גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי, מבחינתך, זה יהיה כישלון אם המשלחת שלנו שוב תחזור הביתה בלי מדליה אולימפית?
"כן".
תסיק מסקנות אישיות במקרה כזה?
"אנחנו אנשים אופטימיים, קודם כל רוצים לחשוב חיובי. למה לי כבר היום להיות עם החרב על הצוואר? אנחנו בהחלט חושבים שהספורטאים שמגיעים לריו שווים לפחות מדליה אחת. אם לא נחזור עם מדליות - ברור שאתאכזב. אבל בוא נדבר אחרי, כרגע אנחנו אופטימיים".
• • •
שבוע לפתיחת המשחקים האולימפיים בריו דה ז'נירו, ובינתיים גילי לוסטיג שומר על אופטימיות - ויחד עם זאת נערך לכל התרחישים, לאו דווקא הספורטיביים. המשחקים האולימפיים יאובטחו בקפידה, ופיגוע טרור הוא רק אחת הסכנות האפשריות לשלום הספורטאים.
"מדברים על נגיף הזיקה, אבל הגעתי לריו ולא ראיתי יתוש אחד", הוא מעדכן מברזיל, שבה נחת כבר בשבת האחרונה כדי להכשיר את הקרקע עבור המשלחת הישראלית. "שאלתי אנשים מסביב וכולם אמרו בפליאה: 'על מה אתה מדבר? בחורף אין כאן יתושים'".
"לדעתי", הוא פוסק, "הביטחון האישי הוא הנקודה הכי משמעותית בריו, מכיוון שמקרי שוד, גזל, דקירות ואלימות כלפי תיירים הם עניין יומיומי. לכן אנחנו מבקשים מהספורטאים שלנו ללכת מבועה לבועה, מהכפר לתחרות ובחזרה, ולמעט בהסתובבויות לא רצויות. מצד שני, צבא ברזיל לקח אחריות, ובזמן המשחקים הם יהיו פרוסים ברחובות בצורה מאסיבית כדי שיראו וייראו".
הוא בן 59, מתגורר בכפר סבא שבה גדל. נשוי לפנינה, אב לרוני ולעידו, וסב לנכדים. אכל, שתה ונשם ספורט מאז שהוא זוכר את עצמו. אביו הקים את קבוצת הכדורעף של הפועל כפר סבא, והבן המשיך את המסורת - תחילה כשחקן במועדון ואחר כך כמאמן.
בהמשך אימן את נבחרת ישראל בכדורעף וניהל את האקדמיה לספורטאים מחוננים במכון וינגייט, עד שעבר ב־1997 לנהל את היחידה לספורט הישגי בוועד האולימפי. "אם יש משהו שחסר לי זה האימון, שאהבתי יותר מכל דבר אחר", הוא אומר. "צבט לי כשנאלצתי לוותר על זה, אבל הייתי צריך לקבל החלטה, ובסופו של דבר צריך להתקדם בחיים".
במשך 17 שנה הוא ניתב את הספורט האולימפי, קבע סדרי עדיפויות, חילק תקציבים וטיפח ספורטאים, עד שלפני שנתיים קיבל שדרוג ומונה למנכ"ל הוועד האולימפי במקומו של אפרים זינגר, שכיהן בתפקיד במשך עשרים שנה.
"כשאני צריך להסביר בקצרה על ספורט הישגי, אני אומר: שמונים אחוזים מהמשאבים אתה משקיע בעשרים אחוזים, ואותם עשרים אחוזים מביאים שמונים אחוזים מהתוצאות", הוא מסביר. "זו לא לשכה סוציאלית כאן, ורק בשפיץ של הפירמידה אתה משקיע הרבה משאבים אנושיים וכלכליים.
"זה ההבדל בין כסף לזבל. אם אתה מרכז זבל, הוא מסריח ולא מביא תועלת; אבל אם אתה מפזר אותו - הוא מדשן. עם כסף זה בדיוק הפוך: אם תפזר אותו תישאר בבינוניות, אבל אם תרכז אותו הוא יביא תוצאות.
"כדי לרכז אותו צריך אומץ, ולכן עשינו סדרי עדיפויות. אנחנו לוקחים כמה ענפים, והם מקבלים יותר פר־הגדרה".
לדברי לוסטיג, קביעת סדרי העדיפויות להשקעה במקצועות האולימפיים מבוססת על שני קריטריונים.
הראשון: ענפים שבמרכז תשומת הלב האולימפית - אתלטיקה, שחייה והתעמלות. "אנחנו רוצים שכל ילד יעסוק בענפים האלה, כי זה יהפוך אותו בעתיד לספורטאי טוב יותר. אלה ענפי יסוד מרכזיים בתנועה האולימפית, ואנחנו לא מתביישים להגיד שאנחנו רוצים להצליח בהם.
"והשיטה עובדת, כי יש לנו במשלחת שבעה שחיינים, שישה אתלטים ושבעה בהתעמלות. אתה רואה שחלק ניכר מהעבודה מניב פירות. השגנו גמרים אולימפיים, והפעם אנחנו מקווים אפילו ליותר מזה, למשל במקרה של חנה מיננקו בקפיצה משולשת. תראה איפה ההתעמלות האמנותית היום. עזוב בצד את הסכסוך בנבחרת - זה ענף שאנחנו נחשבים בו למעצמה עולמית".
הקריטריון השני הוא מקצועות שבהם לישראל יש יתרון יחסי. "שני הענפים שמביאים לנו את התוצאות הכי טובות הם ג'ודו ושיט. ענפים עם מסורת של הצלחה. יש לנו מאמנים ברמה גבוהה, ציוד ומודלים לחיקוי, ובשיט יש לנו מזג אוויר אידיאלי. יש לנו את ים סוף ואת הכנרת, ואפשר להתאמן בהרבה מאוד סוגי זרמי מים ורוחות.
"מצד שני, תמיד אמרנו שאנחנו רוצים להכניס ענפים חדשים, והשנה שלחנו לריו נציגים בגולף, באופני הרים ובטריאתלון. שם אין לנו בינתיים הרבה ספורטאים ברמה גבוהה. אבל עצם ההשתתפות במשחקים האולימפיים עושה את שלה. זה ימנף הרבה נערות ונערים לעסוק בספורט", הוא משוכנע.
למרות ההשקעה, וכמה הישגים, באופן כללי הספורט הישראלי צולע מאחור. במרבית הענפים יש בקושי ספורטאי אחד או שניים שנמצאים בכמה דרגות מעל כולם.
"כשיש לך רק ספורטאי אחד מוכשר, אין שום הצדקה להשקיע הרבה מאוד כספים בכאלה שאין להם שום סיכוי. לכן אתה מתמקד בשניים־שלושה ומקווה שבסופו של דבר הם יעשו משהו שיקדם את הענף שלהם".
זה יוצר מצב שבו הספורטאים הבכירים לא יכולים לחיות בישראל. אין להם תנאי אימון מתאימים, אין יריבים ברמתם, ועל אלה נוספים מרחקי הטיסה הגדולים לתחרויות או למחנות אימונים בעולם.
"נושא המרחק הוא אחת הבעיות הכי גדולות שלנו, בעיקר בקרב צעירים שאין להם מספיק תקציב לטוס כל הזמן. בגילים 20-15, שהם הקריטיים אצל ספורטאי, המדינה לא משקיעה מספיק כסף, ורוב הנטל נופל על ההורים. זה מתכון לאובדן של כישרונות שלא מסוגלים להתפתח.
"בנינו תוכנית שלא עולה הרבה כסף, והיא שוכבת כבר ארבע־חמש שנים בלי שמישהו מקדם את הנושא. כדי לממש אותה אנחנו צריכים שהמדינה תשקיע ביישום התוכנית 7 מיליון שקלים בשנה, ואנחנו משדרגים משמעותית את הספורט בישראל, מקפיצים אותו קדימה בשיכבת הגיל הזו.
"מה שחסר לספורטאים צעירים בארץ זה שני דברים משמעותיים - ניסיון בינלאומי ומאמנים איכותיים שינחילו להם תכונות והרגלים נכונים. מהלך כזה ישנה דרמטית את עתיד הספורט הישראלי.
"אבל מכיוון שזה לא מתרומם, בינתיים אין לנו ברירה אלא להחזיק את החבר'ה האלה הרבה זמן בחו"ל, אם זאת אילנה קרטיש בהיאבקות נשים או לטיסיה בק בגולף, כך גם כל המחליקים שלנו בספורט החורף".
יש הרבה אתלטים ושחיינים שמעדיפים לטוס לארה"ב כדי ללמוד ולהתאמן באוניברסיטאות במקום להמשיך בתנאים המסופקים להם בארץ.
"אין הוכחה שזה אכן עובד. דווקא יש יותר דוגמאות לכאלה שיצאו לקולג'ים בארה"ב וחזרו פחות טובים. יש לנו מערכת מצוינת בארץ, במיוחד בענף השחייה, שהוא מאוד חי כאן, ולכן אני לא רואה בזה בעיה".
• • •
כדי להשיג כרטיס לאולימפיאדה נדרשו חלק מהספורטאים לעמוד בשני קריטריונים של תוצאות - אחד בינלאומי ואחד ישראלי, שנקבע על ידי הוועד המקומי, והוא הקשה יותר.
"כשאתה מציב יעדים ודורש מצוינות, אתה רוצה תנאי סף שיקבע מי ראוי להיות במשלחת. רמה נמוכה של כאלה שמצליחים בזכות קריטריון בינלאומי קל מושכת את כל המשלחת למטה, כי ספורטאים ברמה הזו באים רק להשתתף וליהנות.
"השנה, למשל, הקריטריון הבינלאומי במרתון היה קל מדי, ולא היה בכלל קריטריון ישראלי; זאת אחת המסקנות שלנו לקראת טוקיו 2020 - לקבוע קריטריון הרבה יותר קשה, בערך כמו שעשו ההולנדים, שהעמידו אותו על שעתיים ו־12 דקות. עם זאת, אני רק שמח על זה, כי זה הכניס לנו למשלחת שלושה רצים בנים ממוצא אתיופי ומאמן, וזה מסר חברתי מבורך שהקהילה האתיופית פרצה פה תקרת זכוכית. מצד שני, מובן שלענפים חדשים אנחנו נותנים יותר הקלות מאשר לענפים מסורתיים".
דלילה חתואל. "להפסיק את העוול" // צילום: אי.פי.איי
אבל זה יוצר חוסר שוויוניות. זה קרה בבייג'ין עם דודי סלע, שעמד בקריטריון הבינלאומי ולא נסע, עם הקלע גיא מסקין בלונדון, ובחודש האחרון הסייפת דלילה חתואל יצאה למלחמה נגדכם בתקשורת כדי שתאשרו לה לטוס לריו.
"ציפיתי מחתואל להתנהגות אחרת של יושרה מקצועית. היא ידעה על הקריטריונים מ־1 בינואר 2015, ונשלחו לה עשרה מכתבים לתזכר אותה שאם היא לא תעבור - היא לא תצא. זאת דוגמה למה צריך קריטריון ישראלי, כי דלילה חתואל לא היתה בשום 'סגל' של הוועד האולימפי (הספורטאים מחולקים על פי הישגיהם לארבעה סגלים - זהב, כסף, ארד ובכיר - ומתוקצבים בהתאם; נ"ו); היא נסעה לשתי תחרויות השנה, באחת סיימה במקום 89, ובאליפות אירופה היא עשתה מקום 31 מתוך 43.
"לפעמים אתה אומר, הנה מישהו עושה הישג יוצא דופן, מראה איזושהי התקדמות מטאורית, אבל כלום. שום דבר. אין שום תוצאה שדלילה עשתה כדי שהיא תוכל להעלות את זה על סדר היום. והדבר הכי גרוע, מי משנה כללי משחק באמצע? את רוצה להתלונן על קריטריונים? תעשי את זה בהתחלה ולא בסוף המשחק. עשרה מכתבים, והיא לא התלוננה אף פעם. האיגוד שלה יודע את זה, ולכן הוא לא הולך איתה ושומר על היושרה. את רוצה לדבר על קריטריונים? דברי על טוקיו. הקריטריונים לריו נקבעו כבר".
לעומת זאת, יש שיגידו מדוע בכלל צריך הקלות למיניהן אם הרי תמיד עדיפה איכות על פני כמות. אז למה בכלל לשלוח 48 ספורטאים שיתחרו ב־17 ענפים, המשלחת הישראלית הגדולה ביותר אי פעם, אם לרובם המוחלט אין סיכוי להתקרב למדליה?
"כל מי שהגיע ידע מה המטרה והתנאים, כולם עמדו בקריטריונים וביעדים וראויים לייצג את ישראל. אני לא מצטער על אף אחד. אני בטוח שלא כולם יצליחו, אבל לפחות הם הגיעו לשם בזכות".
מי הכי חסר לך במשלחת שלנו?
"אין ספק שהכי יחסרו לי הטניסאים אנדי רם ויוני ארליך. הם היו איתנו בשלושה משחקים אולימפיים, ובלונדון הם היו כפסע ממדליה; כל כך דומיננטיים וחיוביים, עם הכריזמה ושמחת החיים שלהם. ממש ישבנו על אנדי שינסה לחזור מהפרישה שלו, כי יוני שומר על כושר מצוין, אבל לא הצלחנו לשכנע אותו".
• • •
מה הסיכויים של חנה מיננקו להביא מדליה בקפיצה משולשת? לפני שהיא עלתה לארץ מאוקראינה היא השיגה מקום רביעי באולימפיאדת לונדון.
"חנה עברה ניתוח בפינלנד, ופעמיים נסעה לשם לקבל זריקות. היא בין חמש־שש הטובות בעולם. בשנה שעברה היא היתה סגנית אלופת עולם, עכשיו סגנית אלופת אירופה אחרי פציעה. אין לה כמעט ניסיון תחרותי השנה בגלל הפציעות. לדעתי, היא צריכה להתקרב לשיאה האישי (14.78 מ') כדי להתקרב למדליה. היא מסוגלת. אני רק מדבר על זה ומתחיל לרעוד - מדליה לישראל באתלטיקה, זה יכול להיות הישג חסר תקדים".
היה גם דיבור על מדליה בהתעמלות אמנותית, עד שחודש לפני רגע האמת הכל רעד שם. אז נכון שבינתיים הן זכו במדליית זהב בתחרות בבאקו, אבל אי אפשר לומר שההכנות שלהן מתקדמות כמתוכנן.
"אין גבול לתסכול. זה גורם לך להוריד ראש ולהגיד: רגע, איך זה יכול להיות? זה הענף שהושקע בו הכי הרבה, שאנחנו הכי גאים בו, הענף היחיד שאנחנו באמת מעצמה עולמית בו, בין חמש־שש המדינות שמתחרות על מדליות. ופתאום זה התפוצץ לנו משום מקום. יש שם מלחמת כוחות ואגו, אז זה מאוד מדיר שינה מעיניי".
נבחרת ההתעמלות האמנותית, השבוע בבאקו // צילום באדיבות איגוד ההתעמלות בישראל
איך פיצוץ כזה הגיע לכם בהפתעה? חלק מהבנות טענו כי מאמנת הנבחרת לא כשירה כבר כמה שנים.
"אני שמעתי על זה פעם ראשונה. הרבה דברים ממה שהעלו שמעתי לראשונה. לכן צריך לבדוק את כל הדברים, אבל אין לנו זמן עכשיו. יש מתח בין המאמנות וידענו על המתח הזה, אבל ניסינו לגרום לזה לעבוד".
נשמע שהייתם מרוכזים כל כך בהצלחה הספורטיבית, עד שפיספסתם את ההתרסקות החברתית של הנבחרת.
"ייתכן, ייתכן".
היחס הנוקשה למתעמלות לא התחיל עכשיו.
"אבל זה חלק מהמשחק שהיה לאורך כל התקופה, אז למה דווקא עכשיו?"
בגלל הבעיטה, לכאורה, במתעמלת.
"אם היתה בעיטה. זה תלוי את מי שואלים. אם יש תלונות כאלה, צריך לפנות למשטרה. אנחנו לא יכולים לבדוק את זה אחרת. צריך להתעשת, למחול על אגו ועלבונות. זה שיש יד קשה זו הדרך של הענף - ואיתה הגיעו להצלחות. מצד שני, אנחנו נגד התעללות".
ב־2016, יחס קשוח ומשפיל עדיין רלוונטי בספורט מקצועני?
"זו שאלה ערכית מצוינת, ואני בטוח שנעלה את זה לדיון אחרי שהכל יסתיים. האם המדליה שווה הכל? שאלה מצוינת שאין לי תשובה עליה. נכון לעכשיו שמים הכל בצד, והמטרה הופכת ליעד המרכזי".
ובינתיים, ענף השיט מגיע במצב הכי גרוע שלו זה שנים רבות.
"אתה צודק לחלוטין. בשנה האחרונה לא היו לנו בכלל מדליות באליפויות אירופה ועולם - אני לא זוכר שנה כזאת. אבל לגבי הגולשים יש לי הרגשה טובה. גם שחר צוברי וגם מעין דוידוביץ' מאוד ממוקדים. למרות השנה הלא טובה אני חושב שהם יכולים להיאבק בצמרת".
צוברי, מבחינתך, עדיין נחשב מועמד למדליה?
"קשה לדעת את זה היום. קשה לדבר על זה כשמישהו לא עשה מדליה השנה בשום תחרות".
לפני שמונה שנים, בבייג'ין, הסתפקנו בארד של צוברי, ב־2012 בלונדון חזרנו בלי שום מדליה. יכול להיות שאנחנו במגמת ירידה?
"העולם נעשה קטן ותחרותי יותר, בריה"מ ויוגוסלביה התפרקו להמון מעצמות עם מסורת ספורט חזקה יותר מאיתנו. לצערנו הרב, הספורט בישראל לא בראש סדר העדיפויות, הוא ממש בתחתית. נכון שיש לנו בעיות ביטחון, אבל אין צל של ספק שהמדינה צריכה להשקיע יותר בספורט.
"צריך לזכור, יש מגזרים שלמים שלא קיימים. המגזר הערבי ממוקד כולו בכדורגל וצריך לעשות שם מעשה. גם המגזר הדתי ובטח החרדי מחוץ למשחק.
"אין תרבות ספורט בישראל, ואנחנו מכירים את כל הציניים שכבר סופרים לנו את המדליות. בישראל המדליה היא חזות הכל, וזה לא אמור להיות ככה".
המטרה בספורט היא לנצח. אי אפשר להסתפק ב"העיקר ההשתתפות".
"לכן אנחנו תמיד מציגים שאנחנו רוצים לחזור עם מדליה, אבל היא לא חזות הכל. בלונדון השגנו שמונה גמרים לעומת שישה בבייג'ין, וגולשת הרוח לי קורזיץ היתה ראשונה עד השיוט השמיני. אם היא היתה מביאה את המדליה, זו היתה ההצלחה הכי גדולה שיש. צריך לשקול את הדברים בצורה רציונלית ונכונה, צריך לבדוק את הדרך והתהליך. מתוך 206 מדינות, רק כשמונים יחזרו עם מדליות. ועדיין, אני מסכים שאנחנו צריכים לחזור עם מדליה, ולחלוטין לא מוריד ציפיות.
"אנחנו מקווים לשמונה עד עשרה גמרים. מבחינתי, הכי חשוב שספורטאי יהיה במיטבו ביום הזה: אם אתה שובר את השיא האישי שלך, עשית את שלך. היית הכי טוב שהיית אי פעם. אם זה הספיק לך או לא הספיק לך - זה כבר סימן אחר".
שחר צוברי נושא את הדגל במשחקים האולימפיים של לונדון. מימין לו צועד גם גילי לוסטיג // צילום: רויטרס
אולי הכישלון בלונדון נבע מהנקודה הזאת. הבטיחו לנו אז שלוש מדליות, והיום אתה חושש לדבר אפילו על אחת. יכול להיות שהייתם יהירים מדי?
"אני לא חושב שהגענו יהירים, אלא שלא היתה אחידות במסר מה אנחנו רוצים. אני מסכים שהתאכזבנו כשלא היתה מדליה, במיוחד כשזה היה המחזור האולימפי הכי מוצלח שלנו אי פעם. אני בחיים לא דיברתי על שלוש מדליות, אלא על אחת־שתיים. היו כאלה שדיברו. למשל, ענף השיט עצמו שהיה בטוח שהוא חוזר משם עם לפחות שתי מדליות. אבל אני כמו תוכי: מדליה אחת או שתיים. לא תשמע אותי אומר משהו אחר".
זה דור שכולו גדל אצלך ביחידה לספורט הישגי. אם גם הפעם נחזור בלי שום מדליה, מה זה יגיד, מבחינתך?
"קשה להגיד, כי אנחנו מצפים מהם לעשות את המקסימום, ואנחנו איתם לא רק בדברים הטובים אלא גם בפחות טובים. כשאריק זאבי לא הצליח בג'ודו בלונדון, הדבר הראשון היה לתת לו את החיבוק ולעודד אותו, כי הוא ספורטאי ברמה הטובה ביותר ומודל לחיקוי להמון ילדים. נכון, הוא לא הצליח במשחקים האלה, אבל עדיין נשאר ספורטאי גדול".
• • •
"הפכתי את ההובי למקצוע", הוא משיב כשאני מתעניין בתחביביו מחוץ לעבודה, ומסביר כי גם בבית הוא בדרך כלל שם ספורט בטלוויזיה. כזה הוא לוסטיג, איש מקצוע בכל רמ"ח איבריו, מעודכן בכל פיפס שקורה, מכיר כל ספורטאי בכל ענף נידח ומתעסק בפרויקטים חינוכיים למען הדורות הבאים.
אין לו כמעט שונאים בעולם הספורט, בעיקר כי בניגוד לשאר הבכירים המוכרים, מדובר באדם סופר־חיובי, שמקפיד לא ללכלך על אחרים ולא להתערבב בעסקנות מיותרת. לפיכך, חשוב לו מאוד להזכיר את העבודה המשותפת עם היו"ר יגאל כרמי וחברת הוועד יעל ארד.
מתוקף תפקידו החדש כמנכ"ל ישמש לוסטיג, לראשונה בחייו, ראש המשלחת הישראלית. כמה ימים לפני שהחתים דרכון בנתב"ג נפגשנו בלשכתו המרווחת במשרדי הוועד האולימפי בתל אביב. שבע וחצי בבוקר, ולוסטיג כבר מזמן אחרי הקפה הראשון של היום. "אני הולך לישון אחרי חצות וקם בסביבות חמש וחצי. היום הגעתי בשש וחצי", הוא מעדכן, תוך כדי שהוא מכין לי כוס אספרסו במכונת הקפה שבחדרו.
"זה הרבה אחריות וטיפול בלוגיסטיקה מורכבת מאוד", הוא מפרט, כשהנייד שלו לא מפסיק לרטוט. "אין טיסות ישירות לברזיל, וזה מסבך אותנו מבחינת נגישות והגעה, אבל כל הספורטאים שלנו יגיעו לפחות שבוע לפני המשחקים, כדי להתרגל לאקלים ולהבדלי השעות. חלק מהענפים יקיימו גם מחנות אימונים בסאו פאולו, אז זו עוד לוגיסטיקה".
עד כמה אתה מעורב בפרטים הקטנים?
"ראש המשלחת למעשה אחראי על הכל, מארגון הגיבושון ועד להטסה, הלנה, הגעה לתחרויות. אני והצוות שלי מעורבים בכל הפרטים הקטנים, מהביגוד הספורטיבי ועד לביגוד הרשמי. השייטים, למשל, לא גרים עם כולם בכפר האולימפי, כי המרינה שלהם רחוקה. וצריך להלין איפשהו את יריבי האימון של הג'ודאים וגם להכין רשימות יומיות של אישורי כניסה לכפר. הספורטאים יודעים שיש פה דלת פתוחה, והם מנצלים את זה".
מה הדרישות הכי קיצוניות שקיבלתם מספורטאים בנוגע לנסיעה לריו?
"בגדול, אנחנו עובדים על עקרונות, וכולם - מהכוכבים הכי גדולים ועד לספורטאים הצעירים - מתיישרים לפי אותו קו. יש הרבה מאוד דברים קטנים ולא מעט הזויים, אבל נעזוב את זה".
אחרי שנים של מאבקים, ביום רביעי הקרוב יקיים הוועד האולימפי העולמי לראשונה טקס הנחת פינת הנצחה בכפר האולימפי בברזיל, לזכר נפגעי המשחקים האולימפיים לדורותיהם, בראשם 11 הספורטאים הישראלים שנרצחו בהתקפת מחבלים במינכן ב־1972. המונצחים הנוספים יהיו שוטר גרמני שנהרג בקרב עם המחבלים, שני אזרחים שנהרגו בפיגוע בפארק באטלנטה 1996 וגולש מזחלות גיאורגי שמת באימונים לאולימפיאדת החורף בוונקובר ב־2010.
פינת ההנצחה תפורק בתום המשחקים ותנדוד בכל אולימפיאדה למדינה המארחת התורנית. ב־14 באוגוסט ייערך הטקס המסורתי לציון רצח הישראלים במינכן בגני עיריית ריו, בשיתוף הוועדה המארגנת של האולימפיאדה.
לוסטיג: "פעלנו כדי שהוועד האולימפי העולמי יסייע לנציג מכל משפחה של י"א הספורטאים להגיע לאחד מהטקסים האלה בריו, ומי מהם שמעוניין מקבל עזרה כספית. זה משהו היסטורי, וחשוב לנו שהם יהיו שם ויחוו את זה.
"יש לנו קשר הדוק עם האלמנות, ואני יודע שבכל פעם שספורטאי ישראלי נכנס לאיצטדיון והדגל מתנופף, ובטח כששומעים את התקווה, זה נותן להן תחושת ניצחון. המסר הזה צריך לעבור לספורטאים. זה חלק מאיתנו, זה קרה במגרש האולימפי, וזה יישאר לעולמי עד".
שרת הספורט מירי רגב תהיה גם היא בריו. אתם לא חוששים שהיא תנסה "לגנוב" לכם כותרות?
"חשוב שהשר האחראי יראה את הדבר הענקי הזה, שהוא הכי מתוקשר בעולם, ויבין את הכוח שיש לספורט לגשר על פערים בין דתות, גזעים ומינים. צריך להבין שנדרש מהפך חינוכי וחברתי כדי להעלות את מעמד הספורט בשלוש מדרגות, ולצורך זה מירי רגב צריכה להיות בריו".
רגב הציעה בעבר להחרים תחרויות במדינות ערביות, וירדה מזה. עד כמה היא מעורבת?
"היא הבינה מהר מאוד שהיא לא יכולה לחשוב על דברים כמו חרמות בספורט, בטח כשמדינת ישראל סבלה רבות מכל מיני חרמות בעבר. זה אחד הדברים שמאפיינים את הרוח האולימפית - אנחנו נאבקים ונלחמים בצורה הטובה ביותר ולא נחרים אף אחד. נתייצב מול כל יריב וננסה לנצח".
אם מישהו יסיים להתחרות ביום השלישי של האולימפיאדה ומעוניין לבלות ולהתפרק, יש מבחינתכם כללים אתיים בעניין?
"יש כללים, והספורטאים חייבים לשמור עליהם בצורה מאוד משמעותית. קיימים כללים אולימפיים של התנהלות והתנהגות, אפילו שימוש בפייסבוק וברשתות החברתיות. יש דברים שאסור לעשות. הם לא יכולים להתבטא בנושאים מסוימים, למשל פוליטיקה, ויש ספורטאים בעולם שכבר הורחקו עקב הערות כאלו ואחרות. הוועד האולימפי מאוד נוקשה בדברים האלה. או, למשל, הספורטאים צריכים לשמור על הספונסרים של הוועד האולימפי במשך תקופה מסוימת.
"כל הנושאים האלה הובהרו לספורטאים. אנחנו מייצגים את המדינה, והנושא הערכי הוא ערך עליון. כל מי שנוסע עם המדים שלנו לא רק מייצג את עצמו ומשפחתו והאיגוד שלו - אלא גם את המדינה.
"אנחנו מנפחים להם את הראש שישמרו על המגורים כמקום סטרילי גם אחרי שהם סיימו להתחרות. תמיד יש סיכון שזה יכול להפריע, אם אחד פורק עול בזמן שהאחר נמצא במתח בלתי רגיל. בגדול, ברגע שספורטאי מסיים - אנחנו מנסים לשלוח אותו כמה שיותר מהר הביתה. אנחנו לא באים לחגיגה. המטרה היחידה שלשמה הגענו היא להתחרות".
• • •
דלילה חתואל מסרה בתגובה: "בתחילת השנה האולימפית הוועד דן בחלוקת התקציב. על אף שהייתי מקום 12 במשחקי באקו ולמרות שחזרתי מלידה ופציעה, הוחלט לא לתקצב אותי. היתה לוועד האולימפי אפשרות להתערב ולהכניס אותי 'כחריגה', אך הם העריכו לא נכון את יכולתי להגיע לאולימפיאדה בניגוד להערכות של מאמנים מקצועיים. התאמנתי מבלי להשתתף בתחרויות כי זה עניין של כ־100 אלף שקל. כך שהוועד האולימפי שקבע קריטריון לא איפשר לי לנסות ולהשיגו כשקבע עבורי תקצוב של אפס שקלים.
"נכון, לא התלוננתי. קיבלתי את הדברים כמו שהם והמשכתי להתאמן כי אני ספורטאית הישגית, והרי ידוע שרק כשיש בעיה מחפשים את הפתרון.
"המאבק איתם תם, אני פונה לבית דין לבוררות כדי שיבחן באובייקטיביות את טענותיי ויבטל את החלטתם; ולשם כך פתחתי הדסטארט, מימון המונים בשם: 'עוד לא אבדה תקוותנו - שולחים את דלילה לריו'. זה מאבק חשוב כדי להפסיק לדורות את העוול שנקרא סף ישראלי".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו