"הרבה פעמים, הרבה פעמים, אני ילד, ולפעמים אני הורה. מנסה להיות מורה של איזו דרך, מלמד אהבה, סובלנות וחמלה - זו הדרך. הרבה פעמים אני ילד, שלומד מיום ליום מה חשוב ומה תפל בכל דרך. הרבה פעמים, הרבה פעמים, בוכה וצוחק כל הדרך, כמו ילד שלומד מיום ליום", מפזם באוזניי אספן הצעצועים בני ירוחם קטע משיר מקורי שכתב והלחין.
"הכל התחיל בשעת בין ערביים של יום חורפי בשנת 1995", הוא מספר לי ב"בית ההבראה לצעצועים" שפתח באחד ההאנגרים בנמל יפו, "הייתי בדרכי לביתי ביפו, כשלפתע צד את עיני ליצן צעצוע עשוי פח, עם קפיץ נמתח בגבו, שהיה מוטל על הרצפה בשוק הפשפשים. התאהבתי בו מייד, ואני זוכר שממש שאלתי אותו 'מי זרק אותך?'. לא הבנתי איך אפשר לזרוק חפץ יפה כל כך.
"לקחתי את הליצן, ניקיתי ותיקנתי אותו, ובעצם 'הבראתי' אותו. עד היום הוא אצלי, והוא יודע לצעוד, לקפוץ, ואפילו לעשות סלטות. זה צעצוע איכותי מאוד, משנות הארבעים בערך, והוא עובד היום כמו חדש. הרבה אנשים שראו אותו אמרו לי שהיה להם בדיוק כזה, אז אני יודע שהוא היה צעצוע פופולרי. מאותו יום התחלתי, ביחד עם אשתי ג'ניס, פסלת וציירת שהגיעה מסקוטלנד, לאסוף צעצועים. בהתחלה התרכזתי בצעצועי פח, ולאחר מכן בצעצועים ובמשחקי ילדות מכל הסוגים".
אופנוען מהאוסף של בני וג'ניס ירוחם. עשרות אלפי פריטים // צילום: חגי מרום, מתוך הספר "עודני ילד" בהוצאת "מרום תרבות ישראלית"
לפני ארבע שנים הקימו בני וג'ניס את בית ההבראה. המקום, שבו מוצגים כמה אלפים מתוך עשרות אלפי הפריטים שאספו בעשרים השנים האחרונות, הפך לאתר עלייה לרגל לישראלים שמתגעגעים לימי ילדותם.
"לכל צעצוע אצלי יש סיפור, וכל אחד שרואה את האוסף שלי מתחבר לצעצוע אחר. היה כאן מישהו שראה הגה מפלסטיק עם צופר וממש התלהב. סיפר שהיה לו בדיוק כזה, וכשנסע עם אבא שלו באוטו הוא היה עושה את עצמו כאילו הוא נוהג, וצופר, כמובן.
"יום אחד הגיעה לפה מישהי, ראתה בובה של ילדה - והתחילה לבכות. היא אמרה שכשהילדה שלה היתה קטנה היא ניקתה את הבית וזרקה בטעות בובה בדיוק כזו, והילדה לא סלחה לה עד היום. נתתי לה את הבובה במתנה. היום אני כבר רווי בפריטים, אבל בכל זאת אני רואה מדי פעם משהו שאין לי".
איך הגעת לאוסף כל כך גדול של צעצועים?
"לאט ובזהירות. חלק מצאתי, חלק קניתי. אני וג'ניס נסענו הרבה בעולם והסתובבנו בכל רחבי הארץ. הלכנו לשוקי פשפשים או למכירות חצר ששמענו עליהן, ותמיד מצאנו משהו. משפחה וחברים שנוסעים לחו"ל תמיד מביאים לי משהו. עם השנים אנשים כבר ידעו שאני 'משוגע' לנושא והתחילו להציע לי פריטים ואוספים שלמים שרצו לזרוק. היום יש לי עשרות אלפי פריטים, שמתעדים את ההיסטוריה של הצעצועים והמשחקים ופריטי הילדות בארץ, החל משנות השלושים ועד שנות השמונים לערך.
"היתה, למשל, גננת מהוד השרון שסגרה את הגן שלה אחרי 30 שנות עבודה ונתנה לי את כל הדברים שצברה במשך השנים. היו לה שם משחקי קופסה ישנים, פוסטרים מיוחדים שהמדינה או קק"ל הוציאו לחגים ועוד פריטים נדירים. היתה מישהי אחרת שאספה בובות עמים, והיו לה עשרות בובות בד מהמון מדינות, שכל אחת מהן לבושה בבגדים המסורתיים של אותה מדינה. אחיה היה טייס שנהרג במלחמת יום הכיפורים, והיא שמה את האוסף אצלנו למשמרת לזכרו.
"מישהו אחר נתן לי אוסף של נעלי בובות מסוגים שונים. היו לו נעליים עדינות וקטנות מקרמיקה ומפורצלן, נעלי כדורגל קטנות ומגפיים של חיילי צעצוע".
הבובה רותי ניתנה לבני במתנה מידיה של דימונה יניב, בצירוף מכתב מרגש הניצב בגאון על יד הבובה. "רותי ניתנה לי כמתנה כשהייתי בת שנתיים, בשנת 1959", כתבה דימונה בטושים צבעוניים, "היא ליוותה אותי בכל ימי הילדות, טיפלתי בה יפה, סירקתי אותה, כיבסתי את בגדיה והשכבתי אותה לישון. כשבגרתי עזבתי את הבובה, אלא שלפני שנה, כשאמי נפטרה, סידרתי את דירתה ולפתע הופיעה לפניי רותי שלי. כעת אני נפרדת ממנה, מוסרת אותה למשמרת בבית ההבראה לצעצועים ומאחלת לה המשך קיום מוצלח".
צילום: חגי מרום, מתוך הספר "עודני ילד" בהוצאת "מרום תרבות ישראלית"
• • •
אחד הפריטים הנדירים באוסף של בני, ויש הרבה כאלה, היא קופסת עץ הנפתחת למגרש כדורסל. "מצאתי אותה זרוקה בזבל, ובהתחלה היא נראתה לי כמו תיק מוזר כזה מדיקט", הוא מספר, "הרמתי אותה, והיא נפתחה למגרש כדורסל עם קפיצים שאתה שם עליהם את הכדור ומנסה לקלוע לסל. זה פריט מ־1930 בערך, שקרוב מאד ללבי
"יש גם מירוץ סוסים שקניתי בסקוטלנד. זה משטח שמחולק לכמה מסלולים, באורך של מטר וחצי בערך, עם סוסים קטנים בכל מיני צבעים. המשטח רועד, ואז הסוסים 'שועטים' קדימה. כמובן שחלק מהמשחק הוא להמר איזה סוס ינצח. ראיתי את זה במוזיאון קטן בצפון סקוטלנד, נדלקתי וקניתי את זה במחיר מציאה של עשרה פאונד. המוכר עוד התנצל ואמר לי שיש סוס אחד פצוע, כלומר שבור. אמרתי לו שזה בסדר ותיקנתי את הסוס ההוא בעצמי. היום המשחק הזה הוא אחד הלהיטים בבית ההבראה, אנשים עפים עליו".
אתה משפץ ומתקן צעצועים בעצמך? אנשים יכולים להביא אליך צעצוע מקולקל או שבור?
"אני מתקן ומשפץ את מה שאני קונה או מוצא לאוסף שלי, ואם מישהו מביא לי משהו מעניין אני יכול לעזור לו, אבל תיקון צעצועים הוא לא משהו שאני עושה באופן קבוע. לפעמים אני גם בונה דברים בעצמי מכל מיני חומרים או גרוטאות שאני מוצא. יש למשל צעצוע שהמצאתי וקראתי לו 'הכוכב של ג'ניס'. זה כוכב עם חורים שדרכם מושחלים חוטים, ובקצה החוטים יש ידיות. אפשר למתוח ולשחרר את הידיות ולהריץ את הכוכב על החוטים. ילדים שבאים אלינו יכולים להרכיב את זה, לצבוע את הכוכב ובעצם לבנות בעצמם צעצוע".
צילום: חגי מרום, מתוך הספר "עודני ילד" בהוצאת "מרום תרבות ישראלית"
אחד הפריטים שמשכו את עינינו הוא לוח עץ מחובר שעליו מפת ישראל של אחרי מלחמת ששת הימים, שבתחתיתו רשימת יישובים שכל אחד מהם מחובר לכבל שבקצהו אלקטרודה. כשמחברים את האלקטרודה היוצאת משם היישוב למקומו הנכון במפה, נדלקת נורה ירוקה. לוח כזה, מספר בני, היה גם בכיתה שבה למד, וכמעט בכל כיתת בית ספר בשנים שאחרי 1967.
"יש לי המון פריטים שקשורים למערכת החינוך", הוא אומר, "מפות ישנות של המדינה שהממשלה, קק"ל והבנקים היו מדפיסים בכל שנה, כרזות מיוחדות לחגים, המון 'שנות טובות', עלים מיובשים מכל סוגי העצים והפרחים, דגם עץ של מערכת השמש, עם כדור הארץ, הירח וכל כוכבי הלכת, שאתה ממש יכול לשחק איתו, לסובב אותו ולראות איך המערכת עובדת. יש לי עטים, בולים, שטרות כסף ומטבעות מכל השנים ומהמון מקומות בעולם. מחזיקי מפתחות, גלויות מכל התקופות, משחקי קופסה, עטיפות של קרמבו ומסטיקים... נגעתי בכל תחום ואין כמעט פריט שאין לי".
אתה בקשר עם אספנים נוספים?
"אני מכיר הרבה אספנים, אבל כמעט כולם עוסקים רק בנישה אחת ומתמחים בה. למשל, מישהו שאוסף גלויות ו'שנות טובות', יש לו הרבה יותר משלי, אבל רק בתחום שלו. אני לא מכיר עוד מישהו שנוגע כמוני בכל התחומים שקשורים לפריטי ילדות".
הצעצועים למכירה?
"עד שלא יהיה לי מקום מסודר ואארגן את כל הפריטים, אין מה לדבר על מכירה. הציעו לי הצעות מטורפות על פריטים, מישהו כתב בספר האורחים בבית ההבראה 'אני אשלם כל סכום עבור האוסף, צור איתי קשר'. ראיתי את זה רק אחרי כמה חודשים, וכמובן שלא יצרתי קשר. רוב האנשים מקבלים בהבנה את זה שאני לא מוכר, אבל חלק מחפשים את השטיק או שואלים 'אז מה הקטע?', וזהו בדיוק, שאין שום 'קטע'. אני אומר להם שההנאה שלהם היא ההנאה שלי, והם אומרים 'אתה לא נורמלי, נכון?'. זה באמת בא ממקום נקי לגמרי".
אתה יכול להעריך כמה שווה האוסף שלך?
"לא ממש, וזה גם לא כל כך מעניין אותי. אני יכול להניח שיש לי כמה פריטים ששווים הרבה, אבל שוב, הכסף הוא ממש לא הקטע. הרבה אנשים פגשתי בדרך, רבים מהם התבגרו ואפילו הזדקנו, אבל כולם נושאים עדיין בליבם את הקולות, הריחות והצבעים של ילדותם. כשהורים או סבים באים עם הילדים והנכדים שלהם ונתקלים בצעצוע שהיה להם בילדות, אז קורה הקסם. כל המסיכות והמגננות נופלות ואתה ממש יכול לראות את החזרה שלהם לילדות ואת החיבור המיוחד, אולי אפילו החד־פעמי, שקורה להם עם הילדים. אגב, זו הסיבה העיקרית שבגללה פתחתי את בית ההבראה. ההנאה שיש לי מלראות את התגובות של האנשים שמגיעים היא משהו שאי אפשר לכמת אותו בכסף. היא שווה זהב".
מה החזון?
• • •
ירוחם (53) הוא אב לשלושה: נעמי בת ה־21 השתחררה לא מזמן מצה"ל, עדן בן ה־19 משרת בצה"ל ונדב בן ה־17 תלמיד בכיתה י"א. הוא נולד וגדל בבאר שבע, אחרי הצבא עבד כקבלן שיפוצים - ואז הכיר את ג'ניס.
"אנחנו יחד 32 שנה, היא הגיעה לישראל מסקוטלנד להתנדב בבית חולים אלי"ן, מרכז לאבחון ולשיקום ילדים ונוער הסובלים ממוגבלויות גופניות מולדות ונרכשות, ואני עבדתי שם בפרויקט שיפוץ", הוא נזכר. "הכרתי אותה כשהיא היתה שבוע בארץ, ואחרי שנה יחד היא חזרה לסקוטלנד ואני נסעתי איתה. טיילנו כמה שבועות באירופה, נפרדנו בבריסל והיא חזרה לסקוטלנד ואני נסעתי לעבוד בניו יורק.
"אחרי חצי שנה היא הצטרפה אלי, למדה אמנות ועיצוב אופנה ועבדה כמזכירה רפואית, ואני עבדתי עם אדריכלים ועשיתי שיפוצים קטנים. גרנו במנהטן בתחילת שנות התשעים, וממש חיינו את ניו יורק. היינו בהמון מועדונים, צרכנו המון אמנות שהיא תחביב ועיסוק עבור שנינו, והתאהבנו בשוקי הפשפשים. אחרי שלוש שנים חזרנו לארץ, נעמי נולדה ב־1995, ואחריה עדן ונדב, באותו יום בהפרש של שנתיים. יילדנו את כל הילדים עם דולה בלידות טבעיות בבית, ואני עזרתי בהכל, צילמתי, חתכתי את חבל הטבור".
ג'ניס מעורבת בבית ההבראה לצעצועים?
"היא חלק משמעותי בכל מה שאני עושה. אגב, הרעיון להקים את בית ההבראה נולד באחד הביקורים אצל המשפחה שלה בסקוטלנד. היינו עם הילדים במוזיאון ילדות בעיר קטנה שם, ואני התאהבתי בקונספט ואמרתי לה שאקים מוזיאון כזה בישראל".
מחיבתו לפריטים ישנים מוצא ירוחם גם את פרנסתו ב־16 השנים האחרונות, לאחר שבשנת 2000 הקים את שוק העתיקות בכיכר דיזנגוף שאותו הוא מנהל עד היום, משכיר לאספנים דוכנים שבהם הם מוכרים את מרכולתם.
"שוק העתיקות התחיל ביריד קטן שאירגנתי, דווקא לא בתל אביב אלא במושב משמר השבעה, שבו מתגוררת אחותי, ביום העצמאות של 1999", הוא מספר, "היריד הזה היה הצלחה אדירה, הגיעו אליו קרוב ל־20 אלף איש והיתה דרישה גדולה שתהיה לשוק המשכיות. לא היו לי אז קשרים, אבל שמעתי במקרה שהעירייה מחפשת מיזם שיחיה את כיכר דיזנגוף. ניגשתי לברר וקיבלתי אישור להפעיל את שוק העתיקות למשך שלושה חודשים. פרק הזמן הזה קצת התארך, והוא נמשך עד היום.
"אני שמח שאני נותן לאספנים ולחובבי עתיקות מכל הארץ מקום להיפגש בו, ואני חושב שעצם קיומו של השוק הזה מגדיל את המודעות לכך שלא כל דבר שמתיישן צריך ישר לזרוק. אני חושב שזה נושא חשוב בכל תחומי החיים. אגב, שים לב שלצעצועים שלי כאן יש חיי מדף ארוכים והם איכותיים מאוד.
"פעם היו מייצרים הכל מחומרים טובים ועמידים יותר, היום הכל חד־פעמי. למשל הליצן, שהיה הצעצוע הראשון שמצאתי, או מגרש הכדורסל עשוי העץ, אלה דברים ישנים שעובדים עד היום כמו חדשים".
באופן אבסורדי אולי, בני מספר כי את האהבה שלו לצעצועים גילה דווקא בגיל מבוגר. אין לו צעצוע אהוב שהוא זוכר או ששמר מילדותו, והוא לא קשור בנימי נפשו לשום חפץ באוסף. "אין שום פריט שאשב עליו שבעה אם ילך לאיבוד", הוא קובע, "אולי גם זה מקום ילדותי קצת, כי אני ילד כל הזמן. אני מגדיר את עצמי כטיפוס רומנטי, אדם עם רגש וחמלה. הייתי ונשארתי ילד ואני חי את הילדות".
מה הכוונה "חי את הילדות"? אתה אבא בן 53.
"כשאני אומר ילדות אני מתכוון לחיוּת של הילדות, של נפש הילדות. מבחינתי זה מקום של שמחה והשתטות, גם מקום של לדעת לבכות. מקום של תום, מקום טהור. כשאתה רואה ילדים אתה רואה אמת, ואת זה אני מחפש. אני חושב שאפשר לפשט את החיים, לא צריך לסבך אותם. הורות, למשל, היא משהו שאתה לומד וגדל לתוכו. ילד אתה נשאר כל החיים. כשאני אומר לילדים שלי שאני ילד, אני מתכוון לזה שילד יכול לטעות וליפול, וזה בסדר. זה מה שאני מנסה להעביר לילדים שלי, ולעולם".
צילום: חגי מרום, מתוך הספר "עודני ילד" בהוצאת "מרום תרבות ישראלית"
•
•
•
פרויקט נוסף שאליו נרתמו בני ואוסף הצעצועים מחבר בין צילומי הצעצועים לבין שירי ילדים קלאסיים. עבור הפרויקט חבר ירוחם לחגי מרום - צלם, מעצב גרפי ובעליה של הוצאת הספרים "מרום תרבות ישראלית". השניים, שהחיבור ביניהם מזכיר שני ילדים בחנות ממתקים ללא מבוגר, הוציאו לאחרונה - אחרי קמפיין גיוס כספים מוצלח באתר "הדסטארט" - את הספר "עודני ילד" המתעד בצילומים את הצעצועים שבאוסף, ויוצר חיבור קסום בינם לבין עוד אהבה של כולנו – שירי ילדים. הספר יצא לאחרונה לחניות, ונמצא גם בדוכן ההוצאה בכיכר רבין במהלך שבוע הספר המתקיים בימים אלה.
"הקמתי את הוצאת הספרים ב-2011, במטרה להנציח ולשמר את התרבות הישראלית על שלל גווניה, כמו למשל אמנות, מוזיקה וכן הלאה", מספר מרום בן ה-47, נשוי ואב לשניים. "הגעתי למחסן של בני דרך חבר, כדי להשאיל אקדחי צעצוע לספר שעבדתי עליו, ופשוט התאהבתי במקום. באיזשהו שלב בני אמר לי 'יש לך מנדט לעשות מה שאתה רוצה'. כשאומרים לך כזה דבר, זה הרי הכי קשה... היו שם כל כך הרבה צעצועים, צילמתי אולי 700, ואז חילקנו את זה יחד לפרקים שהם בעצם הפרקים בספר. בגן החיות, צעצועי פלסטיק, הנה באה הרכבת, במערב פרוע, משחקי שכונה, כולנו חיילים, בים ובבריכה, ועוד ועוד - 21 פרקים יש בספר".
כמה זמן לקחה העבודה על הספר?
חגי: "שנתיים וחצי עמוסות מאוד. האתגר היה לכנס מכל אלפי הפריטים מוצר שידבר לכולם. תהליך העבודה היה מרתק, החל מבחירת הפריטים, דרך בחירת הזווית והתאורה לצילום וכלה בבחירת השירים. צילמתי את הצעצועים בסטודיו, והתאהבתי בהם מחדש. יש כאן אקדח מים מפלסטיק של פופאי המלח. שבדיוק כזה היה לשכנה שלי בקרית חיים ואני נורא רציתי גם. מאז הילדות בקרית חיים לא ראיתי כזה, ובני הביא לי אחד חדש במתנה".
מתי נכנסו השירים לתמונה?
חגי: "אחרי שהחלטנו על הפרקים, עלה רעיון לשלב בכל פרק שיר ילדים שיתאים לנושא. בחרתי את השירים והתחלנו לחפש מילים וביצועים, כי רצינו לצרף ברקוד שהקוראים יוכלו לסרוק ולשמוע את השיר ביחד עם הדפדוף בספר. לחלק מהשירים לא מצאנו ביצועים טובים או מלאים, ובני הציע שניעזר בחברים המוזיקאים שלו".
בני: "מאז שהמקום קיים יש לי חיבור טוב עם מוזיקאים צעירים, כמו למשל אורי כינרות, יקיר ששון, עוזי רמירז ועוד. חלק מהם היו שכנים שלי, וגם צילמו כאן קליפים לשירים שלהם. פניתי לספי ציזלינג מלהקת האחים רמירז, מוזיקאי וחצוצרן בחסד, והוא נדלק על הפרויקט ואמר 'בואו נבצע את כל השירים מחדש' – וכך היה".
חגי מרום (מימין) ובני ירוחם. הוציאו ספר המחבר בין הצעצועים לבין שירי הילדים של פעם // צילום: אריק סולטן
21 שירים יש בספר, כמספר הפרקים. ואת כולם מבצעים מוזיקאים צעירים מסצנת מוזיקת האינדי התל אביבית כמו למשל עוזי פיינרמן (רמירז) מלהקת "האחים רמירז", אלרן דקל, סולן להקת "פאנקנשטיין" ואחיה של דפנה דקל, אורי בראונר כינרות, אלון עדר, דורון טלמון מלהקת "ג'יין בורדו", יקיר ששון מלהקת "רבע לאפריקה" ואחרים. שיר אחד מיוחד, "אמא, אמא" שמו, נכתב והולחן על ידי בני - שגם מבצע אותו עם בתו נעמי.
ברשימת השירים הקלאסיים נמצא שיר הפתיחה לסדרה "פלאש גורדון" שכתב בצלאל אלוני, לצד קלאסיקות כמו "שעון בן חיל", "רד אלינו אווירון", "במדינת הגמדים", "שלום כיתה א'", בובה זהבה", "עודני ילד", "למה הקטנים לא לומדים מהגדולים", ועוד ועוד. לכל שיר צולם גם קליפ מושקע, וכאשר מדפדפים בספר אפשר לסרוק את הברקוד הנמצא בעמוד שבו מופיעות מילות השירים, לשמוע את הביצוע המחודש ולצפות בוידיאו.
"החוויה הגדולה היתה ההקלטות וצילומי הוידיאו" מספר בני, "עוזי וספי שפשוט נרתמו לפרויקט באופן מוחלט. אלה חבר'ה שאני מלווה ומכיר הרבה שנים"
"הם פשוט פירקו כל שיר והרכיבו אותו מחדש", מוסיף חגי, "הבנתי שמבחינת המוזיקאים, יש קהל לשירי ילדים והם אוהבים לבצע שירים כאלה. אלה שירי ילדות שאני גדלתי עליהם, והחבר'ה האלה, שצעירים מאיתנו בכמה שנים טובות, התחברו אליהם באופן מדהים. לא מזמן התקשרה אליי אמא שקראה עם הבת שלה את הספר, וסיפרה שהילדה לא ויתרה על אף שיר. מבחינתי, זו המטרה של כל הסיפור".
המפיק המוזיקלי של הפרויקט הוא ספי ציזלינג (רמירז), אחד החצוצרנים העסוקים בארץ, המנגן עם יהודית רביץ, וגם בהרכבים רבים כמו "האחים רמירז", "man's of north country" ועוד. בפרויקט שהפיק הוא מנגן בשירים רבים, ושלא כהרגלו גם שר בעצמו, ביחד עם חברו ללהקה עוזי, את השיר את "שעון בן חיל" שכתב לוין קיפניס והלחין משה וילנסקי.
"בני הגיח לחיי בקיץ 2005, כשעברתי לגור בבניין שבו הוא גר בצפון יפו" מספר ספי, "אני וחברי המוזיקאי איתן אפרת גרנו יחד, ובאותו הבניין גר גם אחד, עוזי רמירז. מהר מאד הוקמה להקתנו האחים רמירז, כאשר בני היה ספר מוטיבציה ורעיונות עוד בשלב המוקדם, ודי מהר עזר לנו לארגן את ההופעות הראשונות שלנו ביריד העתיקות שלו. בני שימש כמעין יועץ / אב רוחני / תופר פינות לאחים רמירז, ואלבומנו הראשון הוקלט במחסן הצעצועים הראשון שלו, ברחוב שמעון הצדיק, שהיווה את הבסיס למה שהפך להיות בית ההבראה לצעצועים".
איך היה לעסוק בשירי הילדים?
"היה מאד מעניין להתעסק עם השירים האלו, היו לנו מלא שירים להקליט וזמן יחסית מוגבל, אז הקפדנו על גישה מאד פשוטה שלדעתי עשתה מאד טוב למוזיקה. יצא פשוט ואמיתי,שזה כל מה שקיוויתי שזה יהיה".
התחברת לשיר מסוים במיוחד?
"מכיוון שמוזיקה היא תחום העיסוק שלי, אני בחיפוש תמידי אחרי שירים וצלילים חדשים שאני אוהב. קשה לי לומר שיש שיר כזה או אחר בכל ז׳אנר שהוא הכי אהוב עליי, תמיד יש מלא כאלה...".
הזמרת אביגייל רוז, שתופיע ב-19 ביולי ב"אוזן בר" בת"א, מאחוריה שלושה אלבומים והוציאה לאחרונה את הסינגלים "שיר כנה" ו"זה יקרה" מתוך אלבום רביעי שבדרך, מבצעת בפרויקט את השיר "לאבא שלי יש סולם" שכתבה אמה, תלמה אליגון רוז.
"ספי התקשר אליי ושאל אותי אם בא לשיר את לאבא שלי יש סולם", היא מספרת, "אני כמובן התלהבתי, ואמרתי לו 'אתה יודע שאמא שלי כתבה את זה'. ישר הסכמתי בכיף, והקלטתי את השיר. זאת פעם ראשונה שאני מבצעת את השיר הזה, אבל הוא היה נוכח מאוד בבית שלי בילדות".
הוא באמת נכתב על סבא שלך?
"כן. סבא, אבא של אמא, נפטר כשאמא היתה בת 16. זמן קצר אחר כך היא כתבה את השיר. והיא מספרת שהלכה ברחוב ופתאום עלה לה כל השיר והיא רצה מהר הביתה וכתבה אותו. רק הרבה שנים אחר כך היא הבינה שהשיר מדבר בעצם על מותו של אבא שלה, והמלים 'אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו' קיבלו משמעות אחרת".
איך היה לבצע שירי ילדות?
"זה לא חדש לי (צוחקת), בכיתה א' השתתפתי בקלטת 'מאה שירים ראשונים', הייתי שם עם חבורת הילדים. אני אוהבת המון שירי ילדים, אבל אין לי שיר אהוב במיוחד או הסבר למה אני אוהבת אותם. אבא שלי היה שר לי כל לילה את 'נומי נומי', ואני אוהבת נורא גם את 'פזמון ליקינטון', עם המשפט (פוצחת בשיר...) 'לילה, לילה מסתכלת הלבנה', וגם את כל 'הכבש השישה עשר'. יש לי את הרצון לעשות אלבום ילדים, אבל כרגע נראה לי שזה יישאר בגדר רצון".
אלון עדר, בנו של המוזיקאי יהודה עדר ומוזיקאי וזמר מצליח בזכות עצמו, עובד כעת על אלבום נוסף עם ההרכב "אלון עדר ולהקה" שייצא בחודשים הקרובים. בפרויקט הוא מבצע את את השירים "דובון ימבו" שכתב יחיאל מוהר והלחינה דניאלה דור, ו"כשאהיה גדול" שכתבה רימונה די-נור והלחין יאיר רוזנבלום.
"הגעתי לפרוייקט דרך ספי ציזלינג שמנגן איתי בלהקה ולקח חלק בהפקת האלבום", הוא מספר, "האמת שעל שני השירים שאני מבצע אני לא יכול להגיד שהיו שירי הילדות שלי, אבל לשיר שיר ילדים שם אותך באופן טבעי במקום משוחרר יותר".
יש שיר ילדים שאהוב עלייך במיוחד?
"שיר ילדים אהוב עליי הוא 'מה עושים העצים' של ע. הלל. זה שיר ילדים שמסתיר בתוכו אמת של מבוגרים – 'הזמן עובר ככה והאדמה נחה, אז מה? אז מה? אז ככה'. יש לי גם שני ילדים משלי, אז כרגע חי שוב את השירים שמעיפים אותי חזרה לילדות שלי".
לדורון טלמון, סולנית ההרכב "ג'יין בורדו", יש קול פעמונים שככל הנראה לא פספסתם אם האזנתם לרדיו בחודשים האחרונים. בימים אלה כותבים ומקליטים חברי ההרכב חומרים חדשים, ומופיעים בכל הארץ עם שירים מאלבום הבכורה ומהאלבום העתידי שבתהליך העבודה.
עם "ג'יין בורדו" שרה טלמון בפרויקט את השיר "שלום כיתה א'" של אהוד מנור ז"ל ומתי כספי, ובנוסף היא מבצעת את "למה הקטנים לא לומדים מהגדולים" שכתב והלחין עוזי חיטמן ז"ל, וגם דואט מעולה עם אורי בראונר כינרות ל"בובה זהבה" שכתבה מרים ילין שטקליס והלחין שמוליק קראוס.
"ספי ציזלינג ועוזי רמירז, שהם חברים שלנו ומוזיקאים מוכשרים שיצא לנו כבר הרבה פעמים לשתף איתם פעולה, פנו אלינו שנשתתף בפרויקט", מספרת טלמון, "לא התלבטנו בכלל, ואני מאוד שמחתי על ההזדמנות לשיר דואט עם אורי כינרות. בכלל, כל מה שספי ועוזי נוגעים בו הם עושים מכל הלב וזה כיף לקחת חלק. הפרויקט מקסים ,וכשנכנסנו אליו גילינו שכך גם יוצרי הספר חגי מרום ובני ירוחם".
התחברת לשירים?
"את 'שלום כיתה א' הכרתי לראשונה דרך הפרויקט, למרות שהכרתי גרסה אחרת של השיר מילדותי. זה היה כיף לעבוד על שיר שהוא גם מוכר אבל גם קצת זר, הרגשנו ככה יותר חופש בעיבוד ולקחנו את השיר למקום שלנו. את 'בובה זהבה' הכרתי והתרגשתי ממש לבצע אותו, אחד השירים היפים ביותר. שיר ילדים שהוא בכלל לא רק לילדים, נוגה ואפל, היה פשוט תענוג לשיר אותו".
•
•
•
ילד משחק בסוס עץ, מתוך התערוכה // צילום: מאוסף בני וג'ניס ירוחם
מי שמגיע לתערוכה יוכל לשחק בצעצועים?טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו