1. החתמתו של סימונה פיאניג'אני בהפועל ירושלים אינה מהווה רק הצהרת כוונות. היא מעידה על שינוי קונספט מהותי בקרב מקבלי ההחלטות בבירה, ומהווה צעד ראשון ליישום השאיפה האולטימטיבית של אורי אלון - הפיכתה של הקבוצה לכוח משמעותי באירופה.
הנהלת ירושלים התנהלה במעטה של חשאיות עד הסמיילי המפורסם של אלון. בימים שאחרי אובדן האליפות התכנסו קברניטי הקבוצה - אלון, אייל חומסקי והמנכ"ל גיא הראל - לסידרה של פגישות מרתוניות, שבהן נפלה ההחלטה ללכת בכל הכוח על מאמן זר, ועל פיאניג'אני בפרט. באחת הפגישות השתתף גם המאמן היוצא דני פרנקו, שסיפק את הסבריו למצב הקבוצה והמליץ מה לדעתו כדאי לעשות בעתיד.
פיאניג'אני לא היה המועמד היחיד. בירושלים ניהלו מו"מ גם עם וינסנט קולה הצרפתי, מאמנה של נבחרת צרפת ושל שטרסבורג. קולה השאיר רושם עצום על אנשי ירושלים כשקבוצתו שיחקה נגדה העונה פעמיים בטופ 32 של היורוקאפ, אלא שהמו"מ עימו לא הבשיל.
2. בשבוע שעבר נפגשו אלון, הראל וחומסקי עם פיאניג'אני. הם שטחו בפניו את תוכניות הקבוצה לשנים הבאות, והמאמן האיטלקי הביע התלהבות מהחזון ובעיקר מהנכונות של ירושלים להעמיד לרשותו כלים שיאפשרו לו להצליח. פיאניג'אני יגיע לישראל כבר השבוע להתרשמות ולפגישות עבודה.
רולנד. בקבוצה נוטים לממש את האופציה עליו // צילום: לירון מולדובן
כעת יתפנה האיטלקי למלאכת בניית הסגל, וכאן צפויה מהפכה של ממש. ההערכה היא שדונטה סמית', שעליו מחזיקה הקבוצה באופציה על סך 700 אלף דולרים, לא ימשיך וכי פיאניג'אני יפנה את הכסף להחתמת זרים רעבים יותר ולכאלה שמתאימים לסגנון המשחק שלו. בקבוצה נוטים לממש את האופציה על אי. ג'יי. רולנד ומתלבטים לגבי טוני גפני. איליי הולמן, שמבוקש בסין ובאירופה, לא צפוי להמשיך, ומי שמועמד לחזור במקומו הוא דיון תומפסון.
הסגל הישראלי ימשיך להתבסס על ליאור אליהו ויותם הלפרין, שאותם מכיר פיאניג'אני היטב, וכן על בר טימור, שצפוי אף להתקדם לחמישייה הפותחת בחלק בלתי מבוטל של משחקי הליגה. ההערכה היא שירושלים תנסה להתחזק בישראלי מוביל נוסף, ולא מן הנמנע ששמו של אלישי כדיר שוב יעלה על הפרק, שכן כבר בשנה שעברה תיכננו בירושלים להחתים אותו לצד תומפסון.
פיאניג'אני צפוי לבחור את צוות האימון שאיתו יעבוד, וייתכן שבעמדת העוזר הראשון יסכים למנות מאמן ישראלי.
3. מינויו של פיאניג'אני מסיים את דרכו של דני פרנקו בירושלים אחרי שתי עונות. בהחלפתו של פרנקו במאמן האיטלקי יש הרבה סימבוליות, שאולי מעידה על התהליך שהפועל ירושלים מבקשת לעבור. האחד מאמן מעוטר ובעל שם, לעומת מאמן כמעט אלמוני בזירה האירופית; האחד קשוח ובלתי מתפשר והשני נחשב ל"מאמן של שחקנים"; ראשו של האחד משוח בג'ל עם לוק יוקרתי לעומת השני הצנוע יותר, שקרחת מעטרת את ראשו והוא משיל מעליו את הז'קט הפורמלי ברגע שמותר.
פרנקו עבד בירושלים שנתיים, אבל לא השכיל לעבוד באמת עבור המעטפת שהיתה עשויה להשאיר אותו בתפקיד למרות אובדן האליפות ואי ההצלחה באירופה. הוא לא התיידד עם גורמים חשובים בקהל, לא יצר קשרי חברות עם המשפחות החזקות שמושכות בחוטים מאחורי הקלעים, לא הקדיש יותר מדי זמן, חשיבות או תשומת לב לעיתונאים שמסקרים את הקבוצה, ולמעשה לא סידר לעצמו רשת ביטחון שתגן עליו במקרה של חוסר הצלחה.
פרנקו ראה בעצמו מאמן כדורסל, אבל כדי לשרוד בירושלים צריך הרבה יותר מזה. "בהרבה מקרים בעבר הקהל ידע לשמור על מאמן ושחקנים למרות שהם לא סיפקו את הסחורה", הסביר אתמול אחד האוהדים היותר ותיקים וחזקים בארנה, "אבל פרנקו, לא רק שלא עניין אותו להשקיע במסביב, הוא נתן תחושה שאין לזה שום חשיבות. במפגשים שההנהלה קיימה בינו לבין האוהדים הוא תמיד שידר ניכור והיה מרוחק. אנחנו ירושלמים חמים ואנחנו אוהבים לפתח חיבה לדמות מסוימת, אבל את פרנקו לא עניין להיות דמות כזאת. אני יכול להגיד לך בוודאות שאם הוא היה מנסה להתחבר אלינו, היינו שומרים עליו למרות חוסר ההצלחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו