שני זוגות כבני 80 עמדו לפני כחודש בלובי של בניין האופרה בתל אביב, מחכים לתחילתו של מופע. הם לא יכלו להתעלם מגבר צעיר ויפה תואר שעמד במרחק מה מהם והביט ממושכות באחת הנשים שבחבורה, נועץ בה מבט עמוק ולא מרפה. בעלה של האישה התחיל לחוש מוטרד, חברתה החלה לקנא, ורק האישה הנאה - מושא מבטו של הצעיר המצודד - צחקה צחוק רועם של מבוכה. ואז הוא ניגש אליה, נועץ את עיניו הכחולות בתוך עיניה, מתעלם מההמולה מסביב. "22 שנה לא ראיתי אותך, שלי חושן, אבל את הצחוק הזה אני לא אשכח כל חיי. את היית לי כמו אמא", הוא אמר. כשחושן מספרת את הסיפור, היא נחנקת מהתרגשות ודמעות עולות בעיניה. "התברר שהבחור המדהים הזה הוא צייר ישראלי בן 27 שחי היום באירופה, והוא גדל באחד הבתים החמים של אגודת יד ביד כשהיה ילד. אין לי מושג איך הוא הצליח לזהות אותי אחרי כל השנים האלה". אלפי ילדים עברו בבתים החמים של אגודת יד ביד מאז ייסדה אותה חושן לפני 30 שנים. ילדים בני 3 עד 7, שגדלו למשפחות עניות, להורים שלא תיפקדו עקב מחלות פיזיות או נפשיות או להורים שנטשו. עד היום נאספים מדי יום 250 ילדים כאלה ל-12 הבתים של האגודה. הם מקבלים שם ארוחות חמות, משחקים, חוגים ובעיקר חום, תשומת לב ואהבה - מצרך נדיר בבתים שבהם המבוגרים הטרודים בהישרדות קיומית מהסוג הבסיסי, מתקשים לשאת בנטל חייהם שלהם. אבק כוכבים וילדים במצוקה יום רביעי, חמש אחר הצהריים. רוב האמהות מסיעות את ילדיהן לחוגים ולחברים או מטיילות איתם בגני שעשועים. באחד הבתים החמים של אגודת יד ביד בשרון כל הילדים קופצים רוקדים לצלילי השיר הנושא אותו שם. הם מתוקים להפליא, שמחים ומנומסים, ורק כשהם נצמדים ומחבקים אותנו - שתי נשים זרות שקפצו לבקר - נרמז הרקע שממנו הם באים והצורך שלהם בחום אנושי. "יש ילדים בבתים שלנו שלא ידעו איך נראים עגבנייה ומלפפון", מספרת חושן, שקפצה לגן לשחק עם הילדים. "הם ביקשו מ'האדום' או מ'הירוק' הזה. בימי ראשון מבשלים בכל הבתים כמות כפולה של אוכל, כי הילדים מגיעים עם רעב מצטבר מסוף השבוע. יש ילד שאנחנו אורזים עבורו כל יום אוכל הביתה אחרי שגילינו שהוא מכניס קציצות לכיסים כדי לקחת לאחותו הקטנה, והיו ילדים שבימים הראשונים החביאו אוכל בכיסים, וכששאלנו אותם מדוע הם אמרו: 'תבטיחי לנו שיהיה לנו גם מחר'". על מזרן בצד שוכבת ילדה חיוורת שמביטה בי בעיניים עצובות, בזמן שחבריה מקפצים ורוקדים. "היא חולה, אבל אמה לא עונה לטלפון מהבוקר", מספרת הגננת. "זה עניין שבשיגרה כאן שהורים לא באים לקחת ילדים חולים הביתה. הם לא יכולים להרשות לעצמם להפסיד יום עבודה, או שהם עצמם שוכבים חולים בבית. אנחנו משתדלים לספק להם את החום והאהבה שילד חולה זקוק להם, בחדר נפרד בתוך הגן. לפעמים אנחנו גם לוקחים אותם לרופא במקום ההורים". את פעילות "יד ביד" מנהלת מדי יום חושן, הנשיאה והמייסדת, ממשרדי האגודה בתל אביב. היא אישה מטופחת, לבושה ומאופרת בקפידה, וגם בגיל 80 הלו"ז שלה עמוס פעילויות התנדבות ופנאי, ובעיניה מנצנץ הזיק השמור לאנשים נלהבים וחדורי מוטיבציה. "עבודה ואהבה לזולת שומרות עלי צעירה", היא משיבה כשאני תוהה לפשר מרא-ה? הצעיר, "לדעת לתת - ולא תמיד לחכות לקבל בתמורה". קירות המשרד שלה עמוסים בקולאז'ים של תמונות ממפגשים עם אישים בארץ ובעולם, ובהם ראשי הממשלה שרון ונתניהו והנשיא פרס, נשיא צרפת לשעבר פרנסואה מיטראן, מזכירת המדינה האמריקנית הילארי קלינטון, סגן נשיא ארה"ב לשעבר אל גור ואפילו מנהיג בריה"מ בשנות ה-60, ניקיטה חרושצ'וב. בין הפוליטיקאים פזור גם אבק כוכבים - חושן נראית בתמונות של ערבי גאלה שערכה העמותה בלוס אנג'לס מחובקת עם ידוענים נוצצים, למשל ריצ'רד גיר. היא נשואה לעו"ד דוד חושן, שגם בגיל 85 מתפקד כעורך דין פעיל, ועד לפני חודש גם רכב בקביעות על אופנוע. הם הורים לבן ובת וסבים לשלושה נכדים בני 14 עד 29. לפני כשנה עברה שלי השתלה של מסתם בלב, וחודש לאחר מכן הושתל בליבה גם קוצב. בניגוד להוראות הרופא, שכינה אותה "משוגעת", היא שבה לפעילות מלאה כבר שלושה חודשים אחרי הניתוח. "פעילות מלאה", במקרה שלה, היא השכמה בחמש בבוקר, בישולים וניקיון עד שמונה, עבודה במשרדי האגודה עד הצהריים, ומשעות אחר הצהריים - קיום הרצאות, ישיבות והפקת אירועים הקשורים לאגודה ולפעילויות התנדבות שונות לגיל הזהב. חוץ מאלה, היא גם יו"ר חוג הידידים של בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי, יושבת ראש המשכן לאמנויות הבמה, חברת ועדה בבלט הישראלי וחברה בהנהלת מפלגת הגמלאים. את כל הדברים האלה, כולל כל פעילותה באגודה, היא עושה כל השנים ללא שום תמורה כספית. אז ממה התפרנסת כל השנים- "מהפנסיה שלי ממשרד החינוך ומהקריירה של בעלי האהוב, שרק בזכותו התאפשר לי להקדיש את 30 השנים האחרונות לפעילות התנדבותית, ואני אסירת תודה לו על כך". 14 חודשים בחדר אחד דרך ארוכה עברה חושן מאז חוותה על בשרה מחסור ורעב במחנה הריכוז בעיר לום שבבולגריה. "באמצע הלילה בערב ינואר חורפי, כששלג ירד בחוץ, דפקו על דלת דירתנו בסופיה ואספו אותנו במשאיות כשרק פיג'מות לגופנו. הייתי אז ילדה, בת בכורה במשפחה של חמש נפשות, עם אח ואחות קטנים ממני. היה כפור בחוץ והוסענו ברכב משא פתוח מקורה בברזנט, שאספו לתוכו כ-150 איש, כמו סרדינים. הגענו לבית ספר ריק בעיר לום שעל גדת הדנובה, לשם הגיעו עוד משאיות ובהן משפחות רבות נוספות. נתנו לנו את הטלאי, ובמשך 14 חודשים חיינו שם, כ-50 איש בחדר אחד, ניזונים מלחם יבש ומקורנפלקס. לא יכולנו לצאת החוצה, רק צפינו מבעד לחלון בילדים הבולגרים ששיחקו מעבר לגדר. לא יכולנו לשחק, לאכול, ואפילו לישון כמו כל הילדים. ישנו על הרצפה, לא היו לנו צעצועים ולא ספרים. "בתוך הסיוט הזה, הבטחתי לעצמי דבר אחד: שאם אחיה - כשאגדל, אעשה משהו למען ילדים, שלא יסבלו כמו שאני סבלתי", היא אומרת בדמעות. "את יודעת, זאת הפעם הראשונה שאני מסכימה לספר למישהו את הסיפור הזה. כל חיי קברתי אותו עמוק מאוד. אפילו הילדים והנכדים שלי לא שמעו את זה מעולם. הם רגילים לאמא ולסבתא חזקה, שמחה". יש לך עוד זיכרונות מהתקופה הזאת- "אני זוכרת שנשתלו בחצר בית הספר ערוגות עם עגבניות ומלפפונים בסיוע של בולגרים שעזרו ליהודים. אני גם זוכרת שבית הספר עמד ליד פסי הרכבת, והדבר המזעזע ביותר היה שבכל ערב ראינו מבעד לחלון קרונות שבהם גוויות של יהודים מערים אחרות. כעבור שמונה חודשים הודיעו לנו לאסוף את הדברים כי אנחנו הולכים לאושוויץ, והדיבור היה שמדובר במחנות עבודה. כולם בכו". אבל למזלכם לא נלקחתם לשם בסוף. "כן. המלך הבולגרי התנגד לכך שייקחו את יהודי בולגריה לאושוויץ, וכך יצא שנשארנו עוד שישה חודשים במחנה הזה, בבטלה, עד שהגיעו החיילים הרוסים שפרצו אליו ושיחררו אותנו, כל אחד לדרכו". חזרתם לדירה של המשפחה בסופיה- "ניסינו לחזור, אבל התושבים המקומיים השתלטו עליה ולא התכוונו לפנות. לא היה לנו כסף, אז שכרנו חדר. אבי התחיל לעבוד כמוכר בחנות, ולאט לאט חסך כסף. אחרי שנה הצלחנו, בסיוע ממשלתי, להוציא את התושבים שהתנחלו בדירה שלנו ולקבל אותה בחזרה. אז גם חזרתי לבית הספר ולחיים נורמליים, פחות או יותר". כשהתקרבה לגיל 17 עלה רעיון העלייה לארץ ישראל. "החיים בבולגריה הפכו קשים, כי הקומוניסטים הגבילו אותנו בכל תחומי החיים. אבא אמר לי שאין לנו עתיד בבולגריה וביקש שאצא ראשונה לארץ. יצאתי בפברואר 1948 עם עוד 150 בני נוער באונייה 'בונים ולוחמים' של מכבי הצעיר - התארגנות בולגרית יהודית. הספינה נראתה כמו סירת דיג רעועה. ככה הפלגנו במשך חודש שלם, כשאנחנו שוכבים על דרגשי עץ, עם שמיכה למטה ושמיכה מעל, בלי מקלחות ועם תור ענקי לשירותים. הקאתי את נשמתי, במיוחד בסערות. מאז, אגב, אני לא עולה יותר על אוניות, גם לא על המפוארות ביותר. "כשחיפה כבר היתה בטווח ראייה, התקרבה אלינו אונייה בריטית ונשמעה אזעקה. קיבלנו הוראה לזרוק לים את כל המזוודות שלנו שהכילו תעודות ולא להוציא הגה מהפה, כדי שלא יידעו מי אנחנו. כשהבריטים עלו לאונייה הפכנו לאילמים. הם ריססו אותנו בדי.די.טי, העבירו אותנו לאונייה גדולה ויפה ונתנו לכל אחד מכנסיים, חולצה ותחתונים. התקלחנו, קיבלנו מיטות ואוכל, ודיברנו בינינו רק כשלא היו בריטים בסביבה. בבוקר, אחרי לילה שלם של הפלגה, הגענו לקפריסין, למחנה לבני נוער. שם ראיתי בפעם הראשונה בחיי תפוז. זה היה רגע של אושר. תפוז אדום ויפה שקילפתי ואכלתי בתאווה, לאט לאט, שלא ייגמר. "שהינו במחנה כמה חודשים עם מדריכים שהגיעו מהארץ. לימדו אותנו עברית, סיפרו לנו על הארץ ועל החיים בקיבוץ והראו לנו תמונות. למדנו שירים וריקודים ישראליים, ואחר כך עלינו לארץ". הכל בגלל ילדה מסכנה שלי בת ה-17 הגיעה עם הקבוצה לקיבוץ אורים בדרום. היא התגייסה לצה"ל, עברה קורס קצינות ושירתה במחלקת תרבות של חיל הרפואה. ב-1951, בסוף העלייה הגדולה מבולגריה, הצטרפו יתר בני המשפחה. עם סיום שירותה הצבאי עברה המשפחה לגור ברמלה ושלי החלה ללמד עברית בבתי הספר שהוקמו באופן ספונטני כדי לקלוט את ילדי העליות. שנתיים לאחר שעלו הוריה ואחיה לארץ פקדה את המשפחה טרגדיה - אחיה נהרג בידי מסתננים סמוך לכפר מנחם. "הוא היה בן 21 ויצא עם קבוצת מהנדסים לעבוד באזור. המחבלים הרגו את כולם. זה גמר את ההורים שלי, כי הוא היה הילד האהוב עליהם. אבי חלה בסרטן ונפטר כשנתיים אחר כך, בגיל 62. אמי חייתה שבע שנים אחריו ונפטרה בגיל 70. אחותי נישאה והיגרה לארה"ב זמן קצר אחרי מותו, ועד עכשיו היא מתגוררת שם". שלי למדה במכללת לוינסקי וקיבלה תעודת הוראה. בתקופה זו פגשה את דוד חושן, נישאה ועברה לגור בתל אביב. היא החלה ללמוד לתואר ראשון בחינוך, ייעוץ ופסיכולוגיה ועבדה כיועצת בבתי ספר. במקביל התנדבה בויצו והיתה אחראית לנושאי משפחה. "אחרי מותו של אבי הקימה אמי את אגודת 'עזרה לנשים', שסייעה לנשים חולות, וגם עסקה ברחיצת גופות של נשים בטרם הובאו לקבורה. תמיד שאלתי אותה איך היא מסוגלת לעשות את זה, והיא ענתה לי ש'זאת נתינה ללא קבלה', ושכל מה שעברנו היה הרבה יותר קשה מזה. כשהיא נפטרה החלטתי שגם אני אקדיש את עצמי להתנדבות, אבל בתחום שמדבר אלי ושבחרתי בו בילדותי: ילדים. בתחילת שנות ה-80 אמרה לי יו"ר ויצו דאז, יפה הרצפלד: 'יש לך הרבה כוח, את צריכה לפתוח עמותה שתעזור לאנשים'. אחרי זה לא ישנתי כמה לילות. בבוקר יום הולדתי ה-50 ביקשתי מבעלי כסף במקום מתנה. בכסף שכרתי חדר בתל אביב, והקמתי את 'יד ביד'. "שלוש המתנדבות הראשונות בארגון נתנו 100 שקלים כל אחת, וכך נפתח החשבון הראשון של האגודה. בשלב הראשון הקמנו מוקד סיוע טלפוני לנוער במצוקה, שבו התנדבו מורות, יועצות ועובדות סוציאליות. יום אחד התקשר למוקד נער ששהה בבית חולים ורצה לדעת איך למות, כי הוא זקוק להשתלת כבד שעולה 150 אלף דולר ואין למשפחתו כסף. באותו יום הקמתי את הקרן להצלת חיים, שמיועדת להצלת חייהם של ילדים ושל הורים לילדים קטנים. למחרת השיחה עם הנער הופעתי בתוכנית טלוויזיה, ובאותו יום הצלחתי לגייס את מלוא הסכום. הנער טס ללונדון ושב ארצה בריא לאחר שמונה חודשים. מאז ועד היום 340 ילדים עברו השתלות וניתוחים בחו"ל בסיוע העמותה ובסיוע תרומות שגייסנו". גם פרויקט הבתים החמים של האגודה נוסד בעקבות סיפור מהחיים. "ילדה בת 6 משכונת פלורנטין התקשרה בבכי למספר המוקד שלנו, שפורסם על כריכות המחברות של בתי הספר. כשהגענו אליה התברר שהיא נאנסה. בהמשך הסתובבתי בשכונות וראיתי ילדים עזובים שמסתובבים אחרי שהם חוזרים מבית הספר ואוספים אוכל מפחי הזבל. זה הספיק לי כדי להחליט להקים בית חם בשכונת פלורנטין". מאז הוקמו ברחבי הארץ 11 בתים נוספים. הילדים נאספים מגני הילדים בצהריים וחוזרים הביתה רק ב-6 בערב. פעילות הבתים החמים מתקיימת במבנים שמקצות העיריות, או בגני עירייה שפעילים רק עד הצהריים, או בבתי ספר שבבוקר מתפקדים כחטיבה צעירה. הצוות כולל גננת מוסמכת, עוזרת גננת ומבשלת, כולן בשכר מלא מכספי האגודה. מפקחות לשעבר במשרד החינוך בונות את התוכנית החינוכית עם חושן. "רוב הילדים מגיעים ללא בסיס חינוכי, והצוות מקנה להם הרגלים בסיסיים, שבמשפחות נורמטיביות נראים מובנים מאליהם: לאכול בסכין ומזלג סביב שולחן, לשטוף ידיים לפני האוכל, להשתדל לשמור על בגדים נקיים, להבין את הערך התזונתי של המזון, ועוד. מעבר לכך, אחת התכונות הכי בולטות של אנשי הצוות שאנחנו בוחרים היא חום אנושי. מדובר בילדים שהמחסור הגדול שלהם הוא לא רק חומרי, אלא גם באהבה ובתשומת לב". על פי אילו קריטריונים מתקבלים הילדים- "על פי מיונים של לשכות הרווחה העירוניות. מדובר בילדים בני 3 עד 7 ממשפחות מחוסרות יכולת וממצב סוציו-אקונומי נמוך. חלקם באים ממשפחות הרוסות, עם הורים שאינם מתפקדים מסיבות שונות או שנטשו. הבתים פזורים מיבנה בדרום ועד נתניה בצפון. על כל הבתים והצוותים יש בקרה ופיקוח צמודים של האגודה: מפקחת בגמלאות, שמתנדבת באגודה, עוברת בכל בית פעם בשבוע. אני אישית מבקרת בכל בית אחת לשבועיים. אני מכירה את כל הילדים בכל הבתים ומעודכנת לגבי הרקע של כל אחד מהם, בעיקר כשמדובר בסיפורים קשים וחריגים במיוחד. היה לנו, למשל, ילד רזה מאוד שסירב לאכול, רק שתה מים. הילד היה כמעט בן 6 ונראה כמו בן 3, אז הזמנו את אמו לשיחה. הגיעה אישה רזה מאוד שסיפרה לנו שהילד עדיין יונק, כי לא היה לה כסף לקנות לו אוכל. התייעצנו עם רופא, ובהדרגה גמלנו אותו מהנקה. לימדנו אותו לאכול". לשאלה הבלתי נמנעת אם היא לא עייפה, התשובה ידועה מראש. לא, היא לא עייפה כלל, והיא תמשיך לעשות את מה שהיא עושה כל עוד רוח באפה. "אני אוהבת את זה", היא אומרת בעיניים נוצצות. "נתינה היא דבר נפלא. אני מקווה שילדיי ימשיכו את שושלת ההתנדבות". מידע נוסף למעוניינים לתרום לאגודה - באתר www.yadbeyad.org.il
