החיוך חזר הביתה

ליעל וענונו יש עיניים כחולות, פלומת שיער בהירה וחיוך קטנטן שהופך עולמות, משכיח כאב. רק בת חודשיים, אבל מהרגע שנולדה, בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, היה ברור שמדובר בתינוקת קסם. חיים חדשים שבאו לעולם ביום קשה - יום שבו משפחתה ציינה שנתיים למותו של הבן הבכור, סמל בן וענונו, שנהרג בלחימה בעזה. 

"הקטנה הזו עשתה יום זיכרון נטו לבּן, כשנולדה דווקא ביום הזה", אמא שרית מניחה אצבע מלטפת על לחייה של יעל. עיניה העייפות יבשו כבר מהדמעות, שמגיעות לפרקים בשעות הבוקר, ועכשיו קצת פינו מקום לאור, לשמחה. "מבחינה אישית מאוד פחדתי. כל יום הוא יום זיכרון בשבילי, אבל יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא של כולם, מאוד מחבר. ומאוד פחדתי ממנו. הרגשתי שאין לי כוח להתמודד עם היום הזה. 

"ואז היא ובן דאגו לי ביום הזה, שבמקום שבמשפחה נתרכז בכאב ובעצב, נוכל גם לשמוח. וזה מה שהיה. איך שהיא נולדה, בכיתי בכי של התרגשות, של עצב, של שמחה, הכל ביחד. וככה זה מאז, הכל ביחד".  

את שרית פגשתי לפני כשנה, אז בתה השנייה, רון, עמדה לפני גיוס לגולני, בעקבות אחיה שנהרג. כבר אז הפליאה האם ביכולת להרים את ראשה מעל למים, לשמור על המשפחה מלוכדת, כשהיא עצמה עדיין מחפשת מקום לאוויר. שרית לא צחקה אז, לפני שנה, גם לא בשקט. עכשיו היא מרשה לעצמה יותר. 

כבר חודשיים שהיא נעה בין בכי לצחוק, בין עצב לאושר. מנסה, מצד אחד, למלא את החור שנפער אחרי מותו של בן, ומנגד לא לתת לחלל להיעלם לגמרי. להיאחז בו. 

"אני לא מפחדת לשכוח את בן, כי אי אפשר לשכוח, אבל מפחדת להעלים את התחושה הזו של זיכרון". היא אוחזת את יעל בזרועותיה, קורנת מחיוך קטן נוסף, מחזירה לתינוקת חיוך גדול של אמא. "בכל פעם שאני עצובה ובאה לבכות לידה, יעל פתאום נותנת חיוך כזה שאי אפשר להישאר עצובים לידו. הרבה פעמים אני מתחילה לבכות - ואז היא מחייכת ונותנת לי כוחות. 

"בחרתי שלא להניק אותה, למרות שאת שאר הילדים הנקתי, כי לא רציתי להעביר לה את העצב, את הלחץ שלי. היה איזה יום, כשהיא היתה בת שבועיים, שהאכלתי אותה והסתכלתי על תמונה של בן. אני יושבת ובוכה, דמעות יורדות לי על הפנים, והילדה בת השבועיים מתחילה להתפקע מצחוק, בקול, צחוק מתגלגל. תינוקות צוחקים בקול רם בגיל כמה חודשים, והיא פתאום מתפקעת מצחוק. נבהלתי בהתחלה, ואז התחלתי לצחוק יחד איתה. זה מה שהיא מביאה לנו. את הצחוק בחזרה". 

לא לשמוע בשורת איוב

יעל היא החמישית במניין הילדים של שרית (39) ואילן וענונו (45). ראשון היה בן, שלעולם יישאר בן 19. אחריו נולדה רוני (רון), בת 19 וחצי. אחריה משה (15 וחצי) וישי הקטן (10 וחצי). משפחה ותיקה ומוכרת באשדוד, ידועה בבית שהיה שמח עד לפני שנתיים, כשלובשי מדים דפקו בדלת ושרית מיאנה לפתוח, כדי לא לשמוע בשורת איוב.   

זה קרה ב־20 ביולי 2014, היום ה־13 למבצע צוק איתן. בן, יחד עם חיילי גדוד 13 של גולני, נכנס לשכונת סג'אעיה בעזה, בנגמ"ש M-113. טיל נ"ט חמאסי שפגע בנגמ"ש הוביל למותם של בן ושל חמישה חיילים נוספים: מקס דונלד שטיינברג, שחר תעשה, דניאל פומרנץ, שון מונדשיין ואורן שמחה נח, זכרם לברכה. חייל נוסף, אורון שאול, הוכרז תחילה כנעדר, ומאוחר יותר כחלל שמקום קבורתו לא נודע. 

מאז שבן נהרג, הבית השמח כבה. כמו שקע בבדידות. המוני המבקרים ששטפו את בית המשפחה בימי השבעה ניסו לעודד את שרית, דחקו בה להביא עוד ילד לעולם. "אמרו לי שזה יכניס אור הביתה, ימלא את הבית. אני לא הייתי מסוגלת לחשוב על זה בכלל", היא מנענעת בראשה.  

"עוד לפני שבן הלך, אמרתי לעצמי שאני לא רוצה עוד ילדים. הבאתי ארבעה, משפחה יפה, כיף לנו - וזהו. אבל בתור ילד בוגר, בן כל הזמן אמר שאביא עוד אחות. לא סתם עוד תינוק, אלא אחות. גם רון היתה אומרת לי את זה. ואני הייתי צוחקת מזה, אומרת לו שיותר ריאלי שהוא יביא לנו נכד. בכל זאת, הוא כבר היה חייל, ילד גדול. 

"ואז הוא הולך, ואנשים אומרים לי 'תעשי עוד ילד'? זה נראה לי ממש לא לעניין. בדיעבד, אני הכי ממליצה על הדבר הזה. אני חוויתי את האובדן הכי גדול שיש, והבאתי חיים לעולם. מי שיכול לעשות את זה, שילך לעשות את זה. זה דבר גדול. אבל לפני שהבנתי מה זה, מי היה יכול לחשוב על זה בכלל?"

שרית ואילן עם בן. "להישאר עם המחשבות עליו" // צילום רפרודוקציה

שלושה חודשים אחרי שבן נהרג, שרית עברה ניתוח בצוואר הרחם. "שקלו אם להסיר לי את הרחם, ואני אמרתי שאין לי בעיה עם זה. הודעתי לרופא שגם ככה אני לא מתכוונת להביא עוד ילדים, יש לי את שלי, שיהיו בריאים, וזה מספיק. 

"אבל הרופא, פרופ' גלעד בן ברוך מ'שיבא', אמר שהוא לא רוצה לעשות טעות שאולי נצטער עליה בהמשך. הוא אמר כל הזמן שאחרי אובדן אי אפשר לדעת, אולי יבוא מתישהו הרצון לילד, וחבל שנמנע את זה. לא היה לי יותר מדי כוח להתווכח. אמרתי בסדר, המשכתי במעקבים כל שלושה חודשים - והכל היה בסדר". 

בראש השנה האחרון שרית התחילה לחוש משהו שונה. "הרגשתי משהו מוזר, כאילו הבטן מתהפכת לי. במוצאי החג ביקשתי מרון שתקנה לי ערכה לבדיקת הריון. היא שאלה אותי: 'מה, אמא, יכול להיות שאת בהריון?', ואני עוד עניתי לה שאני מקווה שממש לא. היא קנתה לי שתי ערכות בדיקה. אני זוכרת. אילן ישב פה בסלון, ואני נכנסתי לשירותים.   

"עשיתי את הבדיקה, הנחתי אותה בצד וחיכיתי לתוצאות. אני עוצמת את העיניים ואומרת: 'אלוהים, אל תעשה לי את זה'. פחדתי. פחדתי שהריון ינסה להזיז אותי מהמחשבות על בן. מהעצב. שאני לא אוכל יותר להתרכז בבן. לא ידעתי איך אפשר לחלק את העצב הזה לשניים. 

"ואז פתחתי את העיניים וראיתי שני פסים. במשך שעה לא יצאתי מהשירותים, אילן קורא לי מבחוץ, ואני בוכה, אומרת לו שאני לא יכולה בכלל לקלוט את זה. והוא, שבכלל לא רצה לשמוע על עוד ילד, מאוד שמח. אמר שכולנו צריכים להיות שמחים. שהכל מהשמיים. 

"אחרי שנרגעתי התקשרנו לרופא, שהיה מאושר בשבילי. התחלנו לספר למשפחה. אצלי לא מחכים, לא שומרים שלושה חודשים בסוד. אני משאירה את הכל בידיים של הקב"ה. כולם היו מאושרים, הרי כל המשפחה רצתה שאביא עוד ילד. רק אני עוד קצת חששתי. גם קיווינו שזו תהיה בת. פחדנו שאם זה יהיה בן - כל הזמן ישוו אותו לבן, יסתכלו עליו אחרת. 

"למזלנו גילינו שזו בת. היא אולי מזכירה אותו, אבל אחרת ומקסימה בזכות עצמה". 

ההריון, שרית משתפת בפתיחות מופלאה, לא היה פשוט. הלב מתכווץ כשהיא מסבירה שהיה לה קשה, כי מעולם לא חוותה עוצמה כזאת של אובדן, עצב וריק שאיתם צריך להמשיך ולהביא חיים לעולם. 

בשבוע ה־38 להריון, ביום ראשון, אחרי שנגמר סוף השבוע, שרית הרגישה מעט צירים. "זה התחיל משבת, אבל לא רציתי להתחיל טרטורים לבית החולים, רציתי לבוא מוכנה ללידה. חברה שלי אמרה שלא כדאי לחכות, אז הלכנו יחד לבית החולים בראשון בלילה".    

היא אושפזה ללילה בבית החולים קפלן ברחובות, וביום שני בצהריים החליטו להכניסה לחדר הלידה. "בסוף חדרי הלידה היו מלאים, אז פשוט חיכיתי שיהיה מקום. לא הרגשתי התקדמות, סתם חיכיתי. ורדה פומרנץ (אמו של דניאל פומרנץ ז"ל, שנהרג גם הוא באסון הנגמ"ש לצד בן; ב"א), שאנחנו נמצאות בקשר מאוד טוב, הגיעה לחכות איתי. בלילה התפנה חדר לידה וכולם - אילן, ההורים, ורדה - היו בחדר הלידה ביחד איתי. בשבע וחצי בבוקר נולדה יעל. ערב יום הזיכרון. דאגה לי. לכולנו".

על שם יעל שהצילה את העם

אילן מצטרף לשיחה. הוא מרים את יעל בידיו, קומתה כמעט כאורך זרועו. מסתכל בהערצה על העיניים התכולות, מתמוגג מחיוך נוסף שהיא מפנה אליו. "יעל היא התרפיה שלנו. היא האור, את רואה את זה. עד שהיא נולדה, היה בית דומם. פעם זה היה הבית הכי שמח בעולם, כל הזמן היו פה צחוקים. חברים, ילדים. ואז בן הלך - והבית נסגר. וזה שיעל נולדה ביום הזיכרון, זה הכל הקב"ה סידר".

את השם יעל קישרו לשמו של בן. "לא רציתי שם עם האותיות שלו, או משהו שקשור ל'צוק איתן'", מסבירה שרית. "חברה טובה שלי, נטלי, הציעה את השם יעל. יעל, לפי התנ"ך, היתה אמיצה. הרגה את סיסרא, הצילה את העם. וזה מה שמסמל את בן, האומץ שלו".  

אילן מזדקף. "איזה אומץ היה לו. איזו נחישות. ירד 45 ק"ג בשנה אחת, ממשקל 118, כדי להתגייס לגולני. היה רק כמה חודשים בצבא, ורב עם המפקדים שלו כדי לרדת מהקו בצפון ישר לעזה. 

"סיפר לנו הרב חיים פינטו, הרב הראשי של אשדוד, שבן התקשר אליו ביום שישי וסיפר לו שהוא מרגיש לא טוב, התייבש או משהו. הרב בירך אותו וציווה עליו לנוח. בן לא היה האדם שינוח. הוא בכה כשדחו את הזמן שבו היה צריך להיכנס להילחם. כזה אמיץ, גיבור". 

יעל, מסכימים כולם, החזירה את הבית לחיים. גם אחיו של בן, שעד לידת התינוקת הסתובבו בתוך העצב והשכול, חזרו לצחוק מעט.  

שרית עושה את כל מה שקשור בטיפול ביעל בכיף גדול. "אני גם ככה לא ישנה בלילות, מאז שבן לא פה. קשה לי להירדם. אז גם אני הולכת לישון בשלוש בבוקר, והיא קמה שעתיים או שלוש אחריי. אני קמה איתה בכיף. מאכילה אותה ושתינו חוזרות לישון ביחד.    

"בהתחלה היה מלחיץ קצת להביא אותה הביתה. רציתי להישאר עם המחשבות על בן, שמעסיקות אותי 24 שעות, ולא ידעתי איך אחלק את הזמן הזה עם טיפול בתינוקת. 

"אבל זה עבר לי. יש זמן לבן וזמן ליעל. הילדים האחרים כבר גדולים יותר, דורשים פחות תשומת לב ותעסוקה מתינוקת. אפילו ישי, הקטן, שהיה מאז ומתמיד צמוד אלי, ואחרי המקרה אפילו יותר, הפך פתאום להיות אח בוגר. נהיה יותר עצמאי. הוא ילד חכם. אחרי המקרה, כשהיה רואה שאני עצובה, היה פתאום מבקש כל מיני דברים כדי להעסיק אותי, כדי להוציא אותי מזה. ועכשיו הוא האח הבוגר. יעל משפיעה על כולם, כולם מאוהבים בה. 

"לפעמים אני מדמיינת איך בן היה עם יעל אם הוא היה פה. הוא היה מטורף עליה, אני יודעת. אני רואה איך האחים שלו משוגעים עליה, דואגים לה, ומדמיינת גם אותו בסביבה, תופס אותה, צוחק איתה", היא משתתקת.

שרית עם יעל. "אני הולכת לישון מאוחר וקמה איתה בכיף" // צילום: אפרת אשל

היא אמא נהדרת, שרית, בעלת בית למופת. מצד אחד דואגת, מנגד משחררת. סומכת על ילדיה, אבל שומרת עליהם מרחוק, ככל האפשר. מדי פעם עולות בה תחושות האשם האימהיות, הלא רציונליות, שגורמות לה לתהות אם היתה יכולה להגן גם על בן שם, בפאתי סג'אעיה. רגע אחרי היא מבינה שלא היתה יכולה לעשות כלום.  

כמה חודשים אחרי שבן נהרג, העבירה את משה לחדרו הריק. "הייתי חייבת לנסות להוציא את כולם מהדיכאון. החדר של בן היה אתר עלייה לרגל, כולם התכנסו שם עם עצמם, הלכו לישון על המיטה שלו, בכו. לא אהבתי לראות את זה שהדלת סגורה ויושבים שם ובוכים. אז עשיתי מה שאני יכולה כדי לשמור על המשפחה, על הבית".  

כאמור, רון, אחותו של בן הצעירה ממנו בשנה וחצי, הלכה בעקבותיו. לפני כשנה התגייסה לגדוד 13 של גולני, בעקבות אחיה. היום היא משרתת בבסיס האימונים של חטיבת גולני ברגבים, כמדריכת כושר. כשביקשה להתגייס, ההורים חששו אבל תמכו. החליטו שלא יעצרו את מהלך חייהם של הילדים האחרים. 

לאחרונה רכשו דירה ברחוב סמוך באשדוד, שאליה יעברו בעוד כחודשיים. יעזבו את הבית בקומה השנייה, שם גדל בן, את הזיכרונות, ויעברו למשהו נקי יותר. חדש.

"בן היה בטוח שיהיה קצין"

שרית מרפרפת במבטה על הבית. כריות מעוצבות בסלון, מונחות בדיוק במקום הנכון על הספה. כוננית בכניסה שעליה מונחות תמונות משפחתיות, בהן גם של בן, וסמל חטיבת גולני לצידן. לאחרונה נוספו לנוף המוקפד גם בקבוקים ורדרדים על השיש ונדנדת תינוקות עם מובייל צבעוני שמנגנת עכשיו מוסיקה מרגיעה. 

כשעברו לפה, לפני עשור וחצי, שרית התרכזה מאוד בעיצוב הבית. עכשיו - לקראת המעבר לבית החדש - זה כבר פחות מעניין אותה. "גם בבית הנוכחי לא נגעתי מאז שבן הלך. זה לא בראש שלי בכלל. אני מקווה שכשניכנס לבית החדש זה יהיה אחרת, אבל בינתיים פחות מעניין אותי לעצב את הבית החדש. 

"רציתי לעבור, לשנות אווירה, וברגע החתימה על מכירת הבית היה לי קשה, בגלל בן. הוא גדל פה. מצד שני, אנחנו לא עוזבים את המקום שהוא גדל בו. עוברים כמה רחובות מפה, זה אחרת". 

עם ישראל, שהיה שם ברגעים הכי קשים של משפחת וענונו, ידע להגיע גם בשמחות. המוני מבקרים, שאת חלקם כלל לא הכירו, שלחו מתנות וברכות חמות להולדת יעל. שטפו את הבית, שעד לפני חודשיים זכר בעיקר ביקורי כאב.  

"תושבי העיר אשדוד וראש העיר עשו הרבה בשבילנו. תעצרי ילד ביסודי, תשאלי אותו מי זה בן וענונו, הוא יודע", מתגאה אילן. "המלחמה הזו, ואני קורא לה מלחמה ולא מבצע, עשתה משהו בעם. כולם היו איתנו. עזרו לנו. הקמנו גינה על שמו של בן, כיכר שרוצים לקרוא לה בשמו, קבוצת כדורסל בנות על שמו, טורניר קטרגל שאנחנו מארגנים כבר שנתיים. המון". 

אילן אוהב לשמוע סיפורים על בן. כשהחברים באים, הוא מספר, הוא נהנה משטף דבריהם. "אבל כשהם הולכים - זה שובר, כי בן לא כאן. הוא קיבל תעודת הצטיינות של חייל מופת פלוגתי, ומאוד התרגש מזה. הייתי בטוח שהוא יהיה קצין. 

"בטקס ההשבעה שלו היינו בכותל, וכשבן ואני יצאנו משם הגיע סגן אלוף שלא הכרתי וקרא לבן, עד היום אני לא יודע מי זה. הוא שאל אותו אם אני אבא שלו, ואז ניגש אלי ואמר לי שמתוך יותר מ־600 חיילים, הבן שלי הוא מיוחד במינו. שאם הוא, הקצין, שם עין על בן, זה אומר שהוא מיוחד. שהוא יגיע רחוק. כזה חייל טוב הוא היה".

בשבוע שעבר צוין יום האזכרה השני למותו של בן, והמשפחה עלתה לקברו. אילן ושרית לא מגיעים לשם לעיתים תכופות. "אני מרגישה אותו איתי בכל מקום, לא רק בקבר", שרית מושכת בכתפיה. "אני הולכת פעם בכמה זמן, כי הרי זה הקבר של הבן שלי, אבל אז כשאני מגיעה המצבה קרה, האדמה יבשה, ובדרך כלל אין לי למה להתחבר שם. הרי הנשמה שלו לא שם, היא איתנו. 

"ביום הזיכרון האחרון לא עליתי לקבר. הרי הייתי יום אחרי לידה. כל המשפחה הלכה לשם, ואני הייתי בבית החולים. רק כשיעל היתה בת חודש, ביום ההולדת של בן (6 ביוני), הלכתי לבית העלמין לבדי. השארתי אותה בבית עם רון, והלכתי להיות שם לבד. רציתי את הלבד הזה, להתרכז בבן, נטו להיות איתו. 

"אני יושבת על הקבר שלו ובוכה, מספרת לו על אחותו ועל המתנה שהוא שלח לנו. בוכה שזה יום ההולדת שלו - ואני לא יכולה להעניק לו מתנה. ואז פתאום, בין הקברים, אני רואה זר ענק של בלונים שמתקרב לאזור. 

"מהזווית שישבתי זה נראה כמו בלונים שמתעופפים עד אלינו. מסתבר שאבא שלי עשה משלוח של פרחים ובלונים שיסדרו ליד הקבר, כדי שכשכל המשפחה תתכנס שם אחר הצהריים, לציון יום ההולדת של בן, יהיו בלונים. אני הגעתי קודם כי רציתי להיות קצת לבד, והבלונים האלה היו מאוד מיוחדים".

מספרת ליעל על אח שלה

שרית מניחה את יעל, שנרדמה בינתיים, בנדנדה, עוטפת באצבעותיה את ספל הקפה שנותר חצי מלא. "אני מאמינה שאנחנו בעולם בהשאלה מהקדוש ברוך הוא, והוא המחליט. כלום לא נמצא בידיים שלנו. הרי אני לא יכולה לדעת מה יהיה איתי, איתך, מחר. אי אפשר לדעת כלום. 

"ואנחנו, בני האדם, כפויי טובה, כי הוא נתן לנו, והוא יכול לקחת מתי שהוא רוצה, אבל כשהוא לוקח אנחנו לא מקבלים את זה. ואולי זה טבעי, הרי לאבד ילד זה לא מהטבע, זה מעל הטבע. הכל שונה. הורים שמאבדים ילד, זו לא דרך העולם".  

"אל תיתני לחיוך להטעות אותך", אילן מתכווץ. "זה חיוך סמוי. המחשבות על בן נמצאות שם כל הזמן, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אתה לא יודע מתי זה יתפרץ, הכאב הזה מתוך המחשבות. זה בא לך פתאום. אתה מסתובב עם עניינים של היום יום, ופתאום בום, נכנס לבועה. 

"כשזה קורה לי אני נכנס לרכב ונוסע לצפון, לקבר רבי שמעון בר יוחאי. שם אני מקבל חיזוק רוחני, יכול לחזור עם כוחות. אם אתה מאמין בקב"ה, הוא נותן לך כוח. וזה הכל עניין של אמונה. יש לך שאלות לפעמים, אבל אתה דוחה אותן צ'יק־צ'ק ונשאר עם האמונה והכוחות.    

"כשאני רואה חיילים במדים של גולני, אז קצת יותר קשה. רון משרתת בגולני, אז אני רואה את זה הרבה. כשהחברים של בן באים, זה נחמד, כי אתה שומע ומדבר, וצוחק איתם. ואז, שוב, אחרי שהם הולכים - הלב שלך נשבר". 

שרית מהנהנת. "החברים שלו אהבו לבוא לפה. תמיד היה פה כיף. בחבורה שלנו תמיד אני הייתי המצחיקה. ואני מפחדת לאבד את זה. 

"כשאנחנו מדברים על בן אנחנו צוחקים, זה בא בטוב. אוהבים לדבר עליו. אדם שאת לא מדברת עליו ולא מזכירה אותו, מבחינתי הוא נחשב מת. אדם שאת מדברת עליו, בוכה עליו - הוא חי אצלך. מבחינתי, בן חי. 

"אבל גם כשאת מדברת עליו וטוב לך לשמוע עליו, את יודעת שהוא לא באמת איתך. את רוצה אותו איתך, וזה לא יכול לקרות. אז את יושבת ובוכה, ושוב מדברת עליו עם חיוך, וחוזר חלילה. יעל קצת שברה את המעגל הזה. 

"התינוקת הזאת עשתה טוב לבית. יש משהו חדש, משמח. אני כל הזמן מדברת איתה, מספרת גם על אח שלה. איזה גיבור הוא היה, איזה ילד טוב. שהיא תלמד להכיר אותו גם אם היא לא הכירה אותו באמת. זה מה שנשאר לנו". 

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו