הולך נגד הרוח

אחרי חצי שעה שבה אוליבר סטון מדבר בהתלהבות בלתי נגמרת על שלל נושאים - שנעים במהירות עצומה בין חוליי התקשורת, המצב הפוליטי בספרד, האכזבה שלו מאובאמה, לוחמַת סייבר והוריו - הוא נכנס לפתע למצב רוח מהורהר. "יכול להיות שלסרטים שלי לא היה האימפקט שחשבתי שהיה להם", הוא אומר בטון נוגה. "אבל לפחות ניסיתי כמה שיכולתי". 

סטון בן ה־70 נמצא כאן היום כדי לספר לעיתונות האירופית על סרטו החדש, שיעלה בארץ בהמשך השנה - דרמת המתח "המרגל - סנודן", שבה מככבים ג'וזף גורדון־לוויט, שיילין וודלי וניקולס קייג'. הסרט, שיוקרן בבכורה ארצית בפסטיבל הקולנוע של חיפה בשבוע הבא, מביא את סיפורו של אדוארד סנודן - עובד לשעבר של ה־NSA (הסוכנות לביטחון לאומי), שהביך את הממשל האמריקני ב־2013 והפך לסלבריטאי בינלאומי כשהדליף לעיתונות מידע סודי על תוכניות המעקב הלא חוקיות של הסוכנות. 

זהו סרטו העלילתי העשרים של סטון, והוא יוצא למסכים בד בבד עם צאתו לאור של כרך עבה, מהודר ומפרגן בעריכתו של המבקר המוערך מאט זולר סייץ, שסוקר את הקריירה המפוארת והדי מדהימה שלו. לא פלא, אפוא, שהבמאי האגדי חש צורך להתחיל לסכם.

"אני מאוד שמח שאני עדיין חי ועדיין עובד", הוא אומר. "אני שמח שאני עדיין מוציא סרטים שעושים משהו עבורי ועבור עוד כמה אנשים שצופים בהם.

"תמיד תקפו אותי. חלק מהמבקרים תוקפים אותי מתחילת הדרך. זה כאילו הביקורות שלהם נכתבו מראש. אני לא קורא ביקורות, כמובן. אבל מספרים לי".

זה עדיין מפתיע אותך?

"כלום כבר לא מפתיע אותי, ואני לא מצפה לכלום. הסרטים שלי מציעים חזון אחר. חלק מהם פוליטיים, וזה לא תמיד מעניין מבקרים. כמעט תמיד מדובר בחומרים לא קלים לעיכול. רוב האמריקנים מתעניינים יותר באירועי ספורט. אז אני מניח שבגיל 70, יש לי מזל שאני עדיין כאן. אבל זה לא היה פשוט".

•   •   •

ובכל זאת, סרטים דוגמת "פלאטון", "וול סטריט" ו"נולד ב־4 ביולי" הכניסו את סטון לצמרת של במאי הוליווד, אם לא לראש הרשימה. סרטיו הבומבסטיים, הבוטים והשנויים במחלוקת הצליחו בקופות, זכו באוסקרים, עוררו דיונים סוערים ואמוציונליים שפלשו לעיתים לעמודי הדעות, ולא הותירו אף אחד אדיש.

אבל איפשהו, לאורך הדרך, אמריקה החלה להתעייף מהאופי המגלומני והפרובוקטיבי של סרטיו. כפי שקורה לא פעם לאמנים שמגיעים לפיסגה, התקשורת הפנתה לו עורף, וקטילתו הפכה לספורט לאומי. המבקרת האגדית פולין קייל כתבה כשפרשה מעבודתה: "המחשבה על צפייה בסרט נוסף של אוליבר סטון היא פשוט יותר מדי עבורי".

השיא השלילי נרשם ב־2004, כשסטון הוציא את "אלכסנדר" - פרויקט חלומות ועטור כוכבים באורך של שלוש שעות, שהתחקה אחר דמותו של אלכסנדר מוקדון. הסרט הקאמפי התרסק בקופות, עורר צחקוקים בכל המקומות הלא נכונים והוכתר בידי רבים כסרט הגרוע של השנה.

הקריירה של סטון לא התאוששה מאז. "הדברים האלה מותירים צלקות", הוא אומר.

גם ל"המרגל - סנודן" הוא הגיע עם צלקת טרייה, אחרי שפרויקט חלומות נוסף - הפעם ביוגרפיה לא בהכרח מחמיאה על מרטין לותר קינג - נגנז באכזריות, לאחר שהשקיע בו שנים. כדי לזרות מלח על הפצעים, סרט מתחרה שהעמיד את קינג במרכזו, "סלמה", זכה בשבחים ובמועמדויות לאוסקר.

"החומר על סנודן סיקרן אותי", הוא אומר, "אבל בדרך כלל אני לא עושה סרטים על אירועים בזמן שהם מתרחשים. אני לא רודף אחרי החדשות. נקודת המפנה היתה בינואר 2014, כשהצלחנו להיפגש עם סנודן ברוסיה (שם קיבל מקלט מדיני; י"ק).

"ביקרתי אותו במוסקבה תשע פעמים, ומפעם לפעם התחדדה אצלי ההבנה שמדובר בהזדמנות אמיתית לספר את הסיפור הזה. הבנתי שיש לנו 'inside story'. הבעיה היחידה היתה שלא היה לי מושג איך לספר אותו. כתיבת קוד פיצוח למחשב היא עסק משעמם. ואיך בכלל עושים דרמטיזציה ללוחמת סייבר?"

על פניו, הסיפור של סנודן קצת מזכיר את הסיפור של רון קוביק, הגיבור של "נולד ב־4 ביולי". שניהם היו פטריוטים שהתפכחו ומרדו.

"זה נכון. ובסוף גם באמת החלטנו להשתמש במבנה ליניארי ולספר את הסיפור בצורה ישירה, בדיוק כפי שעשינו עם קוביק. סנודן היה פטריוט צעיר ואמיץ, שהתגייס לצבא אחרי אירועי 11 בספטמבר. גם סבא שלו וגם אבא שלו שירתו את המדינה. הוא האמין לתעמולה. כולנו עיוורים במידת מה כשאנחנו מתבגרים.

"אז הסרט מתחיל כשהוא חייל, ממשיך כשהוא הופך לאנליסט מתחיל ב־CIA, ומשם אנחנו עוברים לתאר את עבודתו ב־NSA. הקליימקס הוא הדלפת המידע, שנעשית כשהוא מגיע להונג קונג. אנחנו עוקבים אחרי האבולוציה שלו ומנסים להבין איך הוא הפך להיות האדם שהוא הפך להיות, ולמה".

עד כמה היית מוטרד מהסרט התיעודי של לורה פויטרס, "Citizenfour", שסיפר את אותו הסיפור, וזכה באוסקר ב־2015?

"לא הייתי מוטרד, כי מעט מאוד אנשים צפו בסרט, ובאמריקה עדיין לא ממש מכירים את פרטי הפרשה. סנודן ביקש שניפגש עם פויטרס ועם גלן גרינוולד, העיתונאי של ה'גרדיאן', שעימו היה בקשר כשנמלט להונג קונג עם המידע המסווג.

"פויטרס היתה מאוד פרנואידית. היא לא הסכימה להראות לנו קטעים מהסרט שלה, מה שהפתיע אותי, כי הייתי תחת הרושם שכולנו באותו צד, שכולנו רוצים להוציא את הסיפור הזה החוצה. אבל גרינוולד מאוד עזר לנו בניתוח המידע.

"חוץ מזה, גם חברתו של סנודן, לינדזי מילס, היא פקטור בסיפור הזה. כפי שאני מבין את זה, היה לה חלק חשוב בכך שהוא הבין שמה שהוא עושה ב־NSA פחות קשור למלחמה בטרור ויותר קשור להבטחת העליונות הכלכלית והמדינית של ארה"ב.

"קל להפוך את סנודן לנבל. כך הורגים את השליח ומעלימים את המסר. אבל חשוב שאנשים יבינו למה הוא עשה את מה שהוא עשה. וחשוב שיידעו שהוא לא עשה את זה למען רווח".

צפייה בדיוקן הסימפטי של סנודן, שסטון מצייר בסרטו, לא מותירה ספק בדבר דעתו האישית בנוגע לתוכניות המעקב הגורפות של ה־NSA, שכוללות מעקבים אחר שיחות טלפון ותכתובות אי־מייל של עשרות מיליוני אמריקנים. אבל במהלך השיחה המרתקת איתו, שמתארכת הרבה מעבר לזמן שהוקצב לה בתחילה, הוא חוזר לנושא שוב ושוב, תוך הפגנת שליטה מרשימה בחומר.

"אני מתנגד למשפט 'ביטחון בכל מחיר'", הוא אומר. "מה גם שאין שום הוכחות שתוכניות המעקב האלה עובדות. ככל שיש יותר מידע, כך רואים פחות.

"צריך מידע ממוקד וספציפי. כולם רוצים לעצור את הטרור, זה איום מאוד אמיתי. אבל בסוף אנחנו מגלים שהמשאבים מופנים בכלל למקומות אחרים, כמו רוסיה, סין ואיראן.

"אני לא אוהב שקרים. ממשלות משקרות כל הזמן, וככל שהשקר גדול יותר, כך הסכנה גדולה יותר. ארה"ב משקרת הרבה, במיוחד מאז מלחמת העולם השנייה. הממשל מספק לנו נרטיב שקרי לגבי כל מלחמה שבה אנחנו מעורבים, והתקשורת מאמצת את הנרטיב הזה.

"שקרים פוגעים בנו. אין לנו את כל המידע הדרוש. לא סומכים עלינו עם כלום. הכל נשאר מוסתר, בתירוץ של 'ביטחון לאומי'. מערכת הביטחון תמיד אומרת, 'אנחנו צריכים לעשות את זה למען ביטחונכם'. אבל אם זו האמת, תראו לנו הוכחות.

"כי ב־11 בספטמבר זה לא עבד. ה־NSA פישל לגמרי. הם ידעו איפה בן לאדן נמצא, הם ידעו איפה שניים מחוטפי המטוסים מסתתרים. הם אפילו ידעו מה הטלפונים שלהם! אבל המידע לא הועבר ל־FBI. כל כך הרבה טעויות. מדהים לחשוב על זה.

"ואז אומרים לנו שצריך להגדיל את היקף המעקב. זה לא פתרון. זה לא לוגי. זה היסטרי. אולי פשוט שיעשו את העבודה הדרושה?"

סטון עם ג'וזף גורדון־לוויט. "לא היה לי מושג איך לספר את הסיפור" // צילום: רויטרס

•   •   •

סיפור חייו של סטון מרתק לא פחות מסרטיו. הוא נולד ב־15 בספטמבר 1946, בניו יורק סיטי - בן יחיד לאב יהודי, שהיה ברוקר מצליח בוול סטריט, ולאם צרפתייה־קתולית, שבעיקר ידעה ליהנות מהכסף שהרוויח בעלה. את שנות נעוריו המוקדמות העביר בפנימיות לבני עשירים, ולאחר מכן נשלח לאוניברסיטת ייל היוקרתית, שם היה בן כיתתו של ג'ורג' וו. בוש, אבל התקשה למצוא את מקומו. 

לאחר גירושי הוריו החליט סטון לעזוב את הלימודים, ובהשפעת סופרים דוגמת ג'וזף קונרד וארנסט המינגווי יצא למסע הרפתקאות וגילוי עצמי. הוא לימד אנגלית בסייגון והצטרף לצי הסוחר. תוך כדי, החל לכתוב רומן אוטוביוגרפי שאפתני וחושפני, שהסתכם ביותר מאלף עמודים.

כששב לארה"ב ניסה להוציא את הספר לאור, ומשנכשל, בחר להתגייס לצבא ולהתנדב לשירות קרבי בווייטנאם. "רציתי להתאבד", סיפר בעבר בראיונות, "ומכיוון שלא היה לי האומץ ללחוץ על ההדק בעצמי, קיוויתי שהווייטקונג יעשה את העבודה עבורי".

אבל הדברים לא קרו בדיוק כפי שתיכנן. הוא צבר שלושה צל"שים, נפצע פעמיים, התנסה לראשונה בסמים, התוודע ל"עולם האמיתי", ומצא לעצמו תחביב חדש: צילום. כשחזר לארה"ב נרשם ללימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק (לא לפני שנעצר במקסיקו בעוון החזקת גראס). ואז הוא פגש את מרטין סקורסזה הצעיר, שהיה אחד ממוריו והפך למנטור שלו.

אף על פי שהיה להוט לביים, שני הסרטים הראשונים שסטון הוציא תחת ידיו - "The Seizure" 1974)) ו"The Hand" (1981) - התאדו במהירות מהמסכים בלי להותיר זכר. את עשר השנים הראשונות שלו בתעשייה ההוליוודית העביר בעיקר כתסריטאי, שנאלץ להשלים הכנסה בדרכים שונות (נהיגה במונית, למשל).

הפריצה הגדולה הגיעה ב־1978, כשנשכר לכתוב את התסריט של "אקספרס של חצות" עבור הבמאי אלן פארקר. הסרט הסנסציוני, שגולל את סיפורו האמיתי של סטודנט אמריקני שמצא את עצמו בכלא הטורקי (ושעורר את זעמם המוצדק של תושבי טורקיה בשל הדרך המגמתית והחד־צדדית שבה הוצגו), הביא לסטון אוסקר בקטגוריית התסריט המעובד, וסייע להפוך אותו לתסריטאי לוהט ועשיר.

סרטים שערורייתיים נוספים שכתב באותה תקופה כוללים את "פני צלקת" (שביים בריאן דה פלמה), "קונאן הברברי" (בכיכובו של ארנולד שוורצנגר) ו"שנת הדרקון" (של מייקל צ'ימינו). במקביל הפך סטון לרודף שמלות אובססיבי (כיום הוא נשוי בשלישית, לצ'ונג סטון הדרום־קוריאנית) והתמכר לקוקאין - הרגל שממנו נפטר, לטענתו, במהלך כתיבת "פני צלקת" (אף שבמשך שנים ארוכות הוא המשיך לעשות שימוש בחומרים אסורים אחרים).

ב־1986 קיבל סטון את הרגע הגדול שלו, כששני סרטים שכתב וביים יצאו למסכים בזה אחר זה. הראשון, "סלבדור", שנחשב בעיני רבים לסרטו האמיתי הראשון, הביא את סיפורו של עיתונאי שחצן (ג'יימס וודס) שמסקר את מלחמת האזרחים במדינה. השני, "פלאטון", התבסס על חוויותיו של סטון בווייטנאם ועקב אחר טירון נאיבי (צ'רלי שין), שנקרע בין שני מפקדיו הכריזמטיים והשונים זה מזה (ווילם דפו וטום ברנג'ר).

"חייתי חיים מאוד מוגנים לפני שיצאתי לווייטנאם", סיפר סטון ב־2004. "לא ידעתי מי זה אלביס פרסלי. לא ידעתי מה זה גראס. לא הכרתי מעולם אדם שחור. שם, הכל פתאום התחבר. ואת כל זה הכנסתי ל'פלאטון'".

"סלבדור" אמנם סידר לסטון מועמדות נוספת בקטגוריית התסריט, אך היה זה "פלאטון" שהקפיץ אותו לליגת העל, עם ארבעה אוסקרים (בהם בקטגוריות הסרט והבמאי).

ב־1987 שיחרר סטון את הדרמה הפיננסית הנבואית "וול סטריט" עם צ'רלי שין ומייקל דאגלס, שהפכה גם היא ללהיט ענק (וכללה את המשפט המיתולוגי "Greed is good"). כעבור שנתיים, בסרט "נולד ב־4 ביולי", הוא שב לעסוק בווייטנאם, הפעם מנקודת המבט של פעיל נגד המלחמה, וזכה באוסקר נוסף בקטגוריית הבמאי - השלישי בקריירה שלו.

ב־1991 הוא שוב שיחרר שני סרטים, שעוררו הדים רמים. הביוגרפיה המוסיקלית "הדלתות", שהתמקדה בפועלו של כוכב הרוק ההדוניסטי ג'ים מוריסון, התקבלה בצחקוקים לעגניים בידי מבקרים, שהצהירו שסטון הפך לפרודיה של עצמו. "ג'יי.אף.קיי", לעומת זאת, הפך במהירות לאירוע של ממש. 

הסרט הווירטואוזי והמהפנט, שפתח מחדש את תיק החקירה של ההתנקשות בקנדי ב־1963, עיוות עובדות היסטוריות וביקש להוכיח שתיאוריית "המתנקש הבודד" אינה עומדת במבחן המציאות. הסרט כיכב בכל אמצעי התקשורת, העסיק את אמריקה במשך חודשים ארוכים, ועדיין נחשב בעיני רבים (כולל כותב שורות אלה) לנקודת השיא הקולנועית של סטון ולמותחן הפרנויה הטוב ביותר שנעשה אי פעם.

"המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיי היתה כשבחור צעיר אחד ניגש אלי ואמר לי ש'ג'יי.אף.קיי' ממש פקח את עיניו וגרם לו לחשוב על כל מה שהממשלה והתקשורת מאכילות אותו", סיפר סטון ב־1999. 

•   •   •

אם להיות כנים, כאן למעשה החלה הדעיכה האיטית וההדרגתית של הבמאי השאפתן. אך לזכותו ייאמר שהוא לפחות נותר נאמן לעצמו לאורך כל הדרך ודחה הצעות מפתות לביים להיטים מסחריים דוגמת "משימה בלתי אפשרית 2" ו"פיסמייקר". דרמת המלחמה "שמיים וארץ", הפרק השלישי בטרילוגיית וייטנאם שלו, התרסקה בקופות; הסאטירה האלימה "רוצחים מלידה", שהתנפלה על הצופים באמצעות סגנון MTV קיצוני וכמעט בלתי ניתן לצפייה, עוררה סערה תקשורתית, נקטלה על ידי המבקרים ומאוד עיצבנה את קוונטין טרנטינו, שכתב את התסריט המקורי ("לא נראה לי שאנשים הבינו את המסר", אומר כעת סטון); "ניקסון", דיוקן שאפתני ולא רע בכלל של הנשיא האמריקני הלא פופולרי, זכה להתעלמות גורפת; הפילם נואר האלים והמבדר "סיבוב פרסה" הביא לסטון מועמדות לפרס ה"ראזי" (האוסקר של הסרטים הגרועים ביותר); וגם דרמת הפוטבול "יום ראשון הגדול", שדווקא הצליחה לא רע בקופות, לא עשתה הרבה כדי לשפר את מעמדו בקרב שונאיו - אף שכיום מקובל לראות בה את סרט הפוטבול הטוב ביותר של כל הזמנים. 

גם שנות האלפיים לא האירו לו פנים. ארבעה סרטים תיעודיים שביים בעשור הראשון של האלף - שניים על פידל קסטרו, אחד על הוגו צ'אווס ואחד על הסכסוך הישראלי־פלשתיני - התקשו לחדש או לעורר עניין, נתפסו כשטחיים וחנפניים, ורק תידלקו את האנטגוניזם של שונאיו.

בגיזרה העלילתית, מלבד המגה־פלופ "אלכסנדר", הוא הוציא גם את מלודרמת האסונות "מרכז הסחר העולמי" (2006), שהגישה מבט מלודרמטי ומאכזב על אירועי 11 בספטמבר, ואת "W" (2008), דרמה ביוגרפית צנועה יחסית על ג'ורג' וו. בוש, שהפתיעה רבים כששירטטה דיוקן כמעט סימפטי של הנשיא האמריקני הלא אהוד.

בתוך כך, הקושי ההולך וגובר של סטון להשיג מימון והפצה לסרטיו הפך בולט לעין. העובדה שהוא הקפיד להסתכסך עם כל מי שרק אפשר לא סייעה לו לשפר את מצבו. קצת לאחר 11 בספטמבר הוא הישווה את המתקפה על ארה"ב למהפכה הצרפתית (כן, כן) - מה שהביא את העיתונאי והפובליציסט המוערך כריסטופר היצ'נס לכנות אותו "אידיוט מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית".

ב־2005 נעצר בידי שוטרים בעודו נוהג תחת השפעת סמים ואלכוהול. ב־2010 הסתבך עם יהודי ארה"ב כשהתלונן על השליטה היהודית בתקשורת (הוא מיהר להתנצל, ואף עשה זאת פעמיים, תוך ציון העובדה שהוא חצי יהודי).

אפילו את הדור הצעיר הוא הצליח להעליב לפני כמה חודשים, כשניצל אירוע יחצני שנועד לקדם את "המרגל - סנודן" כדי לכנות את "פוקימון גו" תופעה טוטליטרית. גם הוליווד, כמובן, זכתה לשמוע מה דעתו עליה בכל הזדמנות אפשרית. "אי אפשר לסמוך על האולפנים", אמר לאחרונה. "הם לא יותר מתאגידים שמנוהלים בידי עורכי דין".

אף שהוא נראה היום הרבה יותר רגוע ומפויס מבעבר - אולי הודות לתרגילי המדיטציה שהוא מקפיד לבצע מדי יום, ואולי בזכות הגיל - התפוקה הלא מאוד מרהיבה שלו בשנים האחרונות כוללת את "וול סטריט 2", סרט המשך מיותר לחלוטין לסרטו הקלאסי; סידרה תיעודית מקיפה ואמביציוזית בשם "ההיסטוריה הסודית של ארה"ב"; וסרט אקשן נטול יומרות בשם "בלי חוקים".

•   •   •

"גם את 'סנודן' עשינו מחוץ להוליווד", הוא אומר בחיוך עייף. "כל האולפנים הגדולים סירבו לעבוד איתנו. סנודן לא נתפס כמשהו טוב בארה"ב, ואף אחד לא רצה לגעת בנושא. מובן שזה מאוד העציב אותי. גם כי הסיפור חשוב, וגם כי זה הפך את העבודה שלנו להרבה יותר קשה. את המימון השגנו בעיקר בגרמניה ובצרפת, וההפצה היא עסק מסובך. כל התהליך היה עינוי אמיתי.

ג'וזף גורדון־לוויט ב"המרגל - סנודן". "קל להפוך את סנודן לנבל. כך הורגים את השליח ומעלימים את המסר" // צילום: איי.פי

"ארה"ב הולכת לכיוונים שתמיד פחדתי שהיא תלך אליהם, והדבר משפיע גם על תעשיית הקולנוע. הוליווד הפכה לימנית יותר. יש שם צנזורה עצמית, כמו בעידן של מקארתי. הם מפחדים לעצבן את הממשל, והם לא רוצים להפיק סרטים שעשויים לעורר מחלוקת.

"בתוך כך, התעשייה הצבאית וה־CIA זוכים לקידום בלתי פוסק. הם מעורבים בסרטים שנעשים עליהם, והם תמיד יוצאים טוב. סדרות כמו '24' או 'הומלנד' וסרטים כמו 'השורד האחרון', 'צלף אמריקאי' או 'כוננות עם שחר' - זו תופעה מאוד מסוכנת בעיניי. אבל זה האקלים".

מצד שני, הוליווד מימנה סרטים ביקורתיים דוגמת "פלאטון" ו"נולד ב־4 ביולי".

"אלה סרטים שנעשו מזמן. כיום יש בעיקר תעמולה. אם אתה ביקורתי, אומרים עליך שאתה 'אנטי־אמריקני'. זו שפה פשיסטית שנועדה לבטל אנשים.

"אני ביקרתי את מלחמת וייטנאם, אבל אני אוהב את המדינה שלי. גם את אמא שלי אני אוהב, ואני יכול להעביר עליה ביקורת מבלי להיות 'אנטי־אמא', לא?"

ספגת כל כך הרבה מכות ועלבונות לאורך השנים, ובמיוחד בעשור האחרון. מאין יש לך את הכוח להמשיך?

"שקרים מעצבנים אותי. לא משנה בן כמה אני, אני מתעצבן כשמשקרים לי. זה מה שנותן לי מוטיבציה.

"אני חושב שזה התחיל כשהייתי ילד. הוריי התגרשו כשהייתי בן 16. עבורי הם היו זוג מושלם. הכל נראה מעולה מבחוץ, רק אחר כך גיליתי שהיו הרבה דברים מאחורי הקלעים, שמאוד הפתיעו אותי.

"אני מחפש את האמת. זה מבחינתי התפקיד של קולנוען: לחפש את האמת ולהוציא אותה החוצה. זה הטוב ביותר שאני יכול לעשות. חשוב לי לעבור את מחסומי התקינות הפוליטית. חשוב לי להתעלם מהאופנות. אני עושה את כל מה שאני יכול כדי להגיע כמה שיותר עמוק אל תוך העולם שאני עוסק בו.

"אני יכול לדבר בתקשורת. אבל דיבור פחות אפקטיבי מקולנוע. בסרטים אפשר לעשות דברים שאי אפשר לעשות בדיבור.

"ועדיין, אני יודע שלסרטים אין השפעה עצומה. לא כל סרט מביא לתוצאה שאתה רוצה. לפעמים לא קורה כלום. לפעמים קורה ההפך ממה שאתה רוצה שיקרה. ולפעמים, לעיתים רחוקות, הסרטים מצליחים להמשיך אל תוך החיים האמיתיים".

אתה מצייר כאן תמונה עגומה מאוד. יש אור בקצה המנהרה?

"(צוחק) אני חייב להיות אופטימי! אחרת לא הייתי יוצא מהמיטה בבוקר. אני בטוח שגם מרטין לותר קינג צעד איפשהו, מתישהו, ושאל את עצמו 'מה הטעם?'

"אני עדיין מקווה שהצעירים יעשו שינוי. שהמבוגרים ינחילו את החוכמה שלהם לדורות הבאים. שיהיו דיונים מפרים. שלא תשלוט מפלגה אחת. יש הרבה דרכים לפתח מודעות לדברים. צריך למצוא את המקום שבו אפשר להשפיע.

"אבל אני לא יודע איך להילחם באווירת ה־1984 ששולטת בנו כעת. התקשורת התאגידית שולטת במחשבה שלנו. זה תמיד היה ככה, אבל היום זה חזק מאי פעם. מהפנטים את האנשים. זה כמו ב'המועמד ממנצ'וריה'".

איך אתה מרגיש כשאתה מדפדף בספר החדש שעוסק בקריירה שלך? יש משהו שהיית עושה אחרת?

"אני לא מסכים עם כל מה שכתוב, אבל הספר בהחלט הזכיר לי הרבה דברים ששכחתי. אני מרגיש שעשיתי עם החיים שלי משהו שזכה לקצת תשומת לב, וזו הרגשה טובה. האם הייתי עושה משהו אחרת? זו שאלה לא הוגנת. תמיד אפשר לשפר. תמיד אפשר לעשות טוב יותר.

"אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממני: כל מה שעשיתי, עשיתי בתשוקה".

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו