"מירי רגב מדברת בשם כל מיני קולות בעם ישראל, שהרגישו שסתמו להם את הפה במשך הרבה מאוד שנים"

עם שק של קומפלימנטים ואינספור השמעות לאורך יותר משני עשורים ברדיו, בטלוויזיה ובחתונות, אפשר היה לחשוב שלהקת טיפקס תהיה מרוצה מהמקום שתפסה בפנתיאון של המוסיקה הישראלית. "הבנים של כוורת ושפתיים", הם מגדירים את עצמם, ואיש לא יערער על הקביעה, כמו גם על העובדה שיש להם חלק משמעותי בהחדרת המוסיקה המזרחית למיינסטרים.

לפני כל הופעה, רגע לפני העלייה לבמה, מתכנסים עשרת חברי הלהקה מאחורי הקלעים לחיבוק קבוצתי, שמסתיים בדקלום משותף של הפסוק "השם שפתיי תפתח, ופי יגיד תהילתך, אמן!" - שאומר שליח ציבור בבית הכנסת לפני שהוא עולה לייצג את העם בתפילה לאלוהים.

טיפקס רוצים להיות שליחי הציבור, לבעוט, לשרוט, להמם ולהוביל שינוי תפיסתי וחברתי, אבל איכשהו, הפופ המסחרי וההומור השנון יצרו להם דימוי של בדרנים מלהקת חאפלות. וככה, אלבום אחרי אלבום, הם משחררים שירים עם אמירות ומסרים, שהופכים ללהיטים, אבל אף אחד לא באמת שם לב למילים. הדוגמה הטובה ביותר היא כנראה "ריקודי עמבה", שהפך ללהיט חתונות פופולרי, אף שהוא שיר ביקורתי, שמכנה את האנשים שרוקדים לצליליו "מטומטמים".

"אפשר לקרוא לנו הרוק המתקדם של הפופ המזרחי", מסביר קובי אוז, הרוח החיה של הלהקה. "במבט ראשון יש בנו משהו משתטה וכאילו קליל, אבל בהרבה מקרים אנחנו מאוד מסובכים ומורכבים. מצד אחד משמיעים את זה כל הזמן, אבל מצד שני, אנשים לא באמת מקשיבים לי. הם מוחאים כפיים במקום להקשיב".

"ב־2006 הוצאנו את האלבום 'רדיו/מוסיקה/עברית', שהיה ביקורתי ונוקב, עם טקסטים שנכנסים בתעשייה, בקהל, באמרגנים ובכולם", אומר הבסיסט גל פרמן, "אבל הוא לא עורר שום דיון, לא הרים שום גבה".

"זה פשוט עבר כעוד להיט", ממשיך אוז. "היה שם את 'פרח השכונות', שיר על אמרגן נוכל שלוקח בחורה ומסבן אותה; או 'תן לי חתימה', שמדבר על קהל מאוד אגרסיבי שאומר, תן לי חתימה, תן לי הלוואה, ובסוף תן לי מיקרופון, אני עולה עליך; וגם דואט עם מירי מסיקה על אמן שסגור בכלוב של זהב. השירים הצליחו, היה סבבה, אבל כמעט אף אחד לא התייחס לביקורת העמוקה על תעשיית המוסיקה".

כעבור שנה טיפקס נשלחו לייצג אותנו באירוויזיון, והגיעו עם שיר מחאה נוקב בשלוש שפות ("Push the Button") על שליטים מטורפים, פצצות גרעין, טילי קסאם, איום איראני ויהודי קטן שצועק "אני עוד חי, חי, חי".

"התראיינתי בכל מקום אפשרי באירופה, והם מאוד התעניינו במסר שרצינו להעביר לעולם", נזכר אוז, "אבל בארץ רק דבר אחד עניין את הישראלים: האם נזכה או לא נזכה, האם נקבל ליטוף בראש מאירופה או לא. ואנחנו לא באנו לקבל ליטוף בראש, באנו להשאיר שריטה".

פרמן: "באירופה עשו כל מאמץ לפסול אותנו, שלא נבוא לתחרות עם כזה שיר פוליטי, אבל בארץ התנהל דיון אירוויזיוני כללי כזה של 'יזכו או לא יזכו' ומה הסיכויים. לא היתה הקשבה".

אוז: "היתה לנו תחושה שמדינת ישראל נותנת לנו כתף קרה, והעולם דווקא מצפה לנו. אירגנו הופעה במועדון בהלסינקי כמה ימים לפני האירוויזיון, והוא היה מלא בפינים. אתר ה'מייספייס' שלנו היה מלא באירופאים שחשבו שהמוסיקה שלנו לגמרי מטורפת ומגניבה ומשוגעת ונהדרת. התחלנו לייצר ג'ואיש־פאנק, ויצאנו לכבוש את העולם".

אחרי האירוויזיון הם טסו לסיבוב הופעות מחוף לחוף בארה"ב. כדי לממן את המסע הם ערכו שני מופעים גדולים לקהילות יהודיות ויצאו לנסיעה ברחבי אמריקה בוואן גדול, שהסיע אותם בין מועדונים קטנים.

אוז: "לאט לאט הסתכלנו על עצמנו והרגשנו שאנחנו לא מצליחים. כולנו בעלי משפחות, ואנחנו לא יכולים להגיד לילדים 'יאללה ביי' ולהופיע חודשים במועדונים דלוחים תמורת גרושים, שזה מה שלהקות צעירות עושות כדי לכבוש את העולם. בגלל שהישראלים לא הקשיבו לנו, היתה תחושה כזאת של 'בואו נלך כל אחד לדרכו ונעשה דברים אחרים'".

*   *   *   *   *

טיפקס נוסדה בסוף שנות השמונים, כשהנערים קובי אוז משדרות וגל פרמן מקיבוץ נחל עוז נפגשו בהפסקה של אופרת הרוק "מאמי" בקיבוץ דורות והחליטו להקים להקה. הם צירפו את המתופף תמיר ימיני מקיבוץ רוחמה השכן, ולפני אלבום הבכורה ("שביל קליפות הגרעינים", 1992) הצטרף אליהם הגיטריסט רמי יוסיפוב. 

לאורך השנים הצטרפו ועזבו את הלהקה הרבה מוסיקאים, והיום כולל ההרכב תשעה נגנים וחבר נוסף שמצטרף להופעות. אבל ארבעת החברים, שמהווים את הגרעין הראשוני, שורדים ביחד כבר 25 שנה. עד היום שיחררה טיפקס תשעה דיסקים (ארבעה אלבומי זהב, שני אלבומי פלטינה) והקליטה עשרות להיטים.

חלק גדול מזה אפשר לייחס לנוכחות העצומה של אוז (46, אב לארבעה), שהוא הדבק המחבר של החבורה מאחורי הקלעים. הוא הבוס, הוא המנהיג, הוא החבר הכי טוב, הוא מודע לכל פרט בחיים האישיים של כל אחד מחברי הלהקה המורחבת, וכולם הולכים אחריו בשמחה. "הגעתי היום עם המשקפיים של האותנטיות", הוא מסביר לי בשמחה בתחילת הראיון.

הפירוק, שנמשך כמעט שש שנים, שלח כל אחד לדרכו. אוז נשאר על הבמה, הוציא אלבומי סולו והריץ מאות הופעות של "געגועיי", מופע יחיד שמיועד לבתי ספר תיכון ונמצא בסל התרבות. בנוסף, יש לו מופע עם שבעה נגנים שנקרא "חלום עקבותיך" (עיבודים לשירי אריק איינשטיין) וגם כיתת אמן שנקראת "התחנה הישנה". חוץ מזה, הוא משקיע מדי בוקר שעה בלימודי גמרא, מפיק אלבומים וכותב את ספרו השלישי (אחרי "משה חוואטו והעורב" ו"עבריין צעצוע").

פרמן (46, אב לשניים) עובד כיועץ מוסיקלי לפרסומות טלוויזיה. יוסיפוב (50, אב לשלושה) מפעיל אולפן הקלטות בבנימינה, מפיק מוסיקלי, חבר בהרכבי ג'אז ומחבר מוסיקה לסרטי טבע בנשיונל ג'אוגרפיק. ימיני (46, אב לשישה) מנגן בחתונות ומופיע עם מוסיקה סוריאליסטית בתור הרכב יחיד בשם "ג'ואיש אסטרונאוט".

בהופעה ברוקסן בתחילת הדרך. "היום מחבקים אותנו, אז היינו עוף מוזר" // צילום: קוקו

לפני שנתיים החליטו לחזור. הם עשו 33 הופעות קטנות בזאפה, וב־8 בספטמבר יופיעו, בפעם הראשונה, בקיסריה, מול אלפי מעריצים.

איך יכול להיות שלא עשיתם אף פעם קיסריה?

אוז: "עד היום לא היה לנו אומץ להגיד שאנחנו רוצים לפתוח קופות ולעשות את זה בצורה אמיתית. תמיד אמרנו, אנחנו נעשה הופעות של פסטיבל בשקל, הרבה ועדי עובדים. רק עכשיו יש לנו את האומץ להגיד: אנחנו טובים מספיק בשביל לעשות קיסריה. ומגיע לנו לעשות קיסריה".

הופעה בקיסריה הפכה לסמל סטטוס אצל אמנים ישראלים.

אוז: "העולם של הכוכבות הזאת שמוביל לקיסריה זה סוג אחר של מוסיקה. יש שירים שהתפקיד שלהם הוא להביא את הזמר לקיסריה. אנחנו נגיע לקיסריה לא בגלל שתיכננו כל הקריירה איך להתברג לשם, אלא בגלל שאנחנו שזורים בחיים של כל כך הרבה אנשים. אנחנו עושים את הדבר שלנו, ועכשיו נחגוג את זה בקיסריה".

בסיבוב ההופעות הזה, בניגוד לעבר, הם גם דואגים להסביר לקהל מה עומד מאחורי השירים. "אנחנו מופיעים עם טקסטים על המסכים מאחורינו, ואני ממש רואה אנשים קולטים את המסרים ומתחברים אלינו בצורה חדשה לגמרי", אומר אוז. "עכשיו החיבור עם הקהל עמוק, וזה לא היה קודם. זה בא מהתרככות שלנו, ושלי בוודאי.  

"בנגלה הראשונה של טיפקס חשבתי כל הזמן שהמוסיקה מדברת בפני עצמה, ושאנשים יחפשו בעצמם את המשמעות וניתן לאוניברסיטאות לנתח. אפילו קטעי קישור כמעט לא היו. להיט רדף להיט, נתַנו בראש. בשנים האחרונות הבנתי שצריך לעזור לאנשים להיכנס לעומק הדברים. וברגע שאתה פותח להם דלת, הם מעמיקים עוד יותר".  

פרמן: "בזמנו לא היו הפסקות בין השירים, כי לא רצינו לרדת מהקצב, וגם כי קובי לא היה מדבר. פתאום עכשיו הוא מגיב ומאלתר ונואם לקהל. הדרך שהוא עשה בסיבוב הסולו שלו נתנה לו הרבה ביטחון ברמת ההגשה".

אוז: "זה כבר לא אוסף של סטוצים, אלא מערכת יחסים, סיפור אהבה עמוק ביני לבין הקהל. זה לא היה בעבר".

*   *   *   *   *

בראש השנה הם יוציאו אלבום חדש, אחרי הפסקה של עשר שנים. שלושה שירים כבר שוחררו לרדיו, וכרגיל, כולם השתחלו בהצלחה לפלייליסטים. "אנחנו להקת רדיו, והשירים שלנו מתאימים לבלוקים של שידור", מסביר אוז, "בהרבה מקרים הם שירי מעבר - כלומר, בין מזרחית לרוק ישימו שיר של טיפקס; בין בלדת ג'אז לפופ ישימו טיפקס.

"בבסיס אנחנו להקת ניינטיז, שזה אומר להקת סינגלים. כמעט לא עשינו אלבום קונספטואלי, אולי רק 'דיסקו מנאייק', וגם הוא חתוך מאוד מאוד דק. 

"המוסיקה של טיפקס מושמעת יותר כי היא מוסיקה של בוקר, חד וחלק. היא מוסיקה שנכתבה בבוקר, בצלילות, על כוס קפה, בהליכה בשדרה, במחשבה. זה הפוך מרוב המוסיקה הישראלית, שהיא מוסיקה של לילה.

"אנחנו מטבענו משכימי קום, וזה חלק מהסוד שלנו. רוב הציבור הישראלי שומע רדיו מהבוקר עד אחר הצהריים, ואנחנו שם כי יש איזו שמש בשירים שלנו, אלה לא שירי ירח, אלא שירים עם אור".

פרמן: "ארבעת האלבומים הראשונים שלנו נוצרו לפני עידן הפלייליסט, ועדיין הם הוציאו סינגל אחרי סינגל ועבדו בזכות עצמם, ולא בגלל שכיוונו לפלייליסט מסוים".  

אוז: "יש לי אינסטינקטים כאלה, אני תמיד מרגיש מתי השיר מגיע לשלוש דקות וחצי, אני יודע מתי לשים את הפזמון, מתי לוותר עליו, מתי לחזור על C-part פעמיים. כל מיני שטויות כאלה, שהן משמעותיות. זה מדע.

"אתן לך דוגמה, בשיר 'יאללה לך הביתה מוטי', שכתבתי לשרית חדד, יש פזמון ראשון, אבל במקום הפזמון השני יש מין אוטו גלידה כזה שמנגן את זה. ההחלטה להשמיט פתאום פזמון זו החלטת פופ משמעותית, להפתיע את המאזינים, לבוא אליהם ממקום אחר לגמרי".

יוסיפוב: "כשאתה עושה אמנות, אתה צריך את הקהל ורוצה לחשוף את היצירה שלך בפניו, ולכן הרבה פעמים יוצרים את המשחקיות המעניינת הזאת". 

אוז: "יש כאלה שאומרים, 'אני כותב קודם כל לעצמי'. אבל כל העצמי לא מוצא חן בעיניי בכלל. אנחנו רוצים לשנות את העולם, אנחנו רוצים להשמיע לו שירים, להצחיק אותו, להזיז אותו, לרגש אותו. אחרת, מה שאתה עושה זה מריח את בית השחי של עצמך ואומר, וואו, איזה יופי.

"צריך לדלג מעל האהבה העצמית שלך כדי להגיד משהו לעולם, וזה לא דבר פשוט. אני גם רוצה שתהיה מסיבה, וגם שמתחת לסבבה יהיו כמה מסרים".

פרמן: "יש משהו בשירים שעשינו, שמשאיר אותם רלוונטיים גם 20 שנה אחרי. זה עדיין מדבר באותו לוול, וזאת גאונות של קובי בכתיבה". 

אוז: "יש לנו המון עזרה מהמציאות, היא לא משתפרת. למשל, התחנה הישנה ממש הפכה להיות מדינה אחרת, כמו שכתבתי בזמנו".

איך מתייחסים בתעשייה לקאמבק שלכם? 

אוז: "התחושה היא שהחלוצים החדשים במוסיקה מחבקים אותנו, בשבילם אנחנו חלק מאבות המזון. כולם בעניין, שזה שינוי לעומת תחילת הקריירה, אז היינו מין עוף מוזר.

"באופן מסוים גם עזרנו לדג נחש להתחיל את הדבר שלהם. אני זוכר שבוטלו לנו הופעות רק בגלל שהתעקשנו שהם יחממו את טיפקס בכל הופעה, גם מול רואי חשבון שלא מבינים מי אלה הדג נחש. אנחנו גאים שהם ממשיכים את דרכנו".

מה אתם חושבים על המוסיקה העכשווית?

אוז: "עומר אדם אמן מעולה, שבוחר שירים מרתקים, ואני אוהב אותו מאוד. שי צברי אמן גדול, A-WA להקה נהדרת, כל הגל החדש בהיפ הופ - נצ'י נצ', טונה, פלד וכל החבר'ה האלה - על הכיף כיפאק. נכון שפופ מלוקק תמיד היה חלק מהמנה העיקרית, אבל עדיין יש הרבה דברים טובים ברדיו, הם לא פראיירים.

"הדבר היחיד שאני יכול לקטר עליו בעולם הפופ שלנו זה שהשירים לא מספיק שונים. בחו"ל יש את ריהאנה, שאקירה וביונסה, ולכל אחת יש סאונד ששונה באופן מהותי מהאחרות. אצלנו כולם הולכים על בטוח.

"הייתי שמח אם זמרי הפופ הגדולים שלנו יהיו יותר ניסיוניים. תגוונו בסאונד, תפתחו אנשים לצלילים חדשים, תפתיעו, שחקו איתנו קצת. פופ וניסיוניות כן הולכים ביחד. להקת אבבא לא ניסתה לחקות משהו אחר, הביטלס לא ניסו לחקות שום דבר, והם עשו פופ מצוין כי הם באו מהמקום שלהם.

בהרכב ההופעה המורחב. "אנחנו והקהל זה כבר לא אוסף של סטוצים, אלא סיפור אהבה עמוק" // צילום: דודי חסון

"סטטיק ובן־אל תבורי, למשל, כן מנסים לחדש. יש להם את הצבע שלהם, וזה יופי של פופ. זה נשמע מיוחד, זה נשמע אחר.

"יש כמה אמנים בארץ שאם אתה מחבר את כל השירים שלהם למחרוזת, אתה לא יודע מי הוא מי. צריך להפסיק את ההרגל הזה של ללכת לאיזה מפיק מוסיקלי עם שיר של מישהו אחר ולהגיד לו: תעשה לי כזה". 

תן דוגמה.

"אני אתן לך דוגמה הפוכה. 'מלכת השושנים' של עדן בן זקן הוא שיר מצוין בעיניי. האקורדיון בהתחלה מזכיר את 'יש לי חברה', וברור שהם שמעו גם טיפקס וגם תרנגולים וגם דברים אחרים. הטקסט עצמו מעניין, כי היא מלכת השושנים לא בגלל שהיא שושנה, אלא בגלל שאת הכל היא הופכת לקוצים. זה חדשני, עם צליל אחר ועם אמירה מיוחדת, וזה פופ ישראלי משובח.

"אנחנו הבאנו ב־1995 את 'החיים שלך בלאפה', אלבום שהוכיח שמזרחיות יכולה להיות אלגנטית. שירה בסגנון פריד אל־אטרש ובתחושה של טנגו אירופי. הצרפתיות של המרוקאים יצאה שם החוצה. כשהוצאנו לרדיו את 'אל תשכחי לזכור אותי', חברת התקליטים אמרה לנו, 'זה ערבי מדי, אין מצב שישמיעו לכם את זה'. היתה לנו ממש מלחמה על זה".

*   *   *   *   *

בתקופה שאתניקס השיקו את הקריירה של אייל גולן, טיפקס דחפו את שרית חדד. הם גילו אותה כשחיממה אותם בהופעה בכנרת בגיל 16, הקליטו איתה את הדואט "למה הלכת ממני", שחשף אותה, ובהמשך הפיק לה אוז את אלבומה המצליח "אשליות מתוקות".

"התאהבתי בה מייד", הוא אומר. "היא זמרת ענקית. סמל לעצמאות נשית, לעוצמה, לכוח, שהגיעה אחרי כל כך הרבה מודלים של נשים בוכות. גם האלבומים שהיא עשתה מאז הם בעלי אמירה משמעותית. 'פרחה במרצדס', 'בחורה מבית טוב', אלה דברים שמלאים במסרים. היא מסמלת משהו להרבה מאוד אנשים, היא לא באה רק כדי לעשות כסף. יש לה קו ואמנות".

הביקורת על המוסיקה המזרחית מוצדקת?

אוז: "מי שחזק חוטף, ככה זה. אם אתה מספר אחת, אם אתה עשיר, אם אתה ראש הממשלה, אז מטבע הדברים אתה תחטוף, כי התקשורת רוצה לייצר עניין, אז היא מחטיפה לחזק. המוסיקה הים־תיכונית חזקה ופופולרית ומופיעה ואהובה, ולכן יש קולות נגדה.

"אבל כשלוקחים את כל הצרות ומדביקים אותן על המילים 'זֶמֶר מזרחי', אז בעצם מייצרים דה־לגיטימציה. אסור שזה יקרה. גם זמרים מזרחיים הם בני אדם, וגם הם עושים טעויות, ולא צריך להדביק את זה על הזרם כולו. יש יותר טובים ויש פחות טובים".

יוסיפוב: "הרבה מהביקורות על המזרחית מגיעות מאנשים שלא בקיאים בז'אנר. כשאמן מחליט מה הוא מבצע על במה, זאת הבחירה שלו, וזה מה שהקהל שלו רוצה שהוא יעשה".

אוז. "אני רוצה שכולם ידברו, שכל הסחלֶה הזה יעלה למעלה" // צילום: רונן אקרמן

אוז: "אני רק מקווה שהמוסיקה המזרחית תשכיל לתת מקום לסוגי מוסיקה נוספים. אני רוצה לשמוע מוסיקה עם השפעות רוסיות בארץ, לשמוע לא רק מזרחית פופ לייט, אלא גם מזרחית כבדה וקלאסית, או השפעות של מדינות המפרץ ושירי משוררים. אנחנו פתחנו דלת למזרחית כדי שהיא תפתח דלת לעוד ז'אנרים". 

שרת התרבות מירי רגב עוזרת לצמצם את הקיפוח, או רק מגדילה את הקיטוב?

אוז: "אישית אני מאמין לה שהיא רוצה לעשות טוב ושהיא רוצה לשנות את העולם. הדרך הלא מקובלת שלה להתבטא הצליחה להביא הישגים בלי שהיא תעשה שום שינוי משמעותי. היא כאילו הפחידה את האליטות, והאליטות השתנו לכבודה רק מהפחד ומהכותרות. היא רק אמרה כמה דברים - וכולם זזו. הרדיו השתנה, אנשים השתנו. יש בזה משהו יפה, למרות שאני לא מסכים עם כל מה שהיא אומרת.

"מירי רגב מדברת בשם כל מיני קולות בעם ישראל, שהרגישו שסתמו להם את הפה במשך הרבה מאוד שנים. אילמות מובילה לאלימות, ולא יעזור כלום. אם אתה אומר למישהו 'שתוק, שתוק' במשך מספיק זמן, אז אתה תחטוף ממנו אגרוף. והיא עושה הכל כדי ליצור מצב שהאנשים האלה שהרגישו מושתקים יגידו את הדבר שלהם.

"אז פתאום יש לאנשים אומץ להגיד כל מיני דברים, ובחלק מהמקרים יוצאים דברים שמאוד קשה לשמוע. אפילו דברים מעליבים. אני מעדיף גזענות גלויה על השולחן מאשר גזענות בוטה מתחת לשולחן.

"אם אני משחק אותה נאור ופלורליסט, אבל תוך כדי כך סותם את הפה למלא אנשים, אז בעיניי זו אלימות יותר בוטה מאשר להיות אדם גזען שמדבר את הגזענות שלו החוצה.

"זה עדיין לא הגיע למצב של תיקו. יש צד שהושתק במשך הרבה מאוד שנים, ועכשיו הוא מחזיר לצד השני. על כל דיון כזה בפייסבוק יש עוד חרדים שהולכים לעבוד בכל מיני מקומות, ועוד מזרחים שמתברגים לראשות מוסדות אקדמיים, ועוד עיירות פיתוח שמתארגנות על עצמן, ועוד קיבוצניקים שחושבים שהגיע הזמן לצדק חלוקתי.

"אני רוצה שכולם ידברו, שכל הסחלֶה הזה יעלה למעלה. זה מוציא המון ג'יפה מהקרקעית, אבל זה בריא, כי אחרי סופת הרייטינג והלייקים הזאת, נלמד לדבר אחד עם השני בצורה אמיתית. מה שמתרחש כרגע זה שינוי חברתי. אנחנו לא צריכים לחיות פה בעולם של תה ורקיקים כל היום. זה הזמן לדבר באמת, ומה שמתרחש זה הדיבור האמיתי".

השיח לא הפך לאלים מדי? 

"אני מייצג שיח מתון ונינוח ומקבל ומכבד, ולכן נורא קשה למישהו כמוני להכניס משפטים שלמים לתוך הדיבור הזה, כי היום, אם אתה לא בוטה, אתה לא מקבל את הכותרת. כדי לקבל לייקים צריך כותרת עם דברים מרגיזים שאמרתי. הרי אם אגיד רק את הדברים הספרדיים הנעימים שלי זה לא באמת יגרום לאנשים לרצות לקרוא את הכתבה.

"המתון הוא הפאנקיסט של ימינו. בעולם של קיצונים, הדבר הכי אלטרנטיבי שאתה יכול לעשות זה להיות מתון. להיות מתון זה כמעט להתאבד. יש אמנים דעתנים, שכל כמה זמן יוצאים בכותרת שמעצבנת את כולם ואחר כך מוכרים דיסקים. זו גם דרך להיות. אבל זו לא הדרך של טיפקס".

איך "הרבי ג'ו כפרה", שהוא שיר חריף על תעשיית הרבנים והקמעות, היה מתקבל אם היה יוצא היום?  

אוז: "באהבה. השיר הזה לא מכליל, הוא תופס רבי אחד ומאשים אותו בהמון דברים. כשהוא יצא, המון דתיים קנו את זה, וכל אחד חשב שזה על הרב של החצר השנייה. אף אחד לא חשב לעצמו, אולי זה הרב שלי. הביקורת שלנו באה מאהבה, אנחנו יהודים ישראלים אוהבי עמם וארצם".

תמיר, כמתופף חרדי אין לך בעיה לנגן את השיר הזה?

ימיני: "זה הדבר האחרון שהיתה לי בעיה איתו. אנחנו יודעים שיש מציאות כזאת בעולם. אנחנו בני אדם, ויש כאלה בכל מקום. כשהתחיל הקאמבק הזה דווקא התעכבתי על המילים של 'עוד שבת'. חשבתי שאולי יש לי בעיה איתן. אבל קובי עזר לי לסגור את הפינה הזאת, והסביר לי שזה התאים לתקופה שבה השיר נכתב. היום אני מסתכל על זה כנוסטלגיה".

*   *   *   *   *

והנה עוד אחד מהשינויים שעברו על טיפקס. הקיבוצניק לשעבר תמיר ימיני, שהתחנך בשומר הצעיר ולא הניח תפילין בבר המצווה, יושב היום מאחורי התופים עם כיפה שחורה, זקן ופאות, וזה נראה טבעי לגמרי.

ימיני התחיל את החזרה בתשובה לפני 15 שנה, והוא ממשיך להתחזק, מעביר הרבה שעות ביום בלימוד תורה, אפילו בחדר ההלבשה, ממש לפני העלייה לבמה. ועדיין, הוא נשאר בתל אביב, מְתחזק קשר חזק עם החברים הוותיקים ומדגיש שהוא לא מאלה "שעושים את זה קיצוני".

פרמן: "אני זוכר את תמיר מנגן בתופים בבית הספר, והוא נשאר אותו בן אדם. באיזשהו מקום, החזרה בתשובה רק העצימה אותו, כי הוא נהיה הרבה יותר ממוקד ומאושר".

אוז: "הוא יותר מאושר, יותר מלא. הוא לומד וקורא ונמצא ונוכח. בתמיר החילוני תמיד היה משהו חסר מנוחה, אבל היום הוא נמצא במקום הנכון שלו.

"כשהוא מנגן איתי את 'עוד שבת', אני לא מזכיר לו חטאים מהעבר, כי הוא לא היה בן אדם מרושע או חוטא. אורח החיים הדתי לא שינה אותו. העובדה שיש לנו מתופף חרדי על הבמה היא מסר שקשור לאחדות ישראל, שאנחנו מצליחים לייצר נגינה משותפת למרות ההבדלים בינינו".

ימיני: "הרבה מהחוזרים בתשובה מתנתקים מכל מה שעשו לפני, גם מהבחינה המשפחתית, אבל זה לא מתאים לאופי שלי. אני אוהב מוסיקה, ואם אנסה להיפרד ממנה בכוח, זה יעשה אותי חולה".

אוז: "אנחנו לא מופיעים בימי שישי, ואם יש הופעות במוצאי שבת, אז דואגים שתמיר לא יצטרך לחלל שבת".
אבל יש לכם זמרת בלהקה, דניאל קריאף.

ימיני: "בעיקרון מותר לי לשמוע שירת נשים, למרות שההלכה המחמירה אוסרת על זה. שאלנו את הרב, והפתרון הוא שבהופעות אני שומע באוזניות את כולם חוץ מהזמרת, וקובי דואג להגיד את זה לקהל, כדי שלא יהיה חשש למראית עין. הדבר הבעייתי זה להסתכל על האישה בזמן שהיא שרה, וממילא אני לא עושה את זה, כי אני מסתכל על התופים".

אוז: "מה שהחילונים המזדעזעים לא קולטים זה שהפשרה הזאת דרשה צעדים רציניים מצד תמיר, דרשה צעדים רציניים מצידנו, וגם מצד דניאל הזמרת. עבדנו קשה כדי לקבל את ההיתר של הרב. הרי יכולתי לשים על זה רגל ולהגיד - הדרת נשים לא תהיה אצלנו בלהקה. עם כל הכבוד, קח את הרגליים שלך ולך תנגן בחתונות של חרדים".

ימיני: "האמת, לא ציפיתי שהם ילכו לקראתי עד כדי כך, כי לא מדובר רק על שבת. יש תקופות כמו ספירת העומר או בין המיצרים שאסור לי להופיע, וזה לא פשוט ללהקה לוותר על כל כך הרבה עבודות בגללי. לפעמים אני מרגיש לא נעים בגלל זה, אבל אני שמח שהלהקה שלי עושה את זה, כי זה רק מביא ברכה".

באירוויזיון. "היתה לנו תחושה שמדינת ישראל נותנת לנו כתף קרה, והעולם דווקא מצפה לנו" // צילום: קוקו

תמיד מציגים אתכם כלהקה משדרות, למרות שרק קובי באמת יצא משם, ולמרות שאתם גרים כבר 25 שנה בתל אביב.

אוז: "בגלל שנתפסנו ככה, אז הזרם של להקות משדרות מאוד שיגשג, ההתעניינות של הציבור בעיירות הפיתוח בשנות התשעים היתה בשיאה. היתה התפתחות רדיופונית של 'בואו נפתח את האוזניים למה שקורה בשדרות ובקריית שמונה ובקריית מלאכי'. אז זרמנו עם זה. 

"היום הסיפור הוא דווקא אותו חיבור בין שדרות לקיבוצים השכנים. יש איזה סכסוך בסיסי בין עיירות הפיתוח לקיבוצים, אם זה סכסוך קרקעות וחלוקה לא צודקת של קרקעות המדינה ואם אלה חילופי האליטות שמתרחשים כרגע, כשפתאום עיירות פיתוח מוצאות עצמן עם המון כוח, והקיבוצים לאט לאט יורדים מעמדות הכוח ורק רוצים לשמור על המעוז האחרון.

"המוסיקה של טיפקס זה עיירות פיתוח וקיבוצים שמנסים לעשות משהו יחד. זה מה שהרגשנו במחאת רוטשילד - שאם זה יהיה רק תל אביב, זה לא יעבוד. זה חייב להיות כיפות סרוגות, עיירות פיתוח וקיבוצים. אם לא נעבוד ביחד, הדברים הטובים לא יקרו. ואנחנו מנסים, לפחות בחלקת אלוהים הקטנה שלנו במוסיקה, לעבוד ביחד.

"אז נכון שאנחנו תל־אביבים כבר הרבה מאוד שנים, אבל היצירה שלנו נובעת מהמקומות שמהם באנו. אפשר לשמוע את ערימות השחת ואת צלצולי הוויסקי עם קולה מהחתונות".

ועדיין נדמה שתמיד כיוונתם לתל אביב.

אוז: "אהבו אותנו בשדרות ובקיבוצים רק אחרי שהצלחנו בתל אביב. בהתחלה חרשנו את הדרום, אבל חזרנו לשם כמנצחים רק אחרי שכבשנו את תל אביב". 

יוסיפוב: "אי אפשר להתעלם מהעובדה שהתקשורת חיה בתל אביב. היא לא קורית במקומות אחרים, וזה עצוב. לכן בסוף הכל מתרכז בגוש דן".  

אוז: "היום אני תל־אביבי מאושר. תל אביב היא הכפר הקטן שלי, אני לא מרגיש כאן זרות. אני מרגיש שאני משנה את תל אביב, הדלקתי משואה בחגיגות 100 שנה לעיר. אני מרגיש שאנשים כמוני, שמסתובבים כאן ומביאים מסר מזרחי ולבנטיני, משנים את תל אביב לטובה ומשפרים אותה.

"המאבק שלי הוא להפוך את תל אביב להיות פחות פריפריה של ניו יורק וברלין, ויותר היא עצמה - מיקס של כל המדינה. אני לא חושב שאלפיים שנה חיכינו למדינה משלנו כדי לייצר עוד אחת ממדינות המערב. 

"בתל אביב יש סצנה מזרחית לפָּנים, יש סצנה גאה לפנים, ויש סצנה דתית מעניינת, ודו־קיום בין דתיים לחילונים. השבת של תל אביב היא לא שבת רגילה, אלא מיוחדת. 

"אנחנו נלחמים כדי לייצר תרבות תל־אביבית אלטרנטיבית שפתוחה לעולם, מקורית ומיוחדת, כי מתל אביב תצא תורה".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו