79 שנים אחרי רצח סבו, התייצב לפני שבועות אחדים, בפעם הראשונה בחייו, פול ורון, נכדו של לואיס אנדריוס, ליד קבר הסב שאותו לא הכיר, בהר ציון שבירושלים. אנדריוס נרצח ביום הולדתו ה־41 בדרכו לתפילת הערב של יום ראשון בכנסייה האנגליקנית בנצרת, ב־26 בספטמבר 1937. ארבעה אקדוחנים ירו בו והוא מת מייד. הוא היה מושל הגליל בתקופת המנדט הבריטי, ידידם המובהק של היהודים, שסייע להם רבות בימי המדינה שבדרך. רוצחיו מעולם לא נתפסו. על פי המשוער, הם היו כמה מתלמידי שייח' עז א־דין אל־קסאם, שעד היום מעניק השראה לחוליות הרצח של חמאס.
על אנדריוס כתבנו כאן לראשונה באפריל 2013, בתחקיר היסטורי נרחב על דמותו הנשכחת של הידיד הגדול של העם היהודי. ככל שהתברר היקף סיועו ליישוב, התעצמה החידה: מדוע שקעה דמותו של מי ששילם כנראה בחייו על נטיותיו הציוניות במצולות השכחה?
בשנים שבהן שהה בארץ ישראל, דאג אנדריוס להעביר לחזקת היהודים קרקעות בהיקף של עשרות אלפי דונמים. הוא סייע בהקמת יישובי חומה ומגדל, ועשרות יישובים שהוקמו באזור עמק החולה, בעמק בית שאן ובעמק חפר חייבים לו את עצם הקמתם. אנדריוס גם דאג לספק ליישוב מטריית הגנה חיונית בדיוני ועדת פיל, והפריך עובדתית ומספרית את מיתוס "המנושלים", שבו השתמשו הערבים. במידה רבה אנדריוס היה אחראי לכך שלמורת רוחם של הערבים, ועדת פיל החליטה ביולי 1937 לחלק את ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית ולמדינה ערבית. בפרעות תרפ"א ותרפ"ט הוא אף הציל ממוות יהודים שהותקפו, וכשנרצח, הערבים שמחו. ביפו ובעכו רקדו על הגגות.
את שמו של אנדריוס שמעתי בפעם הראשונה בבית סבי, שלמה זלמן שרגאי, שהיה חבר הוועד הלאומי, הגוף ששימש מועצת המדינה שבדרך.
בגלגול מקרים מוזר, עשרות שנים מאוחר יותר, בעת שאספתי חומרים לספר על קבר רחל, התברר לי שבראשית "המרד הערבי הגדול" אנדריוס הציל את הקבר מפיצוץ. הבריטים סברו אז בטעות שמתחם הקבר הוא אחד מעשרות הבתים שמהם ירו הערבים אש על התחבורה בציר חברון־ירושלים. הם הצמידו אליו דינמיט והתכוונו לפוצצו, אך אנדריוס, שהגיע למקום דקות לפני הפיצוץ, מנע אותו.
הרצח היכה בעוצמה במשפחה. הנכד פול ורון לצד קברו של אנדריוס // צילום: דודי ועקנין
בשנים האחרונות חיפשתי בדרכים שונות אחר צאצאיו, אך לשווא. רק לפני חודשים אחדים, בתיווכו של חוקר ארץ ישראל ד"ר דותן גורן, חל מפנה. רוני אליאך, תחקירן היסטורי שעוסק גם בגנאלוגיה (חקר אילנות יוחסין) נרתם לעניין, אבל ההתחלה היתה קשה. לשארי בשרו של אנדריוס לא היה זכר. אליאך אמנם מצא מסמכים רשמיים של אנדריוס ממלחמת העולם הראשונה, אך לא היתה בהם תועלת.
את קצה החוט סיפקה בסופו של דבר ידיעה קצרה בעיתון אוסטרלי, ארץ הולדתו של אנדריוס, שבה הופיע שם אשתו, מיוד אליזבט, ואזכור על אודות שלושת ילדיו. אליאך מצא שמיוד נפטרה באוקטובר 1985, אך הצליח לאתר שניים מנכדיה, שני אחים, אנדרו ופול ורון, בניה של דיאנה, בתו של אנדריוס. התחלתי להתכתב עימם.
הכרה מאוחרת
לפני שבועיים, כשפול הגיע לישראל, נפגשתי עימו, ובפעם הראשונה למדתי ממנו על עוצמת הפגיעה שרצח הסב חולל במשפחה. הרעיה, מיוד, לא נישאה בשנית וגם נמנעה מלבקר בישראל, למרות שידעה כי המדינה היהודית היתה התגשמות מאווייו של בעלה. גם שתי בנותיו של אנדריוס, ג'ינה ודיאנה, מעולם לא ביקרו בארץ בשל הטראומה שנשאו. רק הבן, טוני, שנפטר לפני כשנה וחצי, אזר אומץ, ויחד עם רעייתו וילדיו ביקר בישראל מעט לפני מותו ופקד את קבר אביו.
בשבועות האחרונים למדתי שאיני היחיד שמתעניין באנדריוס. זה כמה שנים שגם ירון בשן, משפטן והיסטוריון חובב, עוסק בלימוד תולדותיו. בשן שמע עליו במקרה, מידיד ערבי, ונשבה במסתרי הדמות. הוא מתכנן לכתוב עליו ספר. בשלב זה יש לו יותר סימני שאלה מסימני קריאה. הגדול והמרכזי שבהם הוא חידת הירצחו של אנדריוס. עד היום, הוא מציין, לא ידוע מי היו רוצחיו, לא התפרסמו שמות חשודים ברצח ולא הוגש כתב אישום נגד איש.
בשן עבר על תיקי הבולשת הבריטית שסרוקים ושמורים בארכיון ההגנה בירושלים. הוא בודק מקורות נוספים. גם שם אין פתרון לחידה. לתיק החקירה לא הגיע. "למרות שהוכרז פרס כספי גדול מאוד למי שימסור מידע על הרוצחים, איש לא סיפק מידע או בא לדרוש את הפרס", אומר בשן, "ומהארכיונים השונים לא עולה אפילו שם של מבוקש".
לבשן יש כמה השערות. אחת מהן קשורה ליחס המאוד קשה של הבריטים לעצורים אחרי הרצח: "הם עצרו כל מה שזז ונקטו יד קשה מאוד. אנשים הוצאו להורג אפילו על החזקת נשק. ייתכן שהם הרגו את הרוצח, ואפילו לא ידעו שעשו זאת. יכול להיות שהברוטליות של הטיפול קילקלה את הראיות".
גם לפול ורון, הנכד, אין תשובות בעניין זה, ובכל זאת - ביוזמת "ישראל השבוע" - המפגש המרגש עימו הביא בפעם הראשונה להוקרה רשמית של מדינת ישראל ולהכרה שלה בתרומתו הייחודית של אנדריוס לעם היהודי ולמדינה שבדרך. סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, נענתה בחפץ לב להצעתי להיפגש עם פול ורון. הפגישה התקיימה בתחילת החודש בלשכתה. חוטובלי הביעה באוזני ורון הערכה עמוקה ותודה לפועלו של הסב, שנרצח עקב עזרתו ואהדתו הגלויה ליישוב היהודי בארץ, והזכירה את אנדריוס ואת הלורד בלפור בנשימה אחת. היא אמרה לנכד שהעם היהודי יזכור את הסיוע שהושיטו דמויות אלה להגשמת חלומו של העם היהודי: הקמת מדינה ריבונית משלו במולדתו - ארץ ישראל.
אחר כך יצאתי עימו לקבר הסב. אנדריוס טמון בבית הקברות של הבישוף גובאט בהר ציון. לפני כמעט 80 שנה, בעיצומו של יום שמחת תורה, כשאנדריוס הובא לכאן למנוחת עולמים, עזבו מתפללים רבים את בתי הכנסת ויצאו לצידי הכבישים, כדי להצדיע לו בדרכו האחרונה. 50 היישובים היהודיים במחוז הגליל פירסמו מודעת אבל גדולה על מותו של "ידיד עובדי האדמה, איש הצדק והיושר".
התברר לי שאיני היחיד שמתעניין באנדריוס. סגנית השר ציפי חוטובלי לצד ורון ונדב שרגאי // צילום: דודי ועקנין
הוועד הלאומי הודיע כי "בלוחות ההיסטוריה של הארץ והיישוב ייחרת שמו של אנדריוס בשורות הקדושים אשר הקריבו את חייהם על שלום הארץ ובניינה". ראשי היישוב, החל ביצחק בן־צבי ועד אחרון נציגי היישובים, באו לבית העלמין בירושלים כדי לחלוק לאנדריוס כבוד אחרון, ולצד הדגלים הבריטיים שהורדו לחצי התורן, הונף במעמד ההלוויה גם דגל כחול־לבן עטור שחורים.
אמונת גאולת המשיח
אחרי הרצח פתחו הבריטים בגל מעצרים המוני, אסרו את המופתי אל־חוסייני ופיזרו והוציאו מחוץ לחוק את הוועד הערבי העליון ואת כל הוועדות הלאומיות. גם המועצה המוסלמית העליונה פוזרה. מאות מנהיגים מוסלמים נעצרו. חמישה מהם גורשו לאיי סיישל באוקיינוס ההודי. אל־חוסייני נמלט למסגד אל־אקצא, הקיף עצמו בעשרות טרוריסטים מזוינים ולבסוף הצליח להשתלשל על חבל מחומות הר הבית כשהוא מחופש לאישה, לחמוק מהארץ דרך נמל יפו ולחבור לאדולף היטלר באירופה.
יגאל אייל, שכתב ספר על תקופת המרד הערבי הגדול ("האינתיאפדה הראשונה"), מספר כי למרות הסגר והעוצר שהוטלו על נצרת, הרוצחים, שהכינו היטב את ציר נסיגתם, נמלטו. גם כלבי המשטרה שהובאו באותו לילה מירושלים לא סייעו.
בתחילה העריכה המשטרה שלרוצחים המתין כלי רכב, וכי הם הספיקו להימלט בטרם הוצבו מחסומים, אך מאוחר יותר התברר כי הרוצחים נמלטו ברגל דרך ההרים. כפי שסיפר בשן, הבריטים "עצרו כל מי שזז". אייל תיעד שכבר בבוקר המחרת נעצרו 44 איש בגליל, 44 איש בחיפה ו־21 בשומרון. בהמשך הגיע מספר העצורים ל־200 ויותר.
ב־1939, כשהסתיים המרד הערבי הגדול, הבריטים ביצעו תפנית במדיניותם, פירסמו את "הספר הלבן", הגבילו את העלייה, אסרו כמעט לחלוטין רכישת קרקעות ולמעשה נסוגו במידה רבה ממחויבותם המעשית להקמת מדינה יהודית. עובד בן עמי, שהיה ראש עיריית נתניה, מידידיו הקרובים של אנדריוס, סיפר אחרי הרצח על שיחה אחת שקיים עימו סביב אפשרות הקמת המדינה היהודית: "לפתע קם האיש ומתוך התרגשות והתעוררות אמר: 'אצלנו הנוצרים קיימת אמונה שהמשיח יבוא לגאול את האנושות רק כשתקום מדינה יהודית...' ואני, שכל ימיי שאפתי להיות אחד המסייעים לתקומה זו של עם ישראל, בר מזל שזכיתי לכך".
ואכן, יומניהם של מנהיגי המדינה שבדרך וספרי הזיכרונות שלהם אינם מדלגים על תרומתו זו של אנדריוס. דוד בן־גוריון, משה שרת, יוסף ויץ, אברהם הרצפלד, יהושע חנקין ואחרים מספרים עליה, מי יותר ומי פחות.
אך, כאמור, עם השנים, אנדריוס נשכח. בנתניה אמנם נקרא רחוב על שמו, אבל עד לפני שבועות ספורים לא השכילה מדינת ישראל להנציחו או להביע הוקרה. סגנית השר חוטובלי היתה הראשונה להיענות לאתגר, אבל הקפטן האוסטרלי בעל השורשים הסקוטיים, ששירת בצבא הבריטי ולקח ברצינות את הצהרת בלפור, ראוי ליותר מכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו