בחינת בגרות

"כן, מאי תגר, מה יש לך להגיד על תהליך הדה־קולוניזציה"? אני שואלת את בת ה־17 וחצי, יום לפני הבגרות שלה בהיסטוריה, כשהיא מתיישבת בעמדת האיפור־שיער ומבקשת ש"קודם כל נעשה שיער, כדי שיהיה לי זמן לחזור על החומר, אחר כך איפור, בסדר?"

שמונה בבוקר, והיא ערה כבר משש וחצי. הגיעה במונית מביתה שבגני תקווה לסטודיו הדרום תל־אביבי. ביקשו ממנה להגיע בשמונה, אז היא הגיעה ברבע ל־. ככה היא, לעולם לא מאחרת. 

"וואי, אני לא באמת יודעת דה־קולוניזציה, אני חייבת להספיק לעבור על החומר הזה שוב. למה את שואלת דווקא על זה? תשאלי אותי על הרצל ופועלו, אני תותחית בהרצל ופועלו!"

"כי הבן שלי, שהוא בדיוק בגילך, מקטר כבר יומיים כמה דה־קולוניזציה זה משעמם, ואיך הוא לא מצליח לקלוט את התאריכים והשמות", אני עונה לה, "אז רציתי חוות דעת נוספת". 

תגר סיימה עכשיו את כיתה י"א. היא ניגשה לבגרות בהיסטוריה, בלשון, באנגלית, במתמטיקה, וכמו רבים מבני גילה, מתעתדת לעבוד בקיץ הזה.

אלא שבניגוד לבני גילה, מאי תטוס הקיץ הזה לכל רחבי אירופה, ותצטלם לקטלוגים כאלה ואחרים, ותראה את עצמה מרוחה על שלטי חוצות בזכות הקמפיין לג'י סטאר, שאליו הצטלמה זה לא כבר, ותרוויח כסף. הרבה כסף. ובניגוד לשאר בני גילה, היא גם עבדה במהלך כל שנת הלימודים. ניצלה כל חופשה שרק היתה לה וטסה למיאמי, למונקו, למילאנו, לאמסטרדם, ללונדון הלוך־חזור, ושוב ללונדון הלוך־חזור. "כנראה שאני מתאימה לשוק שם, בלונדון. ואני אוהבת את העיר הזו. איך פיספסתי את ההופעה של קולדפליי לפני שבוע, איך?"

כשאני שואלת אותה על הסכומים שהיא מרוויחה, היא מחייכת בביטחון. השתיקה המנומסת שלה כאילו אומרת, "סליחה, אבל זה לא עניינך, רוצה לספר לי כמה את מרוויחה?"

במהלך הצילומים לקטלוג של מעצבת ישראלית צעירה, שמיועד להפצה בחו"ל, תגר מפגינה מקצועיות של דוגמנית שעובדת כבר שנים במקצוע. עם כל קליק היא מזיזה את ידיה, את ראשה, מרימה את סנטרה, משפילה את מבטה, זוקפת את גבה, כמעט רוקדת לצלילי ריהאנה הנשמעים ברחבי הסטודיו. כל קליק הוא פוטנציאל לפריים המנצח שייבחר, והיא יודעת את זה, ועם כל בגד שהיא עוטה על עצמה היא צריכה להיראות אחרת, והיא יודעת את זה.

את ההפסקות לטאצ'אפים, תיקוני איפור ושיער, תגר מנצלת לשינון החומר. בכל זאת בגרות מחר. ערימת דפים מודפסים, עם מלל רב ממורקר בוורוד ובצהוב, כולל העמודים על הדה־קולוניזציה שהיא מתעכבת מלהגיע אליהם בכוונה. מעדיפה לשנן את מה שקרה בבאזל. 

לרגע לא עלתה האפשרות לדחות את הצילומים בגלל הבגרות, מה פתאום, היא מוכנה לבגרות, כבר למדה מספיק לבחינת המגן, וציון ההגשה שלה עומד על 85. באף רגע מהיום הארוך והמתיש שהיה לה היא לא נראית לחוצה או חסרת סבלנות. 

היא כן ביקשה לסיים את יום הצילומים אחרי שש שעות צילום, שתספיק לחזור הביתה, לנוח ולהמשיך ללמוד. אבל כשהיום מתעכב ומאחר להסתיים, וזה כבר האאוטפיט הארבעים במספר שהיא מחליפה, היא עדיין נינוחה, בשליטה עצמית מלאה. משתפת פעולה, שמה לב שהבגד הזה אינו מגוהץ, מבקשת לדגם הזה כיסא גבוה, כי "בישיבה הוא יצטלם יותר טוב נראה לי".

שי כהן ארבל, הסוכן של מאי ("יולי"), ממתין לה בצד ומחייך בגאווה: "יש המון נערות שמגיעות אלינו והן מאוד יפות, אבל אם הן רק יפות, הן לא תהפוכנה לכוכבות, לדוגמניות שעושות את 'ספורטס אילוסטרייטד', מגזין בגדי הים שמגדיר את רף הקריירה, או את ויקטוריה סיקרט". 

ויקטוריה סיקרט זה הלבשה תחתונה. חזיות ותחתונים. היא בת 17, יש לה בגרות מחר.

"כשאני מסמן את ויקטוריה סיקרט כיעד, אני לא מתכוון שהיא תצטלם מחר להלבשה תחתונה, אבל בעוד כמה שנים, למה לא? כולן, כלומר כל הכי הכי גדולות, עושות את זה".

בשעה ארבע יזמין שי הסוכן למאי מונית שתיקח אותה הביתה, לא לפני שמאי תעלה תמונה מהסט לאינסטוש ושטף של לייקים יציף את הפריים היפה שהעלתה, לייקים של עשרות אלפי העוקבים שלה. "אני אנוח קצת ואחזור ללמוד, זה בסדר, אני מרגישה בסדר גמור עם החומר".

•   •   •

למחרת תגר פותחת לי את דלת ביתה בשעה תשע בבוקר מחויכת. 1.74 מטרים שפרושים על 54 קילוגרמים, והיא אוחזת בפרוסת לחם עם ממרח שוקולד, כי "אני חייבת קצת סוכר לפני הבחינה".

בשעה תשע בבוקר הבית של מאי תגר שקט וריק, אבל הכיור במטבח מסגיר את ההמולה שהיתה בבית הפרטי שעתיים לפני. מאי היא הבת הבכורה במשפחה בת שבע נפשות. אחריה נולדו ליהי בת 13, אדם בן 10, ויותם וארי, שהם תאומים בני 5 וחצי. כמעט לכולם יש שמות בינלאומיים, שיהיה לסבתא ולסבא מדנמרק קל להגות. 

אמה דפנה (45), מנהלת רכש בחברת מזון, היא בת להורים ממוצא תימני. לפני 20 שנה פגשה את דן (47), יליד דנמרק שהגיע לשכונה התל־אביבית שבה גרה כדי לבקר את סבו, והחליט לעשות עלייה לישראל בעקבות אהבתו לדפנה. "כשמאי בבית היא עוזרת עם האחים שלה, הבעיה היא שבשנה האחרונה היא לא כל כך בבית, היא כל הזמן עובדת, או שהיא אצל החבר שלה", מחייכת דפנה, "אבל אני לא צריכה לבקש ממנה לעשות. אם היא מחליטה לקחת את התאומים לפארק, היא תעשה את זה מכל הלב".

את הדרך לבגרות שמתחילה ב־11 בבוקר בתיכון מקיף יהוד אנחנו עושות ברכב שלי. בדרך כלל יש לה הסעות לבית הספר, והיא כבר אוחזת ברישיון משלה זה כמה חודשים.

"לא סיפרת לי שיש לך חבר אתמול!" אני מוכיחה אותה, "למי היה זמן לדבר אתמול?" היא עונה מייד ומודה שחזרה הביתה גמורה מעייפות, ישנה שעתיים ואז קמה ללמוד ולעבור על החומר שוב.

לפני הבגרות. "הייתי צריכה ללמוד את תהליך הדה־קולוניזציה, אבל העדפתי לראות 'האנטומיה של גריי'" // צילום: יהושע יוסף

בלילה היא לא ויתרה על להתראות עם מיכאל עזרי, החבר שלה בשנה האחרונה, שהשתחרר זה לא כבר מצה"ל ומתגורר בסביון הסמוכה. "אנחנו כבר שנה יחד, והוא החבר הרציני הראשון שלי. אני לומדת ממנו המון. ברגעים הקשים שלי בחו"ל, והיו כאלה, הוא מצליח להרגיע אותי, כי הוא רגוע וקול. הוא גדול ממני בארבע שנים, אבל תמיד הייתי בוגרת יותר באופי שלי, וגם העובדה שאני עובדת בעבודה כזו, שכולם בה בוגרים יותר, הופכת אותי לכזו".

את הכי קולית שיש, מה?

"כן, אני בדרך כלל קולית, לא נלחצת. יש לזה יתרונות, אבל יש לזה חסרונות. אולי אם הייתי נלחצת כן הייתי לומדת את תהליך הדה־קולוניזציה, נותנת את המאה אחוז שלי, אבל הבן שלך צדק, זה משעמם. העדפתי לראות פרק של 'האנטומיה של גריי'".

היא יודעת שיש לה עוד שנה ברוטו להתאמץ, ואז תוכל לנסוק עם הקריירה שלה כמו שהיא חולמת. "הבגרויות הן המאני טיים שלי, ואני חייבת לעשות הכל כדי להצליח בהן", היא משננת את משנתה של אמה ויודעת שאסור לה לפשל בקו הסיום. 

בדיוק שבוע לפני היתה לה בגרות בלשון, שהתחילה בשעה שלוש בצהריים. בשבע בבוקר שעון ישראל היא עוד נחתה מצילומים בלונדון, לשם היא טסה ליום אחד בלבד, מנהלת סדר יום של אשת עסקים האוחזת ביומן עמוס בטיסות לחו"ל.

"הייתי אמורה להצטלם יומיים, אבל קיצרנו את זה ליום אחד, וגם הלקוח שהזמין אותי הבין שאני חייבת לחזור לארץ בגלל הבגרות. אז הייתי קצת עייפה בבחינה, אז מה. הכי חשוב שהספקתי להגיע אליה, ועוד הספקתי לעבור על כל החומר, והיתה בחינה סבבה", היא אומרת בקלילות משכנעת. 

בנסיעה כזו את ישנה בדירת דוגמניות?

"זה תלוי. הדירה של הסוכנות בלונדון נהדרת, ואני מרגישה שם סוג של בית. אבל במילאנו נתקלתי כמה וכמה פעמים בדירות מג'ויפות ובדוגמניות לא נחמדות שדיברו ביניהן רוסית בכוונה כדי שאני לא אבין. דירת דוגמניות זה לא כיף. זה לא נעים. בפעמים הבאות שאני אסע, אתכנן את זה יותר טוב ואשכור דירה, כדי שגם לאבא יהיה מקום כשהוא מצטרף אלי. אני לא אהיה איפה שלא נעים לי".

היו שם סמים?

"אני לא ראיתי סמים. לא נחשפתי לזה לא בארץ ולא בעולם. אבל כן יש בנות שיוצאות בלילה למסיבות, ומוזמנות לשיחת נזיפה למחרת בסוכנות. אני לא שם. לא מעניינות אותי מסיבות". 

בכניסה לתיכון אבי המאבטח מברך אותה לשלום, מתרגש מהעובדה שתתפרסם עליה כתבה. "תכתבי שהיא תמיד חייכנית וצנועה, היא גם יפה ויש לה גם נשמה יפה, היא תצליח בגדול בגלל זה".

"מאי, את בארץ?" נשמעת צעקה מחצר בית הספר, שמסכמת היטב את השנה שעברה עליה.

"זה נכון, נעדרתי המון השנה מהלימודים", היא מחייכת. "בית הספר מאוד בא לקראתי ותומך, ואני יודעת שעכשיו אני צריכה להוכיח את עצמי. ברור לי שאני לא אוכל להוציא 100, אבל חשוב לי להוציא ציונים טובים".

הם מפרגנים לך, החבר'ה מבית הספר?

"רובם כן, אבל כשהתפרסמה תמונה שלי במגזין היו טוקבקיסטים שכתבו: 'היא בבית ספר שלנו, והיא סנובית חסרת מוח".

וואו. לא נעים.

"לא נעים, אבל לא נורא. מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני לא סנובית. אני לא יודעת מי כתב את הטוקבקים האלה, אבל אני לא באמת יכולה לחייך ולהגיד שלום ל־1,700 תלמידים. אני מברכת לשלום את מי שאני מכירה. ולמה להגיד חסרת מוח, למה? כי אני דוגמנית?"

מציקים לך מעריצים בפייסבוק ובאינסטגרם?

"לא באמת. בעיקר מחמיאים לי. אני משתדלת לענות לכולם ב'תודה', אבל אז יש מי שחושבים ש'תודה' היא התעניינות מצידי בהם, וממשיכים לשאול שאלות מציקות. אז אני כבר לא עונה".

וברחוב?

"החבר שלי כל הזמן אומר לי, 'תראי איך מסתכלים עלייך', אבל אני לא באמת רואה את זה. לא באמת. מתחילים איתי פה ושם, אבל אני מתעלמת. האמת שלגברים האיטלקים יש תעוזה יוצאת דופן. הם מסתובבים יד ביד עם חברה ויכולים לבהות בי או להגיד משהו. זה אף פעם לא עובר את גבול הטעם הטוב. לא נתקלתי בזה ואני מקווה שלא אתקל".

מדגמנת. "מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני לא סנובית" // צילום: סוכנות יולי

חמדה וכברויט, מחנכת הכיתה שלה בתיכון מקיף יהוד, מבהירה את הדיסוננס הקיים בין תלמידתה רבת הפוטנציאל, שהפכה להיות נערת העולם הגדול, לבין העובדה שבגיל כזה היא אמורה להיות תלמידת תיכון:

"ישבנו עם הוריה ומנהל בית הספר, חיים בדש, והבהרנו שנתחשב בצרכים שלה, אבל לא נעשה לה הנחות, ומאי אכן מוכיחה את עצמה. היא מעדכנת אותי על נסיעות עבודה שיש לה, וכשהיא מגיעה לבית הספר, היא מגיעה בזמן". 

•   •   •

ב־10:45 היא נכנסת לכיתה שבה היא נבחנת. "ניפגש עוד שעתיים וחצי, בעצם עוד שעתיים, אני אף פעם לא מחכה לסוף המבחן. אני מאלה שמסיימות תמיד ראשונות, ולא נעים להן להגיש ראשונה, כי אז תמיד נדמה לי שאולי עשיתי משהו לא בסדר".

את הזמן עד שהבחינה תסתיים אני מעבירה עם אמא דפנה. היא גאה בבת שלה, זו שבגיל 10 לא הבינה למה כולם אומרים לה שהיא יפה. למה, למשל, לא אומרים לה שהיא מתוקה או חמודה. 

וזה לא שלא היו משברים, וטלפונים בוכיים שהגיעו ממאי שאמרה: "עכשיו אני רוצה הביתה" לפני צילומים בלונדון, ודפנה ניחמה אותה וביקשה ממנה להתאפס על עצמה, ושלחה אליה את בני משפחתה הקרובים שמתגוררים בבריטניה.

"זה נכון שהיו לי שעתיים קשות כשמאי התקשרה ובכתה משדה התעופה. היא הגיעה מקונקשן והנהג שהיה אמור לקחת אותה איחר, ודירת הדוגמניות היתה מזוהמת, והיא איחרה לאודישן שלה. אבל היא התעשתה, ובגלל זה אני כל כך גאה בה, והיא בעיקר מאוד אוהבת את מה שהיא עושה. 

"ואני ודן פה מאחוריה לתמוך בכל מה שצריך. בלהסיע, בלהתלוות אליה לטיסות, בלנהל את חשבון הבנק שלה. קצת קשה לי שהילדה שלי בת ה־17 פותחת פתאום תיק במע"מ ומתנהלת מול כל הרשויות".

וכשהיא מתנוססת בביקיני על שער מגזין שמיועד לגברים, לא קשה לך? 

"אני מודעת לביקורת שהיתה על התמונה ההיא, היו שכתבו בטוקבקים 'אבל היא רק בת 17'. אני אישית לא מתחברת לזה, אני לא רואה משהו פסול בבגד ים, יסלחו לי כל המבקרים. יש למאי הגבולות שלה, והם מאוד ברורים, את הרי יודעת שהיא הלכה מסט בגלל שביקשו ממנה לדגמן הלבשה תחתונה. היא לא מסתובבת על חוף הים בחזייה ותחתונים מתחרה. עם בגד ים היא כן, ויש לה נתונים שמאפשרים לה להצטלם בבגד ים, אז איפה הבעיה?

"לאבא שלה היה פחות נוח עם העובדה שהבת שלו מתנוססת על שער של מגזין גברים, אבל הוא מבין שהעובדה הזו לא משנה את הבת שלו".

את לא פוחדת מכל הקונוטציות שמגיעות בנשימה אחת עם התעשייה הזו, שכוללות סמים וניצול לרעה של בנות בדרך לצמרת?

"תם העידן שבו דוגמנית היתה לבד על הסט עם צלם, והוא היה יכול לנצל לרעה את הרעב שלה להצליח. מאי נמצאת על סט עם כל כך הרבה אנשי מקצוע, שקשה לי לדמיין דבר כזה קורה, ואני גם סומכת על הבת שלי. הדברים האלה לא קורים בצמרת. בצמרת יש עבודה מקצועית מאוד ודוגמניות עם ראש על הכתפיים. היא כזו, הבת שלי. אנחנו מדברים בבית על הכל, על כל מה שיכול להיות, בפתיחות. מאי מאוד מודעת למקום שלה במרחב המקצוע שבו היא בחרה. אנחנו מסתמסות כל הזמן, בכל רגע נתון אני יודעת מה קורה איתה".

בשעה שתיים, חצי שעה לפני תום מועד הבחינה, מאי מתקשרת אל דפנה: "אמא, בואי קחי אותי, סיימתי".

"היה סבבה לגמרי, שיואו אני מורעבת", היא נכנסת אל בית הקפה השכונתי הסמוך לבית מגוריה, מסובבת אחריה ראשים. ככה איך שהיא, בתלבושת אחידה. 

"אפשר פוקצ'ת עגבניות?" היא שואלת את המלצר וממשיכה: "זהו, סיימתי להשנה. היתה בחירה גדולה  ובכל פרק ידעתי לענות טוב על שאלה אחת לפחות. אני מתה על הפוקצ'ות פה".

מרזות הן לא, את יודעת.

"כן, אני יודעת, גם לא הלחם עם השוקולד של הבוקר. ועוד יש לי מדידות עוד מעט בסוכנות".

מה זאת אומרת מדידות?

"אחת לכמה זמן מודדים לנו בסוכנות היקפים ומצלמים אותנו תמונת פולארויד נקייה, בלי איפור, בלי שיער שעבדו עליו, בלי ריטושים, ככה שהלקוח יוכל לראות איך אני באמת נראית. לקראת המדידות האלה אני משתדלת שבוע להימנע מפחמימות ומסוכרים, וזה לא קל לי".

מבקשים ממך לרזות בסוכנות?

"היום כבר מאוד נזהרים עם ההוראה הזו: 'תרזי'.  מודעים הרבה יותר. אז לא יגידו לי 'תרזי', אבל כן יגידו לי, 'תעשי כושר, תעבדי על חיטוב הגוף', ואני באמת עושה את זה. לכל מקצוע יש את הדרישות שלו, אלה דרישות המקצוע שלי". 

יש לך קווים אדומים?

"אני כרגע לא עושה הלבשה תחתונה. לא מרגישה עם זה נוח. הבנתי שסיפרו לך שכבר פעם אחת עזבתי סט. לא עושה את זה כרגע וזהו. לא מרגישה עם זה נוח. אולי עוד שנתיים כן. אני לוקחת לי את הזמן להחליט את הבחירות שלי".

ועירום?

"מלא? לא נראה לי. אבל דברי איתי עוד ארבע שנים. יא, הנה אבוש!"

•   •   •

אל השולחן מצטרף אביה, דן, בהיר עור ועיניים. בסטודיו שמעל בית הקפה הוא משקם פצועי צה"ל בשיטה ייחודית המתבססת על עקרונות הפילאטיס. במבטא דני כבד הוא מספר על ההתנכלויות והקללות שספג כשגדל כילד יהודי בקהילה זרה, ואיך עלה לארץ בגיל 27 בעקבות האהבה, ומייד התגייס לצבא.

"כשנסעתי עם אבא למיאמי היה לנו כל כך הרבה זמן איכות יחד, ואז אבא סיפר לי על כל הילדות שלו. כיף לי שהוא מצטרף אלי לנסיעות, זה בדרך כלל הוא, כי אמא צריכה להיות עם הקטנים, המון פעמים חושבים שאנחנו זוג, ולא אבא ובת. הוא יכחיש את זה, אבל זה מאוד מחמיא לו".

אבא לא ויתר על שירות צבאי, למרות שלא היה חייב. מה איתך?

"אני רואה כל יום בסטודיו של אבא פצועי צה"ל ששילמו מחיר כבד בגופם ונפשם למען הארץ הזו. אז שאני לא אעשה צבא? אין לי ספק קל בעניין הזה. ברור שאני אתגייס כמו כל החברים שלי, ואתן את כל מה שאני יכולה. גנזתי את החלום להיות מדריכת סימולטורים, כי השירות הזה מלווה בחתימת שנת קבע, ואת זה הקריירה שלי לא תאפשר. אבל אין בכלל שאלה לגבי הגיוס שלי. כרגע, אני עוד לא יודעת איפה אני אשרת. אבוש, עולים להתאמן? אני חייבת לשרוף את הפוקצ'ה!"

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו