ראש קטן קטן וחלק, שעליו כיפה שחורה, מציץ גבוה מעל ראשי הילדים שרוקדים בצהלה. "רפאל שמואל", זוהרות האותיות הרקומות על הכיפה המרקדת, ושמוליק בדיחי מנסה לתפוס אותה, שלא תיפול בריקוד. זה בוקר היום השלישי של מחנה הקיץ בלונדון, ושמוליק בן ה־6, שרק לפני יומיים בכה מגעגועים הביתה, צוחק. כבר כמה חודשים שהוא לא קם בעצמו מכיסא הגלגלים, אבל כאן הוא נעמד על שתי רגליים רועדות ומוחא כפיים בשירה נלהבת.
"נראה לי שטעיתם, אני לא דפוק/ זה לא בגלל המורפיום, פשוט זמז"מ מחוק", הוא שר עם כולם בקולו החלוש, תוצאה של אחד הניתוחים בראשו. לרגע אפשר כמעט להתעלם מהגידול המקנן בראשו ומהטיפולים המפרכים שעוברים על הגוף הקטן. בחיוכו התמים, בתנועות ידיו הצוהלות ובעיניו הצוחקות, שמוליק מאושר. וזה כל מה שחשוב עכשיו.
"יאללה זמז"מ!" צווחים עשרות בני נוער את הכינוי של עמותת זכרון מנחם, הפועלת למען ילדים חולי סרטן. מדי שנה אוספת העמותה כ־150 ילדים וצעירים בני 24-6, הנמצאים בשלבים שונים של התמודדות עם הסרטן (עד שנה אחרי תום הטיפולים), מלבישה אותם בסווטשירטים ירוקים כצבעי העמותה ומטיסה אותם, עם עשרות מתנדבים וצוות רפואי, לאנגליה, להולנד או לצרפת. תרומות של קהילות יהודיות מהארץ ומחו"ל מסייעות לילדים לקבל אלפי חוויות, שנדחסות כולן לשבוע וחצי של צחוק, שירה וריקודים, פארקי שעשועים, קניות ומופעים. נורמליות, אבל בהכי אקסטרים.
"אני במחנה של גיבורים", יאמר שמוליק על עצמו בקול חלוש, והוא לא טועה. גיבור בין גיבורים, שנלחם על החיים. כבר שנה שהוא לא אוכל ולא שותה מהפה, אלא דרך צינור הזנה ישירות למעי. אבל בשעות הבוקר, בחדר האוכל העמוס בכל טוב, שמוליק מתנהג כמו כולם. מניח פנקייק, חביתה וקצת ירקות בצלחת, מערבב אותם בגבינה לבנה. משחק במזלג, מאכיל את הסובבים אותו, ממלא את הכוס במים. רק חדי עין יבחינו שלמעשה הוא לא מכניס דבר אל פיו.
"הוא ילד חכם, יודע לשחק את המשחק", יאמר לי אביו אליהו. "יכול לבחור מה לשים בצלחת, לערבב את הכל ביחד, להאכיל את כל הסביבה, ליהנות מכל מה שקשור לאוכל, חוץ מהאכילה עצמה".
עד לפני שנה שמוליק היה ככל הילדים. ילד שובב, צחקן, חכם. בן שני למשפחה בת שלושה ילדים מביתר עילית, שהתרגש מתחילת הלימודים בחדר. יום אחד הוא נכנס למיטה, ולא יצא ממנה שלושה שבועות. הוריו, אליהו ואורית, עברו בין רופאים, שאמרו בתחילה שמדובר בווירוס. רק כשהמצב לא השתפר, הגיעו לבית החולים שערי צדק. שם נפלו השמיים.
שמוליק הועבר במהירות להדסה עין כרם, שם עבר ניתוח חירום שארך כ־12 שעות. "פתאום, מילד בריא ורגיל, הוא יצא מניתוח והפך להיות עם מוגבלות", קולו של אליהו רועד. "מוגבלות באכילה, מוגבלות בדיבור, מוגבלות בתנועה ותלות בכיסא גלגלים. היו לו ימים שהוא היה כל כך כאוב, שזה שבר אותי".
במשך חודש היה מאושפז בטיפול נמרץ, אחריו עבר טיפולי כימותרפיה. ניתוח נוסף שבוצע בראשו בנובמבר האחרון הצליח להוציא כ־99 אחוזים מהגידול.
"זה היה אושר גדול. ידענו שאנחנו צריכים לעבור עוד טיפול מיוחד של הקרנות פרוטונים, ונסענו לארה"ב לשלושה חודשים בניו ג'רזי. הרופא שם התעקש לעשות MRI, והתברר שהיתה חזרה של 40-30 אחוז מהגידול. ואז המצב רק הידרדר.
"חזרה של גידול כזה, זה אומר שהוא אלים, וההקרנות מנעו התפשטות שלו. שמוליק עבר שוב כימותרפיה קשה, הפכנו את העולם, הגענו לטובי הרופאים. כיום אין לו פתרון רפואי לצערי. אני מאמין שעשינו יותר מהשתדלות רגילה, אבל זה מה שהקב"ה רצה, ואני מאמין שנמצא פתרון", קולו של אליהו נע בין תקווה לכאב.
• • •
"גיבור", הוא קורא לבנו. "אנחנו נותנים לו את הסביבה התומכת, אבל הוא גיבור בזכות עצמו. הבנתי את זה כבר אחרי הניתוח השני. הוא היה אמור להיות אז שמונה ימים בטיפול נמרץ. אבל כשהוא התעורר הוא השתולל, והרופא הסכים לנסות להוריד לו את ההנשמה, לראות איך זה עובד. פחות מ־24 שעות אחרי ניתוח ראש הילד היה במחלקה, מאושר מהחיים, לא מחובר לשום מכשיר".
מצבו הבריאותי של שמוליק עלול להשתנות בכל רגע. ימים ספורים לפני היציאה למחנה הודיעו לו הרופאים שהוא לא יוכל לטוס לחו"ל. "החלטנו לשלוח אותו ליומיים הראשונים של המחנה שנערכו בירושלים, כדי שבכל זאת ייהנה, אבל יהיה קרוב", ממשיך אליהו. "ב־10 בערב קיבלתי טלפון מחיים, מייסד העמותה, שסיפר ששמוליק מאושר והוא לא מבין למה אני לא שולח אותו לחו"ל.
"בחיים לא חלמתי שאשלח את הילד שלי להיות לבד כל כך הרבה זמן, ובטח לא ילד במצבו של שמוליק. לא הסכמתי. הסברתי לו את חוות הדעת הרפואית, שזה ילד עם קשיים מוטוריים, שצריך לעבור טיפולים, שבלילות רגילים אני ישן איתו במיטה, צמוד אליו.
"חיים אמר 'תן לי כמה דקות', ואז חזר אלי. דאג שתהיה לו מלווה שהיא אחות. שאחד הרופאים הבכירים, שנוסע עם המשלחת, יבדוק אותו פעמיים ביום. התקשר לרופאה של שמוליק, שבסוף אישרה את הנסיעה, מתוך ידיעה שאם יצטרך ניתוח דחוף, הוא יוכל לעבור אותו בבית החולים בלונדון.
"אני מאוד שמח שהוא הצליח לשכנע אותי. בעיקר בשביל שמוליק. השמחה נותנת לו כוחות, רצון לעשייה, להסתובב, לצחוק. זה הדבר האמיתי אצל ילד. הוא היה ילד בריא, שיום אחד הפך לכמעט משותק. היה כעוס, כאוב, לא רצה לתקשר עם אף אחד. ואז הגיעו המתנדבים, והראו לו שיש חיים. והם עושים אותו מאושר, וככה הוא מצליח להתגבר על הכל.
"הידיעה שגילי האחות שומרת עליו נותנת לנו שקט בלילה. אנחנו נוצרים את הרגעים האלו, כי העתיד לא ידוע. אבל אני יודע היום שכשהוא שואל אותי מתי הוא יהיה בריא, זה בא מתקווה, לא משיברון לב. כי המתנדבים נותנים לו שמחת חיים, והוא יודע שזה בא מהלב, שמחה אמיתית".
"כל הבנות שירות בזמז"מ הן האחיות הגדולות שלי", שמוליק לוחש לי ומחייך. "יש לי מלא אחיות בזמז"מ". בעיניים תמימות וגדולות, ליד שולחן עמוס בסוכריות ובשוקולדים, הוא מספר על תוכניות בר המצווה שלו. על התפילין שיהיו לו, ונעליים של אבות, ועניבת פפיון, וזה נורא מצחיק אותו שתהיה לו עניבת פפיון.
הדר ג'רופי עם בת השירות ניצן מלמד. "אין כמו היכולות שהיא מגלה במקומות כאלו", אומרת אמה
כאן בלונדון הוא צמוד לגילי זגורי, אחות במקצועה, המתנדבת בעמותה. בכל ערב, אחרי יום ארוך של פעילות, היא דואגת לחבר לו את הצינורית לבטן ולתת לו תרופות. היא זו שקמה אליו בלילות של חלומות רעים וגעגועים הביתה, ושבכל יום עורכת בדיקה רפואית, לוודא שמצבו לא החמיר. בסך הכל בת 24, אבל כאן היא מתפקדת כאמא וכאבא, מלווה ואחות, כתף להישען עליה כשעצוב ולישון עליה כשהכוחות אוזלים.
ככל שעוברים הימים, כך הגעגועים חולפים ושמוליק נפתח. אחרי כמה ימים הוא כבר מהלך בין כיסאות האוטובוס, נאחז במעקה כתינוק העושה את צעדיו הראשונים. מבקש לעלות על עוד ועוד מתקנים בלגולנד בווינדזור ולשחק ברובי הלייזר במלחמה בפארק סטאברס, פארק אתגרי המשלב ג'ט סקי, בננה וקיאקים.
"היה לו מאוד קשה בהתחלה, אבל תראי איך הוא נרגע", אומרת לי גילי כששמוליק משוויץ בפני הילדים האחרים שהיה לו כיף ברובי הלייזר. "אני חשבתי שהנה, קצת דחפתי אותו בכיסא הגלגלים והיה לו נחמד, אבל הוא מספר שהיה כיף אדיר, ושהוא כל כך נהנה, וזה נותן סיפוק הרבה יותר גדול".
שמחה עושה פלאים אצל ילדים חולים, לא פחות מנשיקה של אמא. זה התחיל כבר ברגע שהמטוס שהושכר במיוחד בשביל חניכי העמותה המריא מנתב"ג. "מלחמה!" שאג קול קטן מירכתי המטוס, וכריות התעופפו בין הכיסאות. צחוק ילדים נשמע מסביב, מזכיר לכולם שכן, באנו ליהנות. למרות האינפוזיה, למרות התרופות, אנחנו כאן כדי לעשות חיים.
שמוליק החל כאן ללכת על רגליו. אבירם בן מרדכי בן ה־14, שמחלים מלוקמיה ולא אכל בעצמו כבר כמה חודשים טובים, עלה קילוגרם שלם בכוחות עצמו. כיסוי הראש של אחת הבנות, שממנו לא נפרדה מאז שהשיער נשר, ירד כבר ביום השני למחנה, ושל חברתה ביום השלישי.
"במשך 14 שנה בבתי החולים ובין טיפולים, למדנו כמה השפעה יש להלך הרוח, לאמונה ולשמחת החיים", אומר חיים ארנטל, מייסד העמותה. הוא ואשתו מירי הקימו את העמותה לפני 25 שנה, כשבנם מנחם נפטר בגיל 15 מלוקמיה.
"מצב הרוח הטוב של מנחם היה מציל אותו כל פעם מחדש ממלאך המוות. ומצד שני, כשהוא הודיע לנו שהוא כבר עייף, גופו נכנע סופית למחלה והוא הסתלק מאיתנו".
למחנה הראשון יצאו 20 ילדים, אבל כבר אחריו ידע חיים ש"זה משהו שחייבים להמשיך לעשות, כי ההשפעה שלו על הילדים היא עצומה".
• • •
כל הילדים מגיעים ללא הורים. המטרה היא לאפשר גם להורים להשתחרר משיגרת הטיפולים, לבלות זמן איכות עם בן הזוג ועם הילדים האחרים, בידיעה שהילד החולה בידיים טובות. לילדים עצמם אין זמן להתגעגע, הם עמוסי חוויות. לונה פארקים, מגלשות הרים, מופעי רחוב, שווקים וחנויות. לונדון היא מגרש המשחקים שלהם, והם מנצלים אותו עד תום.
המתבגרות שבחבורה רוצות קניות. ועוד קניות. נחמד להן שיש הופעה או לונה פארק, אבל קחו אותן ל"פרימרק" ועשיתם מצווה. בנות 17-16 בסך הכל, שרוצות לעסוק במה שמעניין ילדות בגילן.
בארוחת ערב חגיגית בבית הכנסת הגדול הן יושבות סביב שולחן ומברכות על הטוב שמקיף אותן. על ההשקעה, על האנשים הטובים שנותנים יום ולילה כדי להשכיח מהן את המקום שבו הכירו זו את זו. כששואלים אותן מאיפה הן, הן מציינות תחילה את שם בית החולים, ולא את מקום המגורים. מדווחות כמה שעות ניתוחים כבר יש מאחוריהן וכמה עוד צפויות להן.
"בשנה הבאה אני לא אוכל לצאת למחנה", אומרת אחת החניכות בהפוגה קצרה מהפעילויות, שמוקדשת לג'קוזי ובריכה של בנות באמצע הלילה. כשאני מרימה גבה, היא פתאום צוחקת. "אה, זה בגלל שסיימתי את הטיפולים. זה מגניב!"
הנסיעות הארוכות אל פארקי השעשועים בפרברי לונדון לא עוברות בשתיקה. לכל אוטובוס שיר משלו, כמו קבוצות של מחנה צופים. באוטובוס 1, של הקטנטנים, מעבירים דפי ציור שקופים, שאותם הם יצבעו ויתלו על החלונות הגדולים.
בפארק האתגרי סטאברס. על החלון האחורי של האוטובוס תלו בריסטול שעליו כתוב באנגלית: "צפור, ילדים עם סרטן"
יש כאן ילדים בני 6 ו־7, חלקם למדו להגיד מילים מסובכות כמו כימותרפיה ואונקולוגיה עוד לפני שלמדו לקרוא ולכתוב. על החלון האחורי תלו מבעוד מועד בריסטול שעליו כתוב באנגלית: "צפור, ילדים עם סרטן", אחת מעשרות הבדיחות על המצב, שמאפשרות לילדים להקל את ההתמודדות.
באוטובוס 4, של הבוגרים, שרים על טיפולים. הגרונות ניחרים, צוחקים גם על מה שביום יום לא באמת מעלה חיוך. "בבקשה, תכתבי שניצחתי את הסרטן", מבקש איתן פינק, ועיניו הבהירות זוהרות באור השמש הלונדונית. "אני צריך את זה. צריך לדעת שאני אחרי זה. שסיימתי ואני יכול להמשיך הלאה".
בלי לראות את זה כתוב זה לא יקרה?
"זה יקרה, אבל ככה זה אחרת".
• • •
אהרון עוזיאל צוחק שהוא אמנם בן 19 אבל מתנהג כמו ילד שמפחד לעלות על רכבות הרים. כבר כמה ימים שהוא מחכה לאירוע של מכוניות המירוץ, בשדה תעופה צבאי בפאתי לונדון. פורשה, פרארי ולוטוס שועטות על המסלול, ואהרון מרגיש כמו ילד בלונה פארק.
"לא באתי בשביל הפארקים, באתי לגמרי כדי להתאוורר", הוא אומר. בחור בן 19, בן שלישי למשפחה חרדית בת תשעה ילדים מירושלים. הוא כבר חמישה חודשים אחרי תום הטיפול האחרון, ומחכה לכבוש את העולם אחרי שיעבור קורס שפים במלון בירושלים. "שני התחביבים שלי הם לבשל ולעזור לאנשים, ואני מנסה להגשים את שניהם".
כמעט שנה חלפה מהיום שבו גילה את הנפיחות בצוואר, שאחרי סידרת בדיקות מקיפות התגלתה כלימפומה מסוג הודג'קין. "כשהגיעו התוצאות הייתי בהלם. היו לי מחשבות כמו לפני מאה שנה, שסרטן זה מוות. שזהו, אין מה לעשות. כמעט שלושה שבועות לא אכלתי. לא יצאתי מהמיטה.
"בטיפול הראשון של הכימותרפיה, כששמונה שעות אתה יושב ומקבל תרופה, כמעט הרמתי ידיים. אמרתי, זהו, נשבר לי, לא רוצה. אבל היו לי 12 סבבים של כימותרפיה, שבהם הבנתי שאני צריך להירגע. הסתכלתי סביב, ראיתי שאנשים עוברים דברים יותר קשים, ושהמחלה שלי היא בין הקלילות. אפילו לא היתה לי נשירת שיער, אלא רק דילול. הבנתי שאני מקבל את זה בצורה הזו כדי לעזור.
"למשל, במחנה הזה יש קבוצה של ילדים, שכולם בשלבים שונים של המחלה, ואני, כמישהו שנמצא אחרי הטיפולים, יכול לעזור, להסביר, להראות שאפשר לצאת מזה. כיף לי לשבת עם אנשים שהיו במצב שבו אני הייתי עד לפני כמה חודשים, ולתת להם את התקווה שיהיה בסדר. להצחיק ילדה חולה, לעשות שמח לילדים אחרים. כשאני רואה מישהו אחר מחייך בזכותי, זה נותן לי כוח להמשיך. ואת זה הייתי רוצה לתת הלאה".
המדריכים כאן הם גיבורי־על. מלאי תשוקה ורוח שטות, ומלאי אחריות. רוב הבנים צעירים לפני גיוס, רוב הבנות בנות שירות לאומי. אליהם מתווספים מתנדבים בוגרים, אנשי צוות רפואי ומקצועי, אנשים שוויתרו על זמנם ומרצם כדי לעשות ילדים שמחים.
שמוליק בדיחי בלגולנד
הם אוחזים את היד הקטנה שחוששת לעלות על רכבת ההרים, כי גם ככה כבר יש בחילות. מחליפים את הסדין שהתלכלך באמצע הלילה כשאחת התרופות נשפכה. דוחפים את כיסא הגלגלים ברחבי השוק בקובנט גארדן כשהכוחות כבר אוזלים, אבל הרוח רוצה עוד ועוד. ובעיקר עושים שמח. והרבה.
כשהם לא במחנות בחו"ל, מתנדבי העמותה מבקרים במחלקות האונקולוגיות בבתי החולים ובבתי המטופלים, כדי לסייע להם ולמשפחה. יוצאים לימי כיף עם הילדים, מארגנים ימי הולדת, והכל באהבה אמיתית. הם מקבלים תמיכה פסיכולוגית בקבוצת תמיכה, ימי עיון מיוחדים ורקע על מונחים רפואיים בסיסיים של מחלת הסרטן.
"ההתנדבות בעמותה דורשת שמחת חיים, יצירתיות ויכולת הקשבה, הבנה, רגישות ומסירות", אומר אביעד מרצבך, רכז המתנדבים. "כדי להצליח בהתנדבות צריך להתמיד בפעילות, כי אין חופש במחלקה האונקולוגית, לשמור על עקביות ולהשקיע לאורך תקופה ארוכה. רק ככה מצליחים באמת להגיע לילדים ולמשפחות ולמצוא את המקום שבו המשפחה באמת זקוקה לעזרה".
עידו בנט מרעננה הוא אולי המתנדב שיודע הכי טוב מה רלוונטי לחניכים. לפני שנתיים גם הוא היה שם, במצב שלהם, באשפוזים תכופים במחלקה האונקולוגית, בנשירת השיער, בבחילות, בחששות מהעתיד. "היה לו רק הודג'קין, זה לא באמת סרטן", זורק לכיווננו אחד החניכים, ועידו מהנהן שלימפומה מסוג הודג'קין "נחשב לשפעת של הסרטן".
הוא היה בכיתה י"ב, שבועות ספורים לפני יום גיבוש לסיירות, כשגילו שהבלוטה שהתנפחה לו בצוואר היא סרטן. "בבית החולים שניידר אמרו לי לעלות לאונקולוגית, ואני לא הסכמתי. ידעתי שאם אני עולה לשם אני לא יכול לשרת בצבא, וכל החלום שלי ילך. ארבעה ימים ברחתי כל פעם מהמחלקה, אבל אחרי שעליתי לאונקולוגית כבר לא רציתי לעזוב.
"זה מצחיק, אין לי מושג איזה טיפולים קיבלתי, כי ידעתי שבכל מקרה לא אוכל לשנות אותם, אבל אני יודע להגיד לך איזה עמותות ואיזה אנשים ואיזה רופאים טובים היו סביבי. ידעתי מהרגע הראשון שאני רוצה להעביר את זה הלאה, להתנדב כמו אלו שעזרו לי".
עידו היה מטופל כתשעה חודשים, שבהם היה מאושפז לסירוגין, והגיע גם לטיפולי יום. "יש הרבה מתנדבים בעמותות שהם אחלה, אבל אף אחד מהם לא יודע באמת מה חולה סרטן מרגיש. מה זה לבלוע 14 כדורים ביום, לפחד לפני ניתוח, להתחבר לעמוד של אינפוזיה.
"כשאני בא לילד חולה ואומר לו שאני יודע מה עובר עליו כי הייתי שם, הוא יודע שהוא יכול לדבר איתי על הכל, ושאני אבין. הוא יבקש ממני תמונות שלי בזמן ההתמודדות, כדי לראות את השינוי שהיה אצלי, כדי לקבל מוטיבציה להמשך הטיפולים".
ב־3 ביוני 2015 הוא סיים את הטיפול האחרון, ולעמותה היה מסוגל להתנדב רק אחרי שנה, כדי להתרחק מהסיטואציה, להיות המנחם ולא המנוחם.
"כמה שזה מוזר, אחת התקופות היפות בחיים שלי זו התקופה של הסרטן. אתה נחשף לאנשים טובים, אנשים של נתינה. כשאתה בחיים בריאים וטובים אתה לא נחשף לעולם הזה, של האנשים הקטנים שמתחבאים בין הקירות של המחלקות.
"היה לי מדריך שהיה יוצא איתי לסרטים, למסעדות, מוציא אותי מהשיגרה של הטיפולים. החלטתי שאני רוצה לעשות את אותו הדבר בשביל אחרים. הצקתי לאחראים, שניסו להגיד לי שיש הרבה דברים קשים בהתנדבות הזאת. להתעסק כל היום בדברים שאני עברתי, להתחבר לילדים שהמצב שלהם לא תמיד משתפר, ואתה צמוד אליהם וכאילו מגדל אותם.
"זה הלחיץ אותי בהתחלה, אבל החלטתי שאני אשים את זה בצד, כי זאת זכות גדולה לעשות את הדבר הזה, וזו תחושה אדירה לראות את הילדים האלו שמחים. אני יודע שזה ייתן להם המון. כמו שזה עשה לי".
• • •
בארוחת הערב החגיגית, המוקדשת ברובה לסוכריות ולמזרקת שוקולד, הדר ג'רופי שולחת יד קטנה אל עציץ שזור סוכריות ומקלפת את עטיפתן. היא בת 7 וחצי, נראית כבת 4, צנומה ושברירית, בגלל גידול בגזע המוח. צינורית פלסטיק מחוברת בפלסטר אל לחיה, ומספקת לה את התזונה דרך האף.
כבר חודשיים וחצי שהיא לא אכלה דרך הפה. התיאבון ממנה והלאה. אבל עכשיו, במדינה זרה מוקפת בחברים כמוה, נראה שהעולם עוצר מלכת, משתאה אל מול ילדה קטנה שמלקקת סוכרייה בהנאה גדולה.
"אין כמו היכולות שהיא מגלה במקומות כאלו", תאמר לי מאוחר יותר אמה, נחמי, שניצלה את הזמן שהדר במחנה כדי לטוס עם בעלה ישראל למשפחה בארה"ב. שני אחיה הגדולים, תהילה (10) ויוסי (8 וחצי), נמצאים במחנה אחים של העמותה. האחות הצעירה, אדל (3 וחצי), אצל קרובי משפחה.
"כשהיא רואה שכיף מסביב, היא שמחה. זה מה שעושה לה את זה. לכן היא גם שיכנעה אותנו לתת לה ללכת למחנה. לא כל יום משחררים ילדה כל כך קטנה, ובמיוחד במצב שלה, שתטייל ככה, ועוד בלי אבא ואמא. אבל בגלל שידענו שיש צוות רפואי קרוב, והיה חיבור מקסים בינה לבין בת השירות ניצן מלמד, שמלווה אותה, ידענו שהיא תבלה. שזה מגיע לה".
נכון לכיום אין לה המלצות להמשך טיפול, והוריה נאחזים באמונה ומקווים שהדר תתקבל לטיפול ניסיוני, שתלוי כרגע במשקלה הנמוך. מדי יום מקפידה אמה להתקשר למחנה ולוודא שהדר מקבלת את התזונה שהיא זקוקה לה.
בכל בוקר הדר מקדמת את פנינו בקשת אחרת שהביאה מהבית. פעם אחת עם פרח, פעם עם כובע קטן, מסדרת שוב ושוב את השיער הדליל שהחל לצמוח בחזרה. ברכבת ההרים בלגולנד היא אוחזת בידה של ניצן, הצמודה אליה, ומבקשת לעלות על המתקן שוב ושוב.
בלילה, כשהיא נכנסת למיטה בחדר המשותף עם ניצן, האחות מגיעה לחבר את ההזנה לזונדה. פחיות על גבי פחיות של אנשור (תוסף תזונה רפואית) מונחות על הכיסא, ועל השולחן שלל מתנות שהדר קנתה לבני המשפחה. רובה מים של סמי הכבאי ליוסי, פיגמ'ה של 'מפרץ ההרפתקאות' לאדל, קלמר של אנה ואלזה לתהילה. רק מאוחר יותר תקנה לעצמה ערכת איפור, ולאמה צמיד.
חיוכה הקסום קונה גם את חברי להקת "סטומפ", שנשארים אחרי הופעה לרקוד ולצחוק עם הילדים, ואפילו יוצאים איתם למסיבת ריקודים מאולתרת ברחוב. "תגידי לו שהוא היה הכי טוב בהופעה", היא לוחשת לי אל מול אחד השחקנים, שמושיט לה יד ומבקש לחבקה.
השחקנים שולפים את הסלולריים שלהם כדי לצלם את הזמז"מים, שפוצחים בשירה ובקריאות עידוד. אחרי הכל, לא בכל יום רואים חבורה של צעירים וצעירות, שנראים כאילו ברחו מהמחלקה האונקולוגית, רוקדים ברחובות לונדון.
• • •
ליחַי בן ה־24 מבקש לא להגיע עם האחרים לפארק השעשועים צ'סינגטון. מסביר שרכבות הרים לא מעניינות אותו, ובכלל, הרופאה אמרה שלא מומלץ לו לעלות על מתקנים עם סיבובים. גידול במוח נטל מליחי את מאור עיניו ופגע גם בשמיעה. אבל אחרי שרכז המחנה, זוהר חלא (40), מתעקש, ליחי אפילו עולה על אחת הרכבות, למרות הפחד, ומאוד מאוד נהנה.
על אבוב ענק בלגולנד. "זו תחושה אדירה לראות את הילדים האלו שמחים"
"רק בשביל דברים כאלו שווה לצאת למחנה", זוהר מחייך. עיניו טרוטות מחוסר שינה, הטלפון שלו מופצץ בהודעות של ממדריכים והורים, אבל החיוך לא יורד מפניו. כבר 25 שנים שהוא מתנדב בזכרון מנחם, מאז פרויקט המחויבות האישית בבית הספר, ומשמש רכז המחנות ורכז הבוגרים. בעבודתו הוא בכלל משרת כלוחם במשמר הגבול, מפקד על יחידת התצפיות (עטלף).
"המצב אצל הבוגרים שונה מזה של ילדים צעירים", הוא אומר בקול צרוד מהשירה. "תחשבי שהמחלה תופסת את הבוגרים בשלב של יציאה לחיים, סביב הגיוס, החיים האמיתיים. לעומת ילד קטן, שמעלים אותו על רכבת הרים והוא מבסוט ושוכח מהכל, לבוגרים יש מחשבות אחרות, על חזרה לחיים. מנסים להבין איך ואיפה הם ימצאו חברה, עבודה, ואם ייתנו להם להתנדב לצבא.
"התפקיד של הרופאים הוא להוציא את המחלה מהילד, התפקיד שלנו הוא להוציא את הילד מהמחלה. והרצון הוא לקחת אותם בזמן המחלה לעשות את הדברים הכי מדהימים שיכולים להיות. להוציא אותם משיגרת הטיפולים ולקחת אותם למקום של תקווה".
ביום יום הוא מצליח לשלב בין שיגרת יומו העמוסה במג"ב לבין פעילות ההתנדבות וחיי משפחה עם חמשת ילדיו. "אין ספק שההתנדבות באה על חשבון המשפחה או דברים אישיים", הוא אומר, "אבל אם רוצים, תמיד אפשר לשלב.
"לא הייתי יכול לעשות את זה אם מג"ב לא היו מתחשבים בי ומאפשרים לי לנסוע לקייטנות ולמסעות. הקשר של היחידה עם העמותה הוא מאוד טוב, וזה דבר אדיר שאני יכול לקחת איתי לוחמים שיבואו לעשות שמח לאחד הילדים. הם עושים את זה באהבה אמיתית".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו