חריג לטובה

דווקא במרתפי האינקוויזיציה הספרדית קל להרגיש בבית. עלילותיו של רבי אשר אברבנאל למוד העינויים, שנדהם לגלות כי חוקריו השאירו את דלת תאו פתוחה מעט, עשויות לעורר במי שיקרא את הסיפור "עינויי התקווה" תחושה מוכרת. אפילו מרגיעה. 

כמובן, הכל יחסי: הייסורים שהרבי עובר שם, בכלא שבנה לו הסופר אוגוסט וילייה דה ליל־אדם, מחרידים בכל קנה מידה. ועדיין, בין מפגני הטירוף ש"מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין" מציג לקורא, זו מעין הקלה. זקן שבפיו הצעה מפתה ובידו אבקה חשודה; עובד רכבת המשוכנע כי רוח רפאים מנסה להזהירו מפני אסון; ותימהוני שקורא היום את העיתון שצפוי לצאת רק מחר - כל אלה גורמים לשריפה על המוקד להישמע יומיומית כמעט. 

כריכת הספר (תשע נשמות)

"מוזרים I", כרך ראשון בפרויקט רחב היקף (הוצאת תשע נשמות), לא נועד לשמש שער כניסה לז'אנרים שבכותרתו. קוראים שיצפו למצוא בין דפיו ערפדים, דרקונים וחייזרים, מוזמנים לחפש במקום אחר. נכון, ישויות שאינן מהעולם הזה צצות מעת לעת, אך רק בתור הניחוח הראשוני שעולה מהתבשיל. במילים אחרות, העובדה שסיפור מכיל אימה לא הופכת אותו בהכרח לסיפור אימה, כלל שאפשר להשליך גם על הטיפול של האנתולוגיה בשאר הסוגות. בשם "מוזרים" טמונה משמעות כפולה: אלו יצירות משונות לא רק בפני עצמן, אלא גם בהשוואה לקאנון הרחב יותר של הפנטזיה, האימה והמסתורין. 

זו בוודאי בחירה מודעת מצד עורך האנתולוגיה, אוריאל קון. לו רצה, היה יכול לאגד מיצירותיהם של אדגר אלן פו, ה.פ. לאבקראפט, סטיבן קינג ואחרים בפעם ה־217. במקום זאת הוא בחר לטבול בצללים ולדלות מתוכם כותבים שאינם מוכרים לקורא הישראלי, רבים מהם מאמריקה הלטינית ומיפן. בין לבין שיבץ סיפורת פנטזיה ואימה פרי עטם של צ'רלס דיקנס וג'ק לונדון, אולי האחרונים שתצפו מהם לנסות את כוחם בז'אנרים אלה. אף שלא כל הכותבים בני זמננו, התוצאה מרעננת באופן מפתיע.

הקרדיט מגיע (וקון אכן נותן) גם ל"אנתולוגיית הספרות הפנטסטית" מ־1940, בעריכת חורחה לואיס בורחס, אדולפו ביוי קסארס וסילבינה אוקמפו. "מוזרים I" - קובץ של 22 סיפורים ישנים וחדשים, שתורגמו משבע שפות בידי 14 מתרגמים - הוא מחווה לאותה אנתולוגיה, ומכיל לא מעט יצירות שנכללו בה במקור. בבחירת הסיפורים, כותב קון בפתח הדבר, נעשה שימוש ב"שיטה חסרת השיטתיות" שנקטו בורחס, ביוי קסארס ואוקמפו. שלושתם הלכו אז לאורו של העיקרון המנחה "סיפורים שאנחנו אוהבים במיוחד", אבל ב"מוזרים I" הדמיון בין הקטעים עשוי להעיד על סלקציה מנומקת יותר. 

הקו המחבר הראשון הוא המוות, שמופיע ברוב הסיפורים. הדמויות מנסות לרמות אותו, מהרהרות בסופיותו ולעיתים קרובות נקטפות בידיו. היסוד המשותף השני הוא הזרות והחריגות, מפני שלא פעם הגיבורים הם, כמשתמע משם הספר, מוזרים: בעלי יכולות על־טבעיות, נוודים חסרי פרוטה וחולמים שנמקים בתוך הזיותיהם. במקרים אחרים, להבדיל, הם טיפוסים מצליחים שחוששים לאבד את נכסיהם ומעמדם, וכך להידרדר לשולי החברה. עבור דור הסלפי, האם יש דבר מפחיד מזה?

לא קל להיות שונה בעולם של "מוזרים I". אם התעקשת לדבוק בשונותך, הסוף בדרך כלל יהיה עגום. המחשה מעניינת לכך קיימת ב"קרנבל בקאדיס" (הנס היינץ אוורס), שבו בול עץ מהלך מעורר את סקרנותם, ובהמשך את כעסם, של המוני חוגגים מחופשים. משהו בגזע האילם, הצועד באיטיות ובמסלול קבוע, מוציא אותם מכליהם. הם מקללים אותו, מפליאים בו מכותיהם ללא הועיל ואף מתנפלים בגרזנים שלופים עד להתמוטטותו. בפנים, בתוך הגזע הכרות, הם לא מוצאים איש. אגב, חובבי אדגר אלן פו יתקשו להתעלם מהדמיון ל"מסיכת המוות האדום"; גם שם אורחים בנשף מסיכות עטים על זר בתחפושת מבהילה, שכולה כתמי דם ותכריכים - רק כדי להבין, לזוועתם, שאין מתחתיה דבר. 

בתחילת כל קטע באנתולוגיה מופיעה ביוגרפיה קצרה של מחברו (כתבה: לי פלר). נראה שהמוות והזרות בסיפורים היו מנת חלקם של כמה מכותביהם. אשתו של ג'וזף שרידן לה פאנו האירי, שתרם לקובץ את "רוח הרפאים ומקבע העצמות", היתה בטוחה שאביה המת ביקר אותה וקרא לה להצטרף אליו, והלכה לעולמה בתום חודשים של סבל נפשי. על האלווי הורן, שכתב את "הזקן", ידוע כה מעט, עד שרבים בטוחים שמדובר בדמות פיקטיבית שבורחס המציא. ולקינוח: לפחות שלושה מהסופרים התאבדו. הייתכן שהטרגדיות בחייהם תרמו לרצון לשלבם בקובץ? אכן, תעלומה מלאה מסתורין. 

לא הכל עובד ב"מוזרים I". כמה מהסיפורים, דוגמת "מראות" מאת ביביאנה קמאצ'ו, פשוט לא מהנים, ומקצתם מעלים תמיהה איך הצליחו להשתחל לקובץ פנטזיה ואימה. צריך לתת את הדעת גם על הבחירה לכלול את "כף הקוף" (ו.ו. ג'ייקובס) - קלאסיקה שחוקה של סיפורת אימה, שבולטת כאן כמו המבורגר זול באטליז גורמה. בתוך הרעיונות החדשניים לפרקים שמביא הלקט, ובהם השפעות מהפולקלור היפני ומסיפורי מדע בדיוני מוקדמים, לא ברור מה היה הטעם להעלות באוב (תרתי משמע) דווקא את הסיפור הזה. 

אסור לתת למעידות הקטנות לפגום בהנאה. בטח לא כשהספר מתחיל במכת פתיחה משעשעת כמו "אני עירום" (יאסוטקה צוצוי), שגיבורו נקלע לסיוט מבעית ומגוחך בעת ובעונה אחת. שרשרת צירופי מקרים מאלצת אותו להתרוצץ ברחוב בליל חורף קר, לבוש בקושי ועם צורך עז לרוקן את מעיו. בהמשך יאבד את הבגדים, השליטה על הסוגרים ושארית כבודו העצמי. ובעודו מדדה אפוף היפותרמיה למקום עבודתו, מטריד אותו רק דבר אחד: מה יגידו כשיראו אותי, הכוכב העולה של המשרד, במצב כזה? האם הרושם הטוב שעשיתי ייהרס? אם הכרך הבא בסידרת "מוזרים" יהיה מוצלח כמו הראשון, לעוסקים במלאכה אין סיבה לשאול את עצמם שאלה דומה. 

מוזרים I: אנתולוגיית סיפורי פנטזיה, אימה ומסתורין; תשע נשמות, 283 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו