"עיצרו! לאן אתם שטים בשעה כזאת?"
קצין הצי הבריטי עמד זקוף בסירת פיקוח צבאית, מרחק מטרים בודדים מהספינה. זו היתה שעת בוקר קרירה ומוקדמת מאוד של יום שבת, 17 בנובמבר 1956.
הקריאה הקפיאה את דמם של 67 יהודים נרגשים, שהצטופפו בשתי סירות צרפתיות קטנות בנמל פורט סעיד שבמצרים. בתוך דקות היו הנוסעים אמורים לעבור אל ספינות ישראליות נושאות דגל איטליה, שהמתינו להם ביציאה מהנמל.
דממה כבדה השתררה. הסירות עצרו במקומן.
"למה הנתינים הזרים מפונים בשעה כה מוקדמת ולא בצהריים, לפי הנוהל שנקבע?" המשיך הקצין הבריטי, ונשימתם של הנוסעים נעתקה. הימים היו אחרי ימי מבצע קדש, מצרים היתה במלחמה עם ישראל, צרפת ובריטניה, ורגע לפני היציאה המיוחלת אל הים הפתוח ואל החופש, באה התקלה הלא צפויה ואיימה להחריב הכל.
"היינו בטוחים שעלו עלינו", מחייך אלי מאיו (84), יהודי מצרי יליד פורט סעיד, שהיה על אחת הסירות. "ואז קצין צרפתי שליווה אותנו פנה אל הבריטי בטון מתנצל ואמר לו: 'מדובר באי הבנה, לא ידענו שמותר לצאת מהנמל רק בצהריים'.
"אחרי דקה או שתיים, שנראו כמו נצח, הקצין הבריטי השתכנע שמדובר בטעות. הוא הסתובב והניח לנו להמשיך לעבר ספינות הדיג, שחיכו מרחוק".
על איזה נוהל דיבר הקצין הבריטי?
"זה בדיוק הנס. בצירוף מקרים נדיר, באותו יום ממש היתה אמורה להגיע לנמל אונייה איטלקית, כדי לחלץ נתינים איטלקים מפורט סעיד. מראה הספינות שלנו, עם דגל איטליה, בילבל את הקצין הבריטי וגרם לו לוותר לנו. אם היו מחזירים אותנו לפורט סעיד, והמצרים או הבריטים, שלא היו בסוד העניינים, היו מגלים שניסינו לברוח - זה היה הסוף שלנו. ניצלנו ברגע האחרון ממש".
• • •
הסצנה ההזויה הזאת היתה רגע השיא במבצע חילוץ נועז ומורכב במיוחד, שנשא את השם "מבצע תושייה", ובמסגרתו הועלו לישראל 67 מיהודי פורט סעיד שעל שפת תעלת סואץ. שורשי המבצע נמתחים יותר משנתיים לאחור, אל יולי 1954, עם מעצרם של 13 חברי חוליות הריגול היהודיות בקהיר ובאלכסנדריה, בפרשה שנודעה בשם "עסק הביש".
גיבורי הפרשה נעצרו במצרים בחשד להנחת פצצות בבתי קולנוע, במשרדי דואר ובמרכזי מידע של ארה"ב בקהיר ובאלכסנדריה. הם הואשמו על ידי המצרים בפעילות מטעם שירותי הביטחון הישראליים ובניסיון לחבל ביחסים שבין מצרים למדינות המערב.
שניים מהעצורים, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, הוצאו להורג בתלייה. על חלק מהאחרים נגזרו מאסרי עולם או עונשי מאסר ארוכים. חברת החוליה מרסל ניניו, אז בת 26, נידונה ל־15 שנים בכלא - העונש החמור ביותר שהוטל על אישה במצרים עד אז. כל האסירים שוחררו בתום מלחמת ששת הימים במסגרת עיסקת שבויים.
מקים חוליות הריגול ומי שגייס את חבריהן ב־1951 היה אברהם דר (92), היום תושב עתלית ומי שמאחוריו פעילות ריגול סודית וענפה למען ישראל ("בוא נגיד רק שיצא עלי גזר דין מוות בלא מעט מדינות ערביות").
אף שבאותה עת כבר לא היה חלק מהיחידה שהפעילה את החוליות, הבשורה הקשה על תפיסתן גרמה לו מפח נפש. במשך שנתיים הוא הסתובב, לעדותו, "בתחושה קשה" בשל תוצאות הפרשה, עד שנקרא לסייע בתכנון מבצע קדש.
"ידעתי על שיתוף הפעולה של ישראל עם בריטניה וצרפת ועל הסיכוי ששתי המעצמות יכבשו את קהיר, שבה הוחזקו חברי החוליות בכלא", הוא נזכר. "התחלתי לחשוב איך אני חוזר למצרים כדי לשחרר אותם. ידעתי שאם אני בא למטכ"ל עם הצעה ישירה מדי, יזרקו אותי מכל המדרגות, כי הרמטכ"ל דיין ושאר הפיקוד לא רצו בכלל להתעסק עם האסורים. אני חושב שבן־גוריון אפילו לא ידע שהם קצינים בצה"ל.
"ב־1 בנובמבר, יומיים אחרי הצניחה במיתלה, הלכתי לראש אמ"ן, אלוף יהושפט הרכבי, והצעתי לו שאצטרף עם כוח קטן של לוחמים ישראלים לכוחות הצרפתיים במצרים. הוא אמר לי: 'תסתלק, אתה רוצה ליצור לי פרשה חדשה? יתלו אותך!'
"החלטתי שאני לא מוותר וחשבתי על תרגיל. התלבשתי יפה במדי א', עם כל סמלי הקומנדו שהיו לי ממבצעים קודמים עם יחידות מיוחדות, והלכתי ממטה חיל המודיעין למשרד הביטחון. היו שם בן־גוריון, המזכיר הצבאי שלו, נחמיה ארגוב, מנכ"ל המשרד שמעון פרס ועוד בכירים.
"אמרתי לבן־גוריון: 'יהיו בקהיר מהומות, והקהילה היהודית תהיה בסכנה גדולה. יש לי רעיון. אני אתחפש לצרפתי ואצטרף לכוח הצרפתי שיגיע למצרים. הצעתי שייתנו לי כוח להגנה על היהודים בקהיר, כוח שיצטרף לכוחות הצרפתיים כאילו הוא משלהם. העדפתי את הצרפתים, כי ידעתי שהבריטים לא יזיזו אצבע לסייע ליהודים.
"כשבן־גוריון שמע את זה, הוא אמר: 'צלצלו מייד להרכבי ותשאלו אותו למה הוא לא עושה כלום כדי למנוע את הסכנה ליהודי קהיר'. הרכבי ענה לטלפון ואמר: 'מה זאת אומרת לא עושה כלום?! אברהם דר נוחת שם'".
• • •
דר, יליד משפחה ירושלמית ותיקה ודובר צרפתית וערבית, קיבל אישור ליצור קשר עם המודיעין הצרפתי. הוא טס מייד לקפריסין וחבר לגדוד קומנדו צרפתי שהיה מוצב באי ויועד להצטרף לכוחות במצרים.
"שיתוף הפעולה מצידם היה יוצא מן הכלל. הם נתנו לי תעודות מזויפות של חיילים צרפתים עבורי ועבור 15 החיילים הישראלים שהיו אמורים להשתתף במבצע, מדים ואפילו משחת שיניים.
"כשחזרתי לארץ התחלתי לגייס לוחמים משייטת 13. נתתי להם את כל הציוד שלקחתי מהצרפתים, ואז התברר שדבר אחד שכחתי - את הנעליים הצבאיות שלהם. בסוף נעלנו נעלי צבא ישראליות, שהיו דומות יותר לנעליים הבריטיות. כשהיינו במצרים, קצין צרפתי שלא היה בסוד המבצע קלט את זה, אבל חשב שגנבנו אותן מהבריטים. הוא אמר לי: 'אני רואה שלקחתם נעליים בריטיות, יפה מאוד!'"
במסגרת ההכנות לפעולה חיפש דר איש קשר עם הקהילה היהודית בקהיר. הוא יצר קשר עם שאול אביגור, מי שעמד באותה עת בראש ארגון נתיב והיה לפני כן ראש המוסד לעלייה ב'. אביגור היפנה אותו ללובה אליאב, ובן־גוריון מינה את אליאב לאחראי לקשר עם יהודי קהיר.
"ב־9 בנובמבר יצאתי לקפריסין עם לובה ועם האלחוטאי טומי אריאלי, כשלוחמי השייטת ממתינים בארץ לפקודה. סופחנו לגדוד מודיעין צרפתי כ'מתורגמנים', ולמחרת טסנו איתם לפורט סעיד. לשאר הכוחות הצרפתיים באזור לא היה מושג שאנחנו ישראלים".
השלישייה הסודית שהוציאה את המבצע לפועל. אברהם דר (מימין), אלי מאיו ולובה אליאב ז"ל
את פני השלושה קידם בפורט סעיד קצין צרפתי בשם דואן, שהיה האחראי ליחידת המודיעין הצרפתית בעיר. דואן הכיר את דר קודם לכן, ואף ידע מראש על הגעתו. הוא לקח את החברים לווילה בעיר פורט פואד, שממוקמת מול פורט סעיד, בגדה המזרחית של התעלה.
התוכנית המקורית של דר היתה שברגע שהכוחות הצרפתיים יתקרבו לקהיר, יחברו אליהם לוחמי שייטת 13 בדרך הקרקע ויתקדמו איתם. אבל אז התערבו האמריקנים והרוסים במבצע והורו לצרפת ולבריטניה להפסיק את הלחימה במצרים.
דר הבין מייד את משמעות ההוראה: התוכניות שלו להגיע לעצורי עסק הביש ירדו לטמיון. אבל הרפתקאותיו במצרים לא הסתיימו. "ליד פורט סעיד פגשנו אישה יהודייה עם שני ילדיה, והיא סיפרה לנו שעצרו את בעלה ואנשים נוספים, ושקצין משטרה בריטי היכה אותה וגרם לה להפיל את העובר שברחמה. באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה: להישאר במצרים ולהיחלץ מהר ככל האפשר לעזרת יהודי פורט סעיד.
"אגב, מאוחר יותר ביררתי עם מקורותיי מי היה הבריטי שהיכה את היהודייה, ותפסתי אותו. הבאתי אותו לקצין צרפתי אכזרי מקורסיקה, והוא היכה אותו קשות. הבריטי צעק: 'אני לא במחלקה האנטי־צרפתית! אני במחלקה האנטי־יהודית!' - וטראח, ישר קיבל עוד מכה".
שלוש אפשרויות עמדו בפני ישראל לחילוץ יהודי פורט סעיד: דרך היבשה, דרך האוויר או דרך הים. לאחר קבלת המודיעין מאברהם דר נפסלה האפשרות הראשונה, משום שהדרך היתה בלתי עבירה בגלל ביצות. החילוץ האווירי נפסל על ידי הצרפתים, שחששו שהדבר יתגלה על ידי הבריטים שלא שותפו בסוד המבצע. ב־14 בנובמבר החליט הדרג המדיני בישראל על חילוץ ימי, דרך נמל פורט סעיד.
מרגע קבלת ההחלטה לפעול דרך הים, החלה בישראל פעילות קדחתנית של חיל הים. הוחלט להכשיר למשימה שתי ספינות קטנות של חיל הים, "אופיר" ו"סער", שעגנו בנמל יפו. על הספינות הועמסו ציוד, מזון ותרופות, והן הוסוו כספינות איטלקיות. שמה של "אופיר" שונה ל"קאסטלה מארה", "סער" הפכה ל"אפרודיטה" ועל תורניהן הונפו דגלי איטליה.
• • •
ביום ראשון 11 בנובמבר ערכו דר, אליאב ואריאלי סיור ראשון בפורט סעיד, בחברת קצין צרפתי בשם רנו, שהיה בסוד המבצע. העיר היתה כבושה אז בידי הצרפתים והאנגלים, ההפגזות הכבדות הרסו חלקים גדולים ממנה, ורוב התושבים היו מסוגרים בבתיהם.
"בכניסה לעיר נפרדנו מרנו, השארנו אצלנו את כלי הנשק שלנו, וכדי להגיע לרובע היהודי הסתובבנו בין חנויות של משקאות חריפים והצגתי אותנו כחיילים צרפתים שמחפשים שתייה חריפה או כצלמי עיתונות שמסקרים את המלחמה ורוצים לתעד את הזוועות שהאנגלים עושים. סיפרנו שהמצלמות שלנו הלכו לאיבוד.
"בתוך כמה דקות הקיף אותנו המון ערבי משולהב, שטען שהבריטים משליטים טרור בעיר. לובה היה חיוור כסיד.
"אמרתי לערבים: 'אתם מתלוננים על היחס של האנגלים? הרי גם אתם השתתפתם בזוועות והרגתם את יהודי העיר'. הם ענו לי: 'לא נכון, היהודים חיים, ניקח אותך אליהם'".
המלווים הערבים הובילו את השלושה לרובע היהודי של העיר. "ראינו את בית הכנסת עומד על תילו, ומסביבו בתים הרוסים. לפתע צצו שני בחורים שהציגו את עצמם כיהודים. אמרנו להם שאנחנו יהודים שמשרתים בצבא הצרפתי, ושאנחנו רוצים לדעת מה עלה בגורל יהודי הקהילה, כדי לסייע להם".
אברהם דר. "יצא לי להיפגש עם חלק מהיהודים שעלו במבצע ולשמוע בהתרגשות את מילות התודה שלהם" // צילום: אנצ'ו גוש ג'יני
אחד משני הצעירים הללו היה אלי מאיו, בנו של ראש הקהילה היהודית, שמואל.
מאיו, היום תושב אזוּר, זוכר את ילדותו במצרים כנהדרת, עד 1948. "אבא שלי היה הבעלים של חנות גדולה והיה אחד מנכבדי העיר. הוא היה מוזמן מדי פעם לאירועים בבית המושל המצרי.
"החבר הכי טוב שלי היה מוסלמי בשם גמאל. המשפחות שלנו היו בקשרים טובים. אבל כשפרצה מלחמת השחרור, גמאל היה הראשון שיצא והשליך אבנים על הבית שלי, וצעק 'מוות ליהודים'.
"בלילה של הקמת המדינה הגיעו אלינו אנשים מהבולשת המצרית ועצרו את אחי הגדול יצחק באשמת ריגול ודברים נוספים. לא ידענו לאן לקחו אותו, וגם לא הצלחנו לברר. אבא הפעיל קשרים דרך קצינים נוצרים־קופטים, ואחרי ששילם שוחד הצלחנו להגיע ליצחק בבית המעצר שבו היה כלוא בעיר. הייתי מביא לאחי ולעוד עצורים יהודים אוכל בבוקר ובערב.
"אחרי מלחמת השחרור החיים בעיר היו קשים. אמנם היה לנו כסף, היינו בעלי עסקים, אבל הערבים היו מתעללים בנו. זרקו עלינו אבנים ברחוב. באותן שנים עבדתי בסניף של בנק ברקליס, ובגלל שהיו מסגדים בדרך שלי הביתה, הייתי עובד בימי שישי עד מאוחר, מחכה שיסיימו את התפילות, ורק אז הולך הביתה. הקהילה היהודית נאלצה לשחד את המשטרה, כדי שתגן עלינו.
"ב־1949 הצליח אחי הגדול יאיר להימלט לישראל בספינה. הוא התגייס לחיל הים והיה שולח לנו מכתבים ומעדכן מה קורה איתו.
"מצד אחד כל היהודים בעיר רצו לעלות לארץ, כי החיים שלנו במצרים הפכו בלתי נסבלים. היתה מעין ערגה לישראל, ואני זוכר שהיינו שומעים קול ישראל ברדיו. מצד שני, נהנינו מרווחה כלכלית, בטח בהשוואה לשאר האוכלוסייה. למרות הקשיים מול המוסלמים היינו קהילה אמידה. יהודים עבדו במשרות בכירות בבנקים, או החזיקו חנויות גדולות. רוב היהודים לא רצו לוותר על רכושם.
"מעבר לכך, לא היו לנו המסמכים הדרושים. לא נחשבנו לאזרחי מצרים, הוגדרנו כ'נתינים מקומיים' של פורט סעיד. לכל אחד מאיתנו היה נייר שבו נכתב: 'יהודי, יליד פורט סעיד'".
• • •
כשפרץ מבצע קדש מצאו יהודי פורט סעיד את עצמם בין הפטיש לסדן. "במקביל למבצע של צה"ל בסיני, התחילו קרבות על פורט סעיד ופורט פואד, שנכבשו על ידי הבריטים והצרפתים", נזכר מאיו. "ההפצצות על העיר גרמו ליותר מ־10,000 הרוגים. אני זוכר ששרפו את הגופות במגרשי כדורגל, כי לא היה זמן לקבור אותן" .
על פורט סעיד, שבה התגוררו אז כ־600 אלף איש, השתלטו בעיקר כוחות בריטיים. העיר נחלקה לארבעה רבעים: בריטי, יווני־אורתודוקסי, איטלקי וערבי־מוסלמי, שנחשב לעני מכולם. הקהילה היהודית מנתה 300 נפשות והתגוררה בכניסה לרובע המוסלמי; כמעט כל הבתים נפגעו בהפצצות על העיר.
בבוקר 11 בנובמבר, היום שבו סיירו בעיר דר ואליאב, יצא מאיו בן ה־24 מביתו בשעה שש, כדי לבדוק מקרוב את הנזקים מהפצצות הלילה. "ליד בית הכנסת ראיתי את דר ואליאב, שהיו לבושים כחיילים צרפתים. הצגתי את עצמי, שאלתי אותם מי הם, והם סיפרו לי שהם ישראלים שבאו להעלות את היהודים לארץ.
"שברנו את דלת הברזל של בית הכנסת, שננעלה על ידי המצרים, ונכנסנו לדבר בפנים. אברהם דר, שדיבר צרפתית חלקה וטובה, הסביר לי מה התוכנית. קבענו להיפגש למחרת בבניין בנק ברקליס.
"נפגשנו שם בצהריים, ישבנו במדרגות שלפני הכניסה. לובה ודר היו מחופשים לקצינים צרפתים ולבשו מדים. בזמן שדיברנו יצא שליח של הבנק, מוסלמי בשם מוחמד, וראה אותנו מדברים. אמרתי להם: 'מהר, תעשו את עצמכם כאילו אתם עוצרים אותי', וכשהם עשו את זה, אמרתי למוחמד: 'תברח! תברח מפה מהר, שלא יחשדו בך ועצרו גם אותך!'"
שלושת הישראלים ביקשו ממאיו לבדוק מי מיהודי העיר מעוניין לעלות לישראל. "עברתי עם בן דודי, יהושע כהן, מבית לבית, כדי לשכנע את כולם לעלות. היו שהסכימו מייד, אבל הרוב אמרו שהם פוחדים לאבד את רכושם. היו כאלה שחשדו בנו שאנחנו רוצים לגזול מהם רכוש".
נוסף על מאיו, הפעילו אליאב ודר יהודי נוסף בשם ז'אק (יעקב) עבו, בנו של שמש בית הכנסת בעיר, שהתנדב לארגן את רשימת היהודים שרוצים לעלות לישראל. עבו, אז בן 35, ידע שהוא ומשפחתו לא יוכלו להמשיך לחיות בפורט סעיד, לאחר שביתם נהרס בהפצצות.
אליאב קישר בין עבו לבין הצרפתים שהיו בסוד המבצע והצליח לארגן עבורו אישור מיוחד למעבר חופשי בעיר. חיבור טלפוני הותקן עבורו במועדון היהודי. "הוא לא עשה רושם של משותק מפחד כמו האחרים", כתב עליו אליאב לימים. "סיפר לנו שממילא אין לו מה להפסיד, כי ביתו נשרף".
בתום מסע שכנועים של יומיים נרשמו 126 יהודים, שהביעו את רצונם לעזוב את פורט סעיד.
"הורינו לכל מי שנרשם להתכנס ב־15 בנובמבר, ב־17:00 בדיוק, במועדון היהודי בעיר או בבית הספר היהודי שליד בית הכנסת", מספר מאיו. "ביקשנו מהם לבוא עם מזוודה קלה בלבד. לובה ודר היו אמורים לבוא בלילה לאסוף אותנו במשאיות של צבא צרפת.
"בסופו של דבר, הגיעו לנקודות המפגש 65 יהודים בלבד, האחרים פחדו. כולם באו בדיוק בזמן, שעה לפני כניסת העוצר לתוקפו".
אחת משתי ספינות הדיג שהשתתפו במבצע. "לא ידענו שמותר לצאת מהנמל רק בצהריים"
במקביל, התקיימו גם בארץ הכנות קדחתניות למבצע. אור ליום רביעי, 14 בנובמבר, יצאו מנמל יפו ספינות חיל הים ועליהן עשרה לוחמים של שייטת 13, לבושים במדים צרפתיים. על "סער" פיקד סגן מנחם בן ימי, ועל "אופיר" סגן צבי פורת. מפקד ההפלגה היה סא"ל נפתלי רוזן, שהפליג על סיפון ה"סער", וסגנו, רס"ן יהודה רותם, הפליג ב"אופיר". עד אמצע הדרך התלוותה לספינות ספינת טורפדו ישראלית, שנשארה לפקח במרחק של 65 ק"מ ממזרח לפורט סעיד.
כעבור יממה וחצי הגיעו הספינות לנמל פורט סעיד ועוררו את חשדם של הקצינים הבריטים. "סיכמנו מראש עם הצרפתים שעל כל שאלה, נענה באותו נוסח: 'אנחנו רוצים לראות את האדמירל הצרפתי'", מספר דר, "וכך אכן עשו הלוחמים כשנשאלו על שהותם במקום".
• • •
התרגשות גדולה חלפה בין היהודים שהצטופפו מחוץ למועדון היהודי בפורט סעיד, בהם ילדים וזקנים. השמש עמדה לשקוע, ואינספור שכנים צפו בנעשה מחלונות הבתים שמסביב. הסכנה שיהודי ייתפס בחוץ בשעה שבה הוטל העוצר, 18:00 בדיוק, היתה ברורה ומוחשית.
החששות התאמתו כששכן מצרי, שהבחין בתכונה המוזרה מתחת לביתו, יצא לרחוב והחל למחות בצעקות נגד המתגודדים.
"הייתי חמוש באקדח", נזכר מאיו, "אז נעמדתי מול המצרי ואמרתי לו: 'אם אתה לא נכנס הביתה עכשיו, אני הורג אותך ואת אשתך'. הוא נבהל וברח בחזרה הביתה, אבל הבנתי שמאותו רגע מרחפת עלינו סכנה מיידית. הכנסנו את כולם פנימה, ואני יצאתי מהמועדון דרך החלון האחורי, לראות אם יש עוד אנשים שמגיעים.
"פתאום שמעתי מאחוריי צעקה: 'הולד!'. היה שם קצין בריטי שהבחין בי ועצר אותי, כי העוצר כבר נכנס לתוקף.
"לקחו אותי למעצר. אמרתי לחוקרים שאני יהודי וביקשתי שיתקשרו לברר אצל המנהל שלי בבנק ברקליס. המנהל אמר להם שהוא מכיר אותי וביקש שייתנו לי כל סיוע שאני צריך. אחד הסַמלים הבריטים אמר לי בשקט: 'גוט שאבעס, גם אני יהודי'. אמרתי לו שאנחנו זקוקים להגנה, כי אנחנו בסכנה".
וכך, בפיתול מפתיע של העלילה, הפכו החוקרים למסייעים.
"עשרה חיילים בריטים התלוו אלי וחזרו איתי למועדון היהודי ולבית הספר היהודי. מפקד הפטרול הבריטי שעזר לנו היה קצין בשם מורהאוס, שכמה שבועות לאחר מכן, בלי קשר אלינו, נחטף על ידי המצרים. ממשלת בריטניה התאמצה מאוד לשחרר אותו והגיעה עד הנשיא נאצר, אבל הוא נרצח. את גופתו מצאו אחר כך בארון בגדים".
באותו ערב חברו לוחמי שייטת 13 לאליאב, דר ואריאלי, ויצאו בכמה משאיות לאסוף את היהודים הממתינים. באחת בלילה הגיעו למועדון היהודי.
"לובה לא אהב לראות שם את החיילים הבריטים", נזכר מאיו. "אמרתי לו: 'לא היתה לי ברירה, המצרים היו הורגים אותנו'. העלינו את האנשים למשאיות ונסענו לבית הספר היהודי. אספנו את היהודים שחיכו שם, והם אמרו שיש אם ובתה שממתינות לאיסוף בביתן, כי האמא מבוגרת, בת יותר מ־80.
"מיהרנו אליהן, ונשאנו את האם למשאית על הידיים. פתאום היא אמרה שהיא לא נוסעת, כי שכחה לנשק את המזוזה. החזרנו אותה לדירה, היא נישקה את המזוזה - ולקחנו אותה למשאית. משם נסענו ישר לנמל".
• • •
בנמל פורט סעיד המתינו ל־67 היהודים שתי אסדות נחיתה של הצי הצרפתי. מי שלא נשמעו להוראות ונשאו יותר ממזוודה קלה אחת, נאלצו לצפות ביתר המזוודות מושלכות למים, עקב החשש שספינות הדיג לא יעמדו בעומס.
האסדות, ועליהן היהודים והלוחמים שחילצו אותם, החלו להפליג לעבר הספינות הישראליות, כשהן חולפות בין כלי שיט בריטיים וצרפתיים. בשלב הזה אירעה התקרית עם הקצין הבריטי בסירת הפיקוח, ואחריה יצאו הספינות הישראליות אל הים הפתוח. אחרי שהתרחקו כמה עשרות קילומטרים מחופי מצרים, הורדו דגלי איטליה מראש התורן, ובמקומם הונפו בגאווה דגלי ישראל.
"כמה שמחנו וצהלנו!" נזכר מאיו. "מצד שני, הים היה סוער, והספינות הקטנות היטלטלו כל הזמן. חלק מהאנשים הקיאו את נשמתם.
"אחת האימהות לא היתה מסוגלת לטפל בתינוקת שלה, שהרגישה רע ובכתה. חייל ישראלי לקח את התינוקת בידיו, הכין לה דייסה מאבקה חלב צבאית וסוכר, והרגיע אותה".
אלי מאיו. "נשאנו על הידיים יהודייה זקנה, ופתאום היא אמרה: 'שכחתי לנשק את המזוזה'. החזרנו אותה שתנשק, ואז המשכנו" // צילום: אפרת אשל
ביום ראשון, 18 בנובמבר, ב־4:30 לפנות בוקר, הגיעו שתי ספינות חיל הים לנמל חיפה. את פני הבאים קיבל לובה אליאב, שטס מפורט סעיד לקפריסין, ומשם המשיך בטיסה לישראל. אברהם דר נשאר חודש נוסף במצרים.
אלי מאיו התרגש במיוחד במעמד הזה: הוא קיווה לפגוש את אחיו יאיר, קצין בחיל הים, שאותו לא ראה שבע שנים.
"אבא שלי, שדיבר עברית רהוטה, שאל את אחד הקצינים: 'האם יאיר מאיו נמצא כאן?' הקצין ענה לו: 'לצערי הוא לא היה יכול לבוא, הוא נמצא על אוניית המלחמה אח"י אילת'.
"היינו מאוכזבים מאוד. ואז פתאום קלטנו שיאיר עומד ממש מטר מאחורינו! הקצין שדיבר איתנו לא ידע שאחי קיבל שחרור כדי להגיע לטקס קבלת הפנים.
"בכיתי כמעט חצי שעה כשראיתי אותו. בדיעבד התברר שאמא שלי אמרה לקצין צרפתי בנמל פורט סעיד שיש לה בן בחיל הים הישראלי. הקצין ההוא העביר את המידע הלאה, והוא הגיע לאחי. זה היה ממש נס".
מהנמל נלקחו הנוסעים העייפים למחנה שער העלייה בחיפה, והחלו את חייהם החדשים בישראל. "אני הפעלתי את הקשרים שלי עם בנק ברקליס במצרים ועבדתי שנים בסניף הישראלי בתל אביב, כקצין ביטחון", אומר מאיו.
זמן קצר לאחר המבצע אירגנו הצרפתים את העברתם של 170 מהיהודים שנותרו בפורט סעיד לצרפת, בדרך הים. בהם היה אח נוסף של אלי מאיו, והוא מתגורר בפאריס עד היום. חלק מהיהודים עלו לארץ בהמשך, אבל רובם המשיכו לארה"ב ולברזיל. בפורט סעיד נותרו רק יהודים מעטים והיום אין בה קהילה יהודית כלל.
• • •
מי שנותר עם טעם של החמצה הוא דווקא אברהם דר, שאף שפיקד על מבצע החילוץ, הרגיש כי לא עמד במשימתו העיקרית - לשחרר את עצורי עסק הביש.
"לי היה חשוב להיות מוכן אם תהיה תקיפה צרפתית־בריטית בקהיר. ברגע שהכוחות עצרו באזור איסמעיליה, הבנתי שזה אבוד. בכל זאת, נשארתי במצרים עוד חודש, עם כוחות של לוחמי השייטת, שהתחלפו בכל כמה ימים בסיוע הצרפתים, שהטיסו אותם דרך קפריסין. חיכיתי לתקרית שאולי תתרחש. לצערי זה לא קרה".
לאחר שובו ארצה מסר דר לראש אמ"ן דו"ח מפורט על מעלליו במצרים. "וזהו, המשכתי בחיי. שנים לאחר מכן, כשהאסירים הוחזרו, דאגתי שהמדינה תכיר בכך שהם קצינים, ושיקבלו דרגות של סגני אלופים. ראש אמ"ן דאז, מאיר עמית, איפשר לי לשאת דברים באירוע לכבודם, כדי שיבינו כמה לחמתי עבורם כל השנים.
"כשאני פוגש היום את מרסל ניניו, היא אומרת לי: 'לולא הכרתי אותך, היו לי חיים רגילים וכל זה לא היה קורה לי' - ואז היא מחבקת אותי חיבוק חם.
"במהלך השנים יצא לי להיפגש עם חלק מהיהודים שעלו מפורט סעיד ולשמוע בהתרגשות את מילות התודה שלהם, אבל לובה היה איתם בקשר הדוק יותר. אני הייתי אחראי לצדדים המודיעיניים והלוגיסטיים של המבצע, והוא לקשר עם היהודים".
yarivp@israelhayom.co.illiory@israelhayom.co.ilמבצע קדש ומבצע מוסקטר
מבצע קדש, או "מלחמת סיני", הוא מבצע צבאי שיזמה ישראל ב־1956 נגד מצרים, בשל הסלמת מעשי האיבה בגבול הדרומי. המבצע ארך שמונה ימים, בין 29 באוקטובר ל־5 בנובמבר.
בין הגורמים לפרוץ המבצע היו שיגור תכוף של חוליות פדאיון (מחבלים) מעזה לישראל, חסימת המעבר למפרץ אילת בפני כלי שיט ישראליים, עיסקת נשק גדולה שחתמה מצרים עם צ'כוסלובקיה והקמת פיקוד ערבי משותף לצבאות מצרים, ירדן וסוריה.
המבצע החל בהצנחת גדוד צנחנים במעבר המיתלה, כ־30 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ, ונמשך עד לכיבוש חצי האי סיני כולו - מלבד רצועה צרה לאורך התעלה - וכן כיבוש רצועת עזה.
במקביל למבצע הישראלי ניהלו צרפת ובריטניה את "מבצע מוסקטר", שהחל ב־31 באוקטובר במטרה לכבוש את תעלת סואץ בתגובה להחלטת שלטונות מצרים להלאים את התעלה. הבריטים והצרפתים קיוו להחזיר לידיהם את השליטה בתעלה, שלשתי המדינות היו בה אינטרסים כלכליים. במהלך המבצע כבשו כוחות משתי המדינות את הערים פורט סעיד ופורט פואד שבצפון התעלה, והגיעו עד העיר קנטרה שמדרום להן.
ישראל שיתפה פעולה עם בריטניה וצרפת, הן במישור הצבאי והן במישור המדיני, ובכך נרשם מבצע קדש כתמרון המלחמתי הגדול והיחיד (עד כה) שבו נהגה כך.
בעקבות לחץ מצד ארה"ב ובריה"מ נאלצה ישראל לסגת בתוך חצי שנה מהשטחים שכבשה, ובריטניה וצרפת נאלצו להסכים להפסקת אש, ובהמשך לפנות את כוחותיהן מהתעלה. חיילי או"ם הוצבו לאורך התעלה, כדי לשמור על מעבר חופשי של אוניות.
בעקבות המבצע גדל כוח ההרתעה של צה"ל, והוסר הסגר הימי על מפרץ אילת. בגבול מצרים שרר שקט למשך עשור, למעט תקריות ברצועת עזה.
חצי האי סיני נכבש שוב על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, והפך לשדה קרב עקוב מדם במלחמת יום הכיפורים. הוא הוחזר למצרים במסגרת הסכם השלום בין המדינות ב־1979.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו