנאים הבלתי אפשריים מול אובאמה וממשלו - זה לא מעט", אומר אלקין.
אלקין מוסיף שהצורך האמיתי של ירושלים עומד על 4,000 יח"ד ויותר בשנה. הוא מביע תקווה שבעידן טראמפ יהיה אפשר לבנות הרבה יותר. באופן ספציפי, הוא ממליץ לגשת מיידית למימוש התוכניות שכבר מאושרות ברמת שלמה בצפון ירושלים ובגבעת המטוס שבדרום העיר (שתי תוכניות מוקפאות; נ"ש).
אובאמה ונתניהו בפגישה ביניהם // צילום ארכיון: רויטרס
השר לענייניי ירושלים מציין עוד כי עתה יהיה צורך להשלים גם פערים בתכנון, שאף הוא הואט מאוד בלחץ ארה"ב. אלקין אומר שאין מדובר רק בשאלת היחסים עם ארה"ב.
"ירושלים נחלשת באופן אמיתי. לאורך שנים רבות, מאזן ההגירה שלה שלילי, ויהודים רבים עוזבים אותה, בעיקר כי אין דירות בירושלים. כתוצאה מכך, הרוב היהודי בעיר קטן כל העת, וזאת למרות שהפריון והריבוי הטבעי של היהודים בעיר עולה לראשונה על זה של הערבים, אבל כשאין היכן לגור, זה לא כל כך משנה".
ריטואל התיאום
מתי בדיוק "התהפכה" עלינו ארה"ב וחדלה להסתפק בגינוי של "לצאת ידי חובה"? מתי הפך הלחץ האמריקני למסיבי, עד כדי כך שהסמכות להחליט על בנייה בירושלים מעבר לקו הירוק הופקעה בפועל מגופי התכנון בעיר, ונדרשה לעבור אישור מוקדם של לשכת רה"מ?
שר השיכון לשעבר בממשלת שרון, אפי איתם, זוכר הנחיה כתובה של היועמ"ש אליקים רובינשטיין, שקיבעה לראשונה נוהל שונה בקשר לבנייה בירושלים. "איני זוכר את הפרטים, אבל התבקשתי על ידי שרון ליידע את שגריר ארה"ב בישראל דן קרצ'ר בכל פעם שהתכוונו להוציא מכרז לבנייה בירושלים. קראו לזה: 'שכונות שדורשות תיאום'.
"זה היה סוג של ריטואל. הייתי בא לשגריר ארה"ב קרצ'ר, ומספר לו שאנו עומדים לפרסם מכרז של כך וכך יח"ד לבנייה בירושלים. קרצ'ר היה מביע התנגדות, ואני הייתי מספר לו מהי ירושלים בשבילנו ועומד על שלי. אחר כך היינו מפרסמים את המכרז, וזה עבר 'בשלום'. הנוהל הוגדר כ'תיאום' וכ'יידוע'. עצירה בפועל - עדיין לא היתה אז", מדגיש איתם.
מאיר שטרית, שכיהן כשר השיכון הראשון בממשלת אולמרט, זוכר אף הוא שכל בנייה בירושלים מעבר לקו הירוק היתה מתואמת עם משרד רה"מ. "בתקופה שלנו", אומר שטרית, "לא היו לחצים. אלה היו זמנים נוחים, אחרי תוכנית ההתנתקות. שרון, שכבר היה בתרדמת, וממשיכו אולמרט, מימשו איש בתקופתו את 'מכתב הגושים' של בוש.
אפי איתם. "התנגדו - אבל בנינו" // צילום: דודי ועקנין
"המכתב הזה, שהיה סוג של 'תמורה' לתוכנית ההתנתקות, איפשר לישראל לבנות פחות או יותר באופן חופשי בגושי ההתנחלויות ובריכוזים הגדולים בירושלים (לימים התכחשו אובאמה ומזכירת המדינה שלו קלינטון למכתב הזה, ולמעשה חזרו בהם ממנו; נ"ש)".
אלא שכבר בשלהי תקופת אולמרט השתנתה התמונה. את שטרית החליף במשרד השיכון זאב בוים ז"ל. הוא כיהן כשר השיכון מיולי 2007 ועד מארס 2009. בוים, שגדל בתנועת בית"ר וכתב בשיתוף עם מורו, ישראל זינגרוב, את הספר "להיות עם חופשי", לא אהב את התכתיב האמריקני, ועוד פחות את ההנחיות מלשכת רה"מ אולמרט בעניין זה.
כשר שיכון, היו לבוים לא מעט שיחות עם אולמרט בעניין. בשלב מסוים הוא החליט להתעלם מהנחיית רה"מ, חדל להעביר לאישורו מכרזים בירושלים והחל לפרסם מכרזים באופן עצמאי. העימות בין השניים התרחש כשבוים ומינהל מקרקעי ישראל פירסמו מכרזים לבניית 440 יח"ד בשכונת תלפיות־מזרח בירושלים, ואולמרט מיהר לרענן נהלים ולשגר מכתב בעניין לבוים ולאהוד ברק.
הקדנציות של שני שרי השיכון הבאים, אריאל אטיאס מש"ס ואורי אריאל מהבית היהודי, היו מתסכלות בכל הנוגע לבנייה בירושלים. בוושינגטון כבר משל אובאמה. כל תוכנית בנייה, ולא פעם אף קידום תכנון, "עלו למעלה" לעיון אצל אנשי נתניהו.
בראשית הקדנציה נתניהו קיבל עליו פורמלית הקפאת בנייה לזמן מוגבל בהתנחלויות. ירושלים לא הוזכרה, אבל בפועל גובשה לגביה מדיניות שאטיאס כינה "מדיניות ההמתנה". הכל (כמעט) עמד מלכת.
אורי אריאל, שהחליף את אטיאס במשרד השיכון, נאלץ לבלוע את "הגלולה המרה", אבל כשהתגלגלה לידיו הזדמנות לאשר מכרז חוזר לבנייה בגילה (להבדיל ממכרז חדש), קפץ על ההזדמנות, ועשה זאת ללא תיאום עם רה"מ.
מקורבי אריאל מספרים שלא פעם מצאו נתניהו ואריאל "מוצא", בדמות נזיפה בשר או תיאורו באוזני האמריקנים כ"מורד לא ממושמע שאבדה השליטה עליו". מקורבי אריאל מציינים כי "כל המגבלות על הבנייה בירושלים לא מנעו בסופו של דבר את המהלומה על ראשנו במועצת הביטחון, אם כי צריך לומר ביושר שייתכן שאם לא היו מגבלות, המהלומה היתה מגיעה קודם לכן, ובצורה חזקה יותר".
בנייה בשכונת הר חומה // צילום: אי.פי.אי
אריאל עצמו ממעט במילים בסוגיה זאת: "המבחן הוא לעמוד על שלך, להדוף לחצים ולא לאפשר את ההקפאה הראשונה, כי אחריה יגיעו נוספות, והיא תלך ותעמיק. זה נכון ביו"ש ונכון כפל כפליים בירושלים".
במשרד השיכון זוכרים כי באותם ימים, ימיהם של אטיאס ואריאל במשרד, "המועד הנוח לאישור מכרזים לבנייה בירושלים - עד כמה שהדבר מצער - היה לאחר פיגועים קשים. הפיגועים הללו סייעו לדרג המדיני לשחרר לנו טיפין־טיפין חבל לביצוע מעט מהתוכניות הללו, בבחינת 'תגובה ציונית הולמת'. אחרי כל פיגוע עלו תוכניות לדרג המדיני, והוא על פי שיקול דעתו החליט מה וכמה משחררים", אומרים במשרד.
החלטה בלתי הפיכה
לאובאמה, מזכירים היום במשרד רה"מ, עוד שלושה שבועות בתפקיד, "ועד שזה לא נגמר, זה לא נגמר". רה"מ תובע משריו להתאפק, לקמץ בהצהרות מתגרות ולא לספר על תוכניותיהם לעתיד.
20 בינואר, מועד כניסתו של טראמפ לבית הלבן, אמור על פי נתניהו להיות יום השינוי. האם כשטראמפ ייכנס לבית הלבן המציאות אכן תשתנה? ומה המשמעות המעשית של החלטת מועצת הביטחון על הבנייה בירושלים?
עו"ד אלן בייקר, לו ניסיון דיפלומטי עשיר, מבהיר שההחלטה אינה מחייבת, ומציע "לא להתרגש ממנה יתר על המידה". בייקר מציין, עם זאת, שההחלטה אינה הפיכה: "אי אפשר לבטל החלטות של מועצת הביטחון. גם ההחלטה על גינוי הציונות לא בוטלה, אלא בהחלטה אחרת ציינו שהיא אינה רלוונטית".
החומרה בהחלטה, על פי בייקר, היא "בנכונות של ארה"ב לאפשר קבלת החלטה הקובעת שמדובר בשטחים כבושים על ידי ישראל", ומעבר לכך - "שבכלל ה'שטחים הכבושים' נזכר גם מזרח ירושלים. יש כאן אמירה של ארה"ב שגם השטחים וגם מזרח ירושלים שייכים לפלשתינים.
"ההחלטה הזאת למעשה שולחת לפלשתינים מסר, שהם אינם צריכים לנהל מו"מ עם הישראלים או להתפשר עימם, כי הם יקבלו ללא מו"מ מה שירצו מהקהילה הבינלאומית".
בייקר ממליץ לישראל לעמוד על שלה לדחות מכל וכל את הקביעה שירושלים היא שטח כבוש, "להבהיר שלא קיבלנו זאת בעבר ולא נקבל זאת בעתיד, ולהדגיש שירושלים היא הבירה של מדינת ישראל".
ח"כים בליכוד מקווים שעם כניסתו של טראמפ לבית הלבן, ישראל תוכל לא רק לחזור ולבנות בירושלים ובירושלים רבתי באופן חופשי יותר, אלא גם לחדול מנוהל היידוע המוזר מול האמריקנים בכל פעם שמכרזים בירושלים מתפרסמים.
ישראל, מציינים בליכוד, מוגבלת היום גם בביצוע צווי הריסה של מבנים לא חוקיים בירושלים. הלחץ האמריקני אף הביא לכך שגם תוכניות בנייה קטנות, באזורי קו התפר, באזורים צפופי אוכלוסייה ערבית דוגמת הבנייה ''בשמעון הצדיק'' - מוקפאות.
ועוד "תובנה ליכודית": עיריית ירושלים, אומרים ח"כים במפלגת השלטון, תצטרך אף היא לשנות מעט ממדיניותה, ששמה כיום את עיקר כובד הפעילות על עיבוי וציפוף עירוני.
"לא פעם", אומרים בליכוד, "העירייה הסתייגה מבנייה בשכונות החדשות בירושלים שמעבר לקו הירוק, מחשש שמא 'אוכלוסייה חרדית' תשתלט עליהן במאורגן ותשנה את המאזן הדמוגרפי הפנים־יהודי".
בליכוד מדגישים כי "החרדים הם חלק ממארג ההתיישבות היהודית בירושלים, וכאשר בוחנים את הדמוגרפיה בין יהודים לבין ערבים בירושלים - לא נכון להפריד בינם לבין ציבור חילוני". בליכוד אף מקווים שהממשלה תשכיל לעבוד מול הממשל החדש בארה"ב, בין היתר באמצעות השגריר פרידמן, שנחשב לאוהד ישראל ולמי שתומך במפעל ההתנחלויות ובהתיישבות בירושלים. אחת המטרות המיידיות תהיה לשחרר תוכניות בנייה תקועות, להניע מחדש את גלגלי התכנון בירושלים ולבנות סוף־סוף את השכונה, שלגביה יש הסכמה לאומית נרחבת בשטח E1, בין ירושלים לבין מעלה אדומים.
מטרת התוכנית, מזכירים בליכוד - חיבור שתי הערים ומניעת רצף בנייה פלשתיני מצפון לדרום שיפריד בין הבירה לבין מעלה אדומים. רה"מ נתניהו, מזכירים בליכוד, תמך בעבר בבנייה הזאת, אך ירש את התחייבות קודמו אולמרט בעניין. עתה - מול טראמפ - הגיעה העת להשתחרר מכך.
הקרב על הסיפוח: כך זה קרה ב־67'
בספרו "ירושלים, המאבק על מבנה העיר וחזותה", שירטט האדריכל דוד קרויאנקר את דרך בניית השכונות החדשות בירושלים, ותיאר כיצד בוצעה בשלושה שלבים עיקריים: "השלב הראשון - הקמת בריח השכונות הצפוני, הסוגר את החלל בין הר הצופים לבין מערב העיר עד שכונת שמואל הנביא. השלב השני - הקמת השכונות ההיקפיות נווה יעקב, רמות, גילה וארמון הנציב, והשלב השלישי - הקמת שכונות הרצף הצפוני בין נווה יעקב והגבעה הצרפתית". שלב נוסף היה עיבוי ירושלים ביישובים סביבה, כגון מעלה אדומים, גבעת זאב או אפרת.
קרויאנקר מתאר גם כיצד המריץ דוד בן־גוריון את שרי ממשלת אשכול לאחר מלחמת ששת הימים ליישב במהירות עשרות אלפי יהודים במזרח ירושלים.
גבולות העיר החדשים נקבעו ב־1967 כפשרה בין שתי גישות: מינימליסטית ומקסימליסטית. הראשונה ביקשה לספח לעיר פחות שטחים, בעיקר בצפון, ולוותר על "האצבע" לכיוון עטרות.
יעקב סלמן, שהיה סגן המושל הצבאי של ירושלים לאחר 67', סבר שישראל סיפחה "יותר מדי". רחבעם זאבי, שוועדת השרים המיוחדת שקבעה את גבולות ירושלים פסלה את הצעתו לסיפוח רחב יותר, חשב שהממשלה עשתה מעט מדי.
זאבי, נציג צה"ל בדיונים, הציע לספח לירושלים כמעט שליש משטחי יו"ש, מהר הורדוס וקבר רחל בדרום, דרך עבדייה ומעלה אדומים ועד ואדי קלט במזרח, ובצפון עד פרברי רמאללה. בסופו של דבר התקבלה הפשרה המוכרת, שבבסיסה עמד הרצון לספח לעיר מקסימום שטח ומינימום תושבים ערבים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
