לפני כשלוש שנים פירסמה המשוררת והעורכת יערה שחורי את "שנות החלב". ספר זה, שהורכב משלוש נובלות וסיפור קצר, התבלט ביכולתו להתיך את ארבע היצירות השונות לידי עולם אחד, פיוטי ומסויט, מאיים ואף מקיים, עולם שבו הילדים משלמים את המחיר.
אימרה שחוקה גורסת שסופר תמיד חוזר וכותב את אותו הספר, ובכל זאת, מפליא עד כמה "אקווריום", ספרה החדש של שחורי, קשור קשר הדוק לקודמו. אמנם, אם המבנה של "שנות החלב" היה אנכי והציב במרכזו יחסים בין אימהות לבנות, "אקווריום" בנוי בצורה אופקית ומתמקד בשתי אחיות. אך כקודמו, גם כעת פוכרות האימהות ידיהן למול הכאב שהן גורמות לבנותיהן, בעוד האבות מתפקדים על תקן נוכח־נעדר, ועדיין, גם נוכחותם הקלושה עלולה לגרום, ואף גורמת לנזק ממשי; כאז כן עכשיו, נגזר על הדמויות המרכזיות להתהלך בעולם כשהן חשות זרות בתוך עורן שלהן; כאז, גם כעת מוצגת הילדות כמרחב מסוכן, אפל, חורט את הכאב בבשר.
כריכת הספר (כתר)
לילי ודורי הן מאותן אחיות שהחיבור ביניהן כה עמוק, עד שאי אפשר לדעת היכן האחת נגמרת והאחרת מתחילה. "שני ספרים פתוחים שכתוב בהם כמעט אותו דבר". הן בונות לעצמן עולם הרמטי, רובו מתקיים על צמרתו של עץ מתולע כשתחתיו ניצבים ילדי השכונה, דרוכים ומוכנים להכאיב לשתי ה"חירשות של אקרמן", המבכרות בגלוי ובחוצפה את עולמן הפרטי והפרוע על פני עולמו של הכלל השומע ומביטות בו כעל דגים באקווריום. גם הוריהן חירשים: סביב אביהן, אוסף מתכות בעל שיגעון גדלות מסוים, נאספים חסידים בעלי מום; אִמן, אישה מחוקה שבעיקר מזילה דמעות, טובה בגידול צמחים. שניהם מתעקשים לשמור על בנותיהם מבודדות מהעולם, אם כדי להגן עליהן מפני העולם האלים העדרי, ולא פחות מכך, מתוך תפיסה שרואה בחירשות קיום שאינו נופל מצורות קיום אחרות.
כל זה נקטע באחת בנקודת מפנה מפתיעה. האחיות נתלשות זו מזו. האחת עוברת לפנימייה, האחרת נותרת מאחור. וכעת: התבגרות, על כל הכרוך בכך. וכשמדובר בשחורי, התבגרות משמעה פצע, כבת הים הקטנה המדממת כשהיא נאלצת להיפרד מזנב הדג שלה לטובת זוג רגליים. הודות לפלאי הטכנולוגיה, כמו גם לנסיבות, לתוך החלל שנפער חודר גם הקול והדממה נאלצת לסגת לרקע ולארוב לתורה.
במובנים רבים עוסק רומן זה בנשיות, וליתר דיוק בנשיות כקיום שיש בו מימד של אכזבה, מפלה אפילו. "אקווריום" אמנם עוסק בקשר הסימביוטי שבין אחיות, אך הוא זרוע באימהות ובתחליפי אם. אותן אימהות, המצויות על הסקאלה שקצה אחד שלה הופך עולמות ואילו האחר יושב בחיבוק ידיים, תמיד ייכשלו במאמצי החניכה שלהן. סופן שיצפו מרחוק בבנות מושלכות לתוך עולם שההגדרה היבשה תתאר כשומע, אך למעשה בולט באטימותו; קיום בודד שמעורר כיסופים קמאיים לשוב לחיק קדום, אלא שהחיק הזה אינו חם ואינו מגונן. היכנשהו ברומן מפציע הריון, ועל אף הנימה החיובית שבה הוא מתואר אי אפשר שלא לפקפק ברווחתה ובאושרה של הרכה העתידית, ולו בשל התחושה הגורלית שמשתרבבת לנימתה של שחורי כשהיא כותבת על הנושא.
"אקווריום" הוא רומן שנמצא בתנועה מתמדת. העלילה צופנת הפתעות ופיתולים, נעה בין מקומות וזירות. דמויות משנה מתווספות ומתעגלות. גוף ראשון הופך לגוף שלישי, מכתבים נשלחים, פתקים נשכחים צצים. אזכורים ישירים ובעיקר עקיפים לסיפורי ילדות, אגדות עתיקות וצמדי אחיות צפים ונספגים בו.
אך יותר מכל בולטים בו דימויים יפהפיים, עדינים ומורכבים ששוזרת שחורי לתוך העלילה, והם רודפים זה את זה כמעט ברצף. כשלעצמם, יש דבר מה מעט מחניק בעודפות של הדימויים היפים, המלוטשים להבהיק הללו. במבט כולל יותר, העובדה שהם כופים על הקורא (בעדינות, בנועם) לדמיין ולצייר לנגד עיניו מיני ציורים שונים כל הזמן מייצרת אפקט סגנוני המקביל לזה התוכני: "תארו לכם עולם אחר", מבקשת שחורי מקוראיה, "הוא נע במקביל לזה שלכם, כמו כדורים תואמים המציירים בסיבובם צורת שמינייה. אבל יש לו זמן אחר. קשב אחר". הלחיצה העודפת על חוש הראייה בדרכה מובילה לאותו קשב אחר.
עיקרון זה של שלם הגדול מסך חלקיו קיים בפנים נוספים ברומן. ההתנסחות הילדית קמעה, המאפיינת את המספרת בעיקר בתחילת הרומן, תמחיש בהמשך את העולם שהיה וטבע במצולות, שממנו נקרעה כל אחות בדרכה שלה. העובדה שדמויות ההורים נותרות שטוחות כמעט עד לסוף הרומן, תובן בהמשך בהקשר למערכת היחסים המורכבת שבינם לבין בנותיהם. הנטייה להתחיל פסקאות רבות ב"כי" ו"אבל" וכמובן בווי"ו החיבור תשרת את ההרמטיות ששחורי חותרת, ואף מצליחה, ליצור.
ואולם, אותה הרמטיות תובעת את מחירה. גם הנובלות ב"שנות החלב" הציגו בזו אחר זו עולם סגור, עתיר מאפיינים משויפים, שעליו מנצח סגנונה הפיוטי, המלנכולי של שחורי. אך מה שעובד בפורמט של קפסולה מרוכזת עובד אחרת כשמדובר ברומן. הכתיבה של שחורי יפהפייה כתמיד, ואי אפשר שלא להתרשם מיכולתה ליצור טקסט מהוקצע כל כך, מסוגנן כל כך, עשוי לפרטי פרטיו. עם זאת, חוויית הקריאה ב"אקווריום" מרגישה לא פעם ככניעה לפיוט תחת היסחפות בקסמיו. כחיפוש אחר פרצה בתוך כל היופי המלנכולי הזה, שבעדו יבקיעו גם הלכלוך, הכיעור, ההומור ואפילו הגרוטסקה, הקפלים הפנימיים המתבקשים במציאות שבה נעות לילי ודורי. עולם נטול סדקים זה לא פעם מקשה על הדמויות להבקיע דרכן אל הקורא מבעד לאקווריום.
עם זאת, אי אפשר שלא להעריך את הדרך שעושה שחורי עם "אקווריום". הספרות הישראלית סבורה לא פעם שהיא יכולה להתנהל תוך התעלמות מהפן הוויזואלי. שחורי נמנית עם כותבים מעטים שעבורם ציור של העולם הוא לא רק הכרח אלא טבע שני, והיא עושה זאת בסגנונה הייחודי כל כך. חלק מהזרות שבחוויה ממחיש עד כמה איננו מורגלים בכך, וזה כשלעצמו מייצר קשב אחר.
יערה שחורי / אקווריום; כתר, 248 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו