סוף העולם, הדבר האמיתי

"תחפשו את אורורה, היא תעזור לכם". במשך זמן לא קצר ניסיתי לדובב את הדייגים של מערב איסלנד, אך ללא הועיל. מצב הרוח שלנו החל להישבר, ונראה שכמה מהנוכחים בנמל הקטן והמנומנם הבחינו בכך. "תחפשו את אורורה", אמר לי לפתע אחד הדייגים, "כשתגיעו לשם, כבר לא תהיה לכם בעיה למצוא אותה". באותה העת לא ידענו מי זאת "אורורה" או איפה אנחנו אמורים בדיוק למצוא אותה, אבל היה לנו ברור שזה הצעד הראשון בהגשמתה של פנטזיה שרק לפני כמה דקות עמדנו לוותר עליה.

הפנטזיה שלנו היתה לנסוע לגרינלנד. אחרי חודש שלם של טרמפים, קמפינג וטרקים - מנה גדושה ונהדרת מהתפריט שמרכיב טיולי תרמילאות של צעירים ישראלים - התחלנו לחלום על נסיעה לאי שכולו קרח. אבל איך יכול תקציב הטיול המוגבל של שני חיילים משוחררים מהגליל העליון לממן סיור בין הפיורדים המושלגים של האי הגדול בעולם? "נקפוץ לנמל", הצעתי ליפצ'וק - פז רוזן בשמה האמיתי, שותפתי למסע וחברתי בשלוש השנים וחצי האחרונות. "לכי תדעי, אולי אחד הדייגים מתכנן לצאת לשם וצריך עזרה על הסיפון-"

אחרי כמה ניסיונות כושלים, יפצ'וק כבר התחילה להתייאש מהאשליות שלי. אולם דווקא אז ניגש אלינו אחד הדייגים ואמר שהוא אמנם לא מכיר אף אחד שצריך עזרה, אבל הוא כן יכול לסדר לנו הנחה. אורורה, מתברר, היא ספינה שמסיירת בחודשי הקיץ הקצרים בין הקרחונים של מזרח גרינלנד והקפטן שלה נוהג להשלים הכנסה בעזרת התיירים הספורים שמעזים להגיע לאזור.

התמקחות קצרה, ומצאנו את עצמנו עם כרטיסים לשיט על האורורה. עזבנו את נמל הדייגים הקטן ותפסנו את המטוס הראשון מבירת איסלנד רייקיאוויק לעיירה בגרינלנד בשם קולוסוק. "כשתגיעו לשם", הבטיח לנו הדייג, "אתם כבר תמצאו אותה".

היום הראשון: גיבור הכפר

ללא שרוול-טרמינל או אוטובוס לבית הנתיבות, עלינו על שביל העפר הקצר שהוביל אותנו מדלת המטוס לחנות המכולת קטנה שמעליה התנוסס השלט "דיוטי פרי". התיקים חיכו לנו בכניסה לאולם, וכמו בכל מדינות סקנדינביה הרגועות והשקטות אף אחד לא ביקש מאיתנו דרכון. הגענו לגרילנד.

כבר לקראת צהריים, ובחוץ רק שש מעלות. השמיים נקיים מעננים וקר, אבל לא נורא כמו שחשבנו. העיירה היא מקום שומם כמעט, ולמרות הכל המראה מדהים: הבתים שוכנים לחופו של ים בצבע כחול עמוק, המים מנוקדים בקרחונים בכל הגדלים והצורות ומעל לכל ניצבים הרים מכוסי שלג. אנחנו לוקחים נשימה עמוקה, יוצאים משדה התעופה הקטן ותופסים טרמפ על גבי טנדר ישן.

החוויה שחיכתה לנו בנמל היתה ללא ספק אותנטית ומקומית, אך קשה באותה המידה. לא יכולנו להאמין למראה עינינו: חמש גופות של לווייתנים מסוג קטלן ("וילי") וכ-250 אנשים, חמושים בסכינים ובשקיות ניילון, שחותכים בשר למאכל. בסמוך היו גם כלבי ים שניצודו זה מכבר ואפילו ראשים של שני דולפינים - נראה שכל האמצעים כשרים כשאתה גר במקום שבו במשך תשעה חודשים בשנה אי אפשר לקבל אספקה וצריך לאגור מזון.

הריח בנמל חריף, אבל מראה הדם האדום הנמהל במי הים הכחולים, כאשר בסמוך שטים קרחונים שנראים כמו יופי טהור, מרתק ומרתיע בעת ובעונה אחת. פז צמחונית והמראות הללו קשים עבורה במיוחד, אבל צריך לזכור שלא מדובר ברוע: האינואיטים - אסקימואים עבורנו, כינוי שהודבק להם על ידי האינדיאנים של צפון אמריקה כמילת גנאי ומשמעותו כנראה "אוכלי בשר נא" - עושים זאת משום שזו תרבותם. מסביב לכל ההתרחשות ייללו כלבי ההאסקי, שהשתגעו כנראה מריח הבשר הטרי.

הזמן זורם לו לאיטו בגרינלנד, המקומיים צדים בשביל לאכול ואוכלים כדי לחיות, אבל אנחנו מחכים בקוצר רוח לאורורה. חברינו לטיסה כבר עלו בחזרה על המטוס לאיסלנד, ואנחנו ממשיכים להסתובב בנמל ומקווים שלא ניאלץ להקים כאן אוהל ולהישאר ללילה. ילד בלונדיני קטן, בן לזוג איסלנדים, יודע כנראה משהו ומצביע על ספינה שעוגנת מחוץ לנמל. בתוך דקות הבחנו בסירה קטנה שמפליגה מכיוונה לעברנו. זה סגן הקפטן, איש לא צעיר כבן 60, שבא לאסוף אותנו אל הבית החדש שלנו.

מטבח קטן, מיטות צרות, מים לשתייה וחיבור לחשמל - זה מה שאנו מוצאים על הספינה. וסיפון. סיפון גדול שבכל פעם שיוצאים אליו לא מאמינים עד כמה יפה הנוף בחוץ. גם שהייה של דקות בחדרים הקטנים משכיחה ממך את העובדה שאתה מוקף קרח - ויותר קרח מאשר ב-45 השנים האחרונות בתקופה זו של השנה, לדברי המקומיים.

האורורה היא ספינה משפחתית: הקפטן סיגי (46) המתפקד גם כשף, הבן הוקור, בן 27, סטודנט לאנתרופולוגיה שהפעם החליט להצטרף להפלגה, והסבא יואן (66), הסקיפר המשני על הספינה. חוץ מאיתנו נמצאת גם לי, בחורה מפינלנד בשנות ה-20 לחייה, ולטענת סיגי מחר צפויים להגיע עוד ארבעה איסלנדים. זהו. מעכשיו זה אני, יפצ'וק, הצוות הקטן והים האדיר שמקיף אותנו במים ששומרים על שקט, שלווה וצלילו-ת שלא ראיתי מימיי. דרכם אפשר לראות את הקרקעית וגם את העננים, ההרים והקרחונים שמשתקפים על פניהם.

לארוחת ערב הוגש בשר לווייתן שהושרה על ידי הקפטן במרינדה. חוויה מוזרה בהחלט. הבשר אדום מאוד ודי טעים; אבא שלי לימד אותי שצריך לנסות ולטעום כל דבר - ואני מבצע. לא כדאי אמנם לחשוב על ענייני מוסר כשאוכלים לווייתן במרינדה, אבל לא יכולנו להימנע מכך כששמענו לפתע יריות, וכשיצאנו לראות על מה המהומה חזינו בשלוש סירות מנוע קטנות שסחבו עימן את גופותיהם של עוד שני לווייתנים מסוג קטלן. הכפר כולו יצא להגיד לדייגים תודה, לחלק נשיקות וחיבוקים לציידים שהביאו לנמל את הלווייתן השביעי שניצוד היום, והגדול ביותר עד כה.

היום השני: שדה של קרחונים

הלילה היה שקט, אפילו שכלל השכמה וניסיון כושל לצפות בזוהר הצפוני המפורסם. הבוקר קר - רק ארבע מעלות בחוץ - והשמיים מכוסים עננים. בעודנו מחכים לקבוצה האיסלנדית, יצאנו לפגוש את גיבור יום האתמול: דייג מקומי בשנות ה-20 לחייו שעדיין מתרגש מתפיסת הלווייתן הראשונה בחייו. בלי תהיות או חרטות הוא מראה לנו את המקל והוו שבעזרתם - אחרי כמה יריות, כמובן - צד את היונק הענקי. "הוא בטח שוקל 2.5 טונות", הוא מספר בגאווה.

בינתיים האיסלנדים הגיעו. הם הגיעו לגרינלנד בעיקר כדי ללמוד שיט קיאקים. בעבר הלא רחוק, מסבירים לנו, האינואיטים היו צדים באמצעות קיאקים ועד היום הם נותרו שייטים מעולים. בינתיים הרמנו עוגן, ולאחר תדריך בטיחות קצר על הסיפון יצאנו לכיוון פיורד סמוך שנודע לשמצה בכך שהוא חסום לתנועה גם בקיץ. על פי השמועה, כעת חלק מהקרח נמס ויש הזדמנות נדירה להתבונן בחלקיו הנסתרים. אפילו הקפטן מתרגש. "אף פעם לא הייתי עמוק באמת בתוך הפיורד הזה", הוא אומר.

ההתרגשות ענקית. היציאה לים מעוררת שמחה אמיתית ותחושה של חופש גדול יותר מאי פעם. המים מלאי קרחונים והמראות שחולפים סביבנו הם בלתי נתפסים ממש. הספינה עוגנת ואנחנו יורדים לחוף באמצעות סירות ההצלה. הסיור בהרים שלאורך החוף מרשים, אבל כדי לחזור אנחנו נאלצים לחצות נחל קטן שמתחיל את מהלכו ממש לידנו בקרחון יבשתי. המים כל כך קרים שלא מרגישים את הרגליים בכלל, וכשמרגישים משהו זה רק דקירות חדות וכואבות.

על הסיפון מחכים לנו ספלי שוקו ופסטה ברוטב לווייתן קטלן. יפצ'וק, צמחונית שכמותה, הסתפקה ברוטב עגבניות וגבינה. אין בסירה שלנו הרבה פרטיות ומזג האוויר בחוץ קשה, אבל מסביב לשולחן האווירה מעולה וכבר הספקנו להכיר חבר אחד או שניים. את היחד שלנו פז ואני מוצאים בהליכות הקצרות, בעברית ששייכת כאן רק לנו וברגעים הקטנים, כשרואים יחד את הנוף ומתרגשים. את הלבד שלי אני מוצא רק באתנחתות קצרות על הסיפון או כשאני כותב, ובינתיים זה מספיק.

היום השלישי: החצר האחורית

ההשכמה בגרינלנד קשה. המיטה קטנה, השעה מוקדמת ובחוץ קר. מזל שעל הסיפון יש תמיד קפה מוכן. הים מלא קרח כמובטח, אבל אנשי הצוות מגלים לי שהצלחנו להיכנס לתוך הפיורד העקשן ושכעת אנו מנסים להתקרב עד כמה שאפשר לקרחון היבשתי, אותו גוש קרח ענקי שבגלישתו האיטית אל הים יצר את המפרץ שבתוכו אנחנו נמצאים.

הגענו למקום עגינה שקט, הורדנו עוגן, אכלנו מרק חם והתכוננו להליכה לחופי הפיורד. בגרינלנד ההכנה לא כוללת רק לבוש חם, אלא גם תדריך ירי להגנה מפני דובי קוטב. המדריך מסביר לנו איך לתפעל את השוט-גאן, ורק אחרי מטווח שכולל כדור אחד מרשים לנו לרדת לסירות. התדריך המפחיד וההליכה בקור מתגלים כמשתלמים. הים והקרח בגוניהם האינסופיים מספיקים לנו בהחלט, אבל עושר הצבעים שמתגלה על החוף אדיר ממש. בעודנו מתנשפים בעלייה לעוד פיסגה סמוכה, אנחנו שמים לב שרבים מהסלעים סביבנו נראים כאילו נמשחו במכחול או שפשוט נשפך על כל אחד מהם צבע אחר: שחור, לבן, אדום, ירוק וחום.

אנחנו במזרח גרינלנד, באזור שאפילו המקומיים מכנים "החצר האחורית". אפשר להגיע לכאן רק עם ספינה, ולרוב גם זו לא מצליחה להיכנס אל תוך הפיורד שאנחנו נמצאים בו ברגעים אלה ממש. זו גם הפעם הראשונה שהספינה שלנו שטה למקום הזה, ויש לכולם הרגשה כאילו אנחנו בני האדם הראשונים בעולם שפוסעים על הגבעות הללו. וזה מרגש. יפצ'וק טוענת שזה בדיוק המקום בשבילי: בלי שבילים מסומנים, בלי אף אחד שיגיד לך מה מותר ומה אסור, במקום שבו הנוף באמת מרהיב ואף אדם לא הלך בו לפניך.

מהפיסגה הגבוהה אפשר לראות את הפיורד השכן. מול עינינו ארבעה קרחוני יבשה שמתמזגים לקרחון אחד ענקי שנשפך לים. אפילו הפיורד עצמו מלא קרח עד כדי כך שלעיתים קשה להבחין בכחול של המים, ורואים רק לבן של קרח דחוס. בהליכות אנחנו חייבים להישאר יחד: לקבוצה יש רק רובה אחד, וכל הזמן קיים חשש שניתקל בדובי קוטב.

תוך כדי הליכה אנחנו לומדים יותר על המצב שאנחנו נמצאים בו: החברה שלה שייכת האורורה פועלת רק שש שנים, וזו השנה הרביעית בלבד שהיא עורכת מסעות לגרינלנד. מתברר שרק אנחנו ולי הפינית שילמנו עבור המסע: כל היתר הם אנשי צוות או מתלמדים של החברה. איך הצלחנו להשתחל לכאן? אין בנו משהו מיוחד, אבל הטיולים שלנו לימדו אותנו שלפעמים צריך להיות פחות ציני בנוגע לדברים שבאמת חשובים לך ושצריך לנסות להגשים אותם גם אם הם נראים ונשמעים משוגעים לחלוטין. המחשבה הזאת, שהצלחנו להגיע לסוף העולם רק בזכות קצת אמונה שהכל אפשרי, מציפה אותי כשאני חוזר לסיפון ומתבונן בים עם כוס תה. יום שישי בערב מול גרינלנד, אחרי מקלחת ראשונה זה שלושה ימים. אושר אמיתי.

היום הרביעי: פחד על הקיאק

קמנו מוקדם רק כדי לגלות שכל הלילה לא הפלגנו ושמזג האוויר רע: קר, גשם קל והרבה עננים. זה לא יום טוב לטיול רגלי, אבל מתברר שהגשם והקור לא אמורים להפריע לשיט קיאקים בין הפיורדים הצרים. אנחנו יוצאים לים מלאי חששות: פז מפחדת מלווייתנים או מכרישים - ובצדק, כי כשאתה לבד עם הקיאק הכל יכול לקרות, ואני מפחד מהכתף שלי. פרקתי אותה בסוף השירות הצבאי, פעמיים, ואני לא יודע עד כמה היא תכאב מהמאמץ. סיכמנו בינינו שכל אחד יעזור לשני להתגבר על החששות שלו, וזה עבד. כמעט תמיד היינו האחרונים בקבוצה, אבל התקדמנו ואפילו הצלחנו לראות לווייתנים שוחים במים, כלבי ים על הסלעים ושועלים ארקטיים על ההרים המושלגים. המראה המרהיב של הקרחונים מפתה אותך להתקרב, אבל רעשי ההתפרקות שלהם מרתיעים מספיק כדי להתגבר במהרה על הרצון.

כשחזרנו לספינה, אחרי כמעט ארבע שעות בים, חיכתה לנו סעודה של ממש: ארבעה סוגי דגים, סושי, טורטיות וכמובן לווייתן. הקפטן, שתמיד עוטה ארשת פנים רצינית ומסתורית-משהו, התגלה גם כטבח לא קטן. בינתיים פז התחברה עם לי הפינית, שמתברר שעשתה לעצמה מנהג: להיכנס כל בוקר בעירום לים הקפוא. היא מזמינה אותנו להצטרף אליה, אבל אנחנו מסרבים בנימוס. אני חושב שיש לי כמה חברים שהיו קופצים איתה למים, אבל אני לא אמיץ כמוהם.

הלילה קמנו שוב כדי לנסות לראות את הזוהר הצפוני. ראינו הרבה כוכבים ולילה שחור משחור, ממש כמו במדבר. ואז הם הגיעו: אורות הצפון. גלים-גלים בצבע ירוק בהיר שמשתנים מדי רגע על כיפת השמיים. המראה היה נפלא, אבל דהוי משהו. סיכמנו שמעכשיו ננסה לקום בכל לילה כדי לראות את הזוהר הצפוני במלוא תפארתו.

היום החמישי: זרמים של קרח

קמנו שוב לבוקר מרהיב ביופיו: שמיים נטולי עננים וים מלא קרחונים ענקיים. הספינה שטה לאיטה בין הקרחונים אל עבר כפר קטן בשם טיניטקילק, שבו גרים כ-130 תושבים בלבד. כשהגענו לכפר פז ואני יצאנו לטיול ועלינו על גבעה סמוכה. יש הרבה מקומות יפים בעולם, מלאי שלווה ונטולי דאגות, אבל לא הייתי מחליף את ארצי אפילו בעד כפר שקט ורוגע על שפת ים, מלא קרחונים ויופי טהור כמו זה שנמצא כעת לרגליי.

דווקא במקום קר כמו גרינלנד גיליתי שיש משהו, ובעיקר בחום של האנשים בה, שגורם לי לנחת פנימית עמוקה ואמיתית שלא אוכל למצוא בשום מקום אחר בעולם. נראה שיש דברים שאין להם תחליף ואם הייתי צריך לבחור, לא הייתי חושב פעמיים והייתי מעדיף להיות עם החברים שלי באיזה מעיין ברמת הגולן, עם גיטרות, נרגילה וקפה שחור. לא לחינם כתב אלתרמן כי "ישנן יפות ממנה, אך אין יפה כמוה".

כמעט 60 אלף תושבים חיים בגרילנד, על אי הגדול עשרות מונים מישראל. 84 אחוזים מפני האי מכוסים אמנם בקרח, אולם לכל אדם יש די והותר שטח. וכמו בכל מקום בעולם, גם לכפר הקטן הזה במזרח גרינלנד הגיעו הכדורגל, המוסיקה האמריקנית והאופנה המערבית. אבל כאן הבגדים הרטובים מתייבשים על אותו החבל ליד בשר כלבי ים, והדייגים חוזרים הביתה בסירת משוטים כשבאמתחתם גיגית מלאה דגים מהים הקפוא.

מוזר לחשוב מה הביא את האנשים הלבנים הראשונים למקום הנידח הזה, אבל ההיסטוריה מלמדת שאריק ראודי הוויקינג ("האדום") הוא זה שנתן לאי את שמו המטעה (ארץ ירוקה), אולי בניסיון ליצור אשליה שמדובר בחבל ארץ שמשי המוכן להתיישבות ומלא בכל טוב.

בערב הסתובבנו מעט בכפר, שיחקנו ביליארד ופינג פונג עם זקני המקום ועם נכדיהם וראינו אשת צייד פושטת את עורם של שלושה כלבי ים, כנראה כדי להשתמש בפרווה לימות החורף הקרים. לא רחוק מכאן, מספרים, נמצא הקרחון היבשתי המהיר בעולם, המתקדם כדי 12 קילומטר בשנה אל הים. הקרחון כה מהיר, עד שהמדענים החליטו שיש להמציא קטגוריה חדשה עבורו והחליטו לקרוא לה "זרם קרח". מוזר.

סוף השבוע: מרגישים בבית

אחרי חמישה ימים וחמישה לילות על סיפון האורורה קמתי בבוקר ופתאום שמתי לב שהרבה זמן לא ישנתי באותה המיטה זמן רב כל כך. ככה זה כשמטיילים. הספינה כבר מרגישה ממש כמו בית ויש לנו רוטינות קטנות של בוקר: צחצוח שיניים, קפה במרפסת הסיפון, ארוחת בוקר עם הצוות, קריאת ספר או סתם התבוננות בנוף הקרחי החולף מולך בדיוק במהירות הנכונה.

גם פז וגם אני "בילינו" שנה בקומונה במסגרת שנת השירות שלנו לפני הצבא וכבר חווינו על בשרנו חוסר פרטיות, אבל מאז עבר הרבה זמן. פתאום אנחנו מרגישים את הצורך בפרטיות, במקום משלנו. שטנו בינתיים לעוד פיורד המוקף הרים גבוהים, חדים, מושלגים ומרשימים משני צדדיו. הים היה שקט, אבל מזג האוויר לא היה מזמין במיוחד. נראה שהתחלנו להתרגל לים, לקרח, למזג האוויר ולחברינו לשיט. התרגלנו, לטוב ולרע. ההתרגשות יורדת, אבל אפשר לראות את המציאות כפי שהיא באמת.

למחרת יצאנו שוב לחתירה ארוכה עם הקיאקים. יש משהו נחמד בשיט על קיאק זוגי: קצת כמו בחיים, גם כאן קשה לבחור אם להיות לבד וחופשי או לשתף עוד אדם שיעזור, ישמח, יעזור ויאהב אותך באמת. אני שמח שבחרתי לשוט עם פז. שנינו כאן בים הגדול הזה, שרק בליבו אנחנו מוצאים קצת פרטיות.

ולמרות הכל, לקראת הסוף כבר רציתי לחזור לספינה החמימה, שבה התבשלה כבר ארוחה משגעת בסירים גדולים. האווירה של הארוחה תמיד מזכירה לי את הבית. יש בי עכשיו הרבה געגועים לנוף הישראלי, לים שאפשר להיכנס אליו, לבית אמיתי ולחום החזק שמרגישים בארץ, גם מהשמש היוקדת וגם מהחברים. עם כוס שוקו על הסיפון חשבתי גם על החורפים שהיו לנו כשהייתי ילד, כשלפעמים עוד ירד שלג אצלנו במצפה חרשים.

היום השמיני: טעם החופש

למרות כל היופי מסביב, החיים בגרינלנד קשים. בקרב תושבי האי יש כ-65 אחוזי אבטלה, ודנמרק מעבירה בכל חודש לממשלת גרינלנד סכומים נכבדים כדי שאלו יחולקו כדמי אבטלה. ואכן, כשעגנו הבוקר בכפר בשם קומיוט נתקלנו באווירת חג של ממש. המקומיים אמרו שזה סוף החודש ושהיום הם מקבלים את דמי האבטלה - בין 3,600 ל-6,000 שקלים לאדם. לא מעט כסף, בהתחשב בכך שאין ממש איפה להוציא אותו.

ההוצאות בגרינלנד הן מינימליות: אף אחד לא צריך לשלם שכר דירה, מיסים, חשמל, מים או ארנונה, וחלק גדול מהשנה אפשר למצוא אוכל בים, בחינם. כל המקומיים עשו הבוקר אותה דרך: אל בית הדואר המקומי לקבל את הכסף וממנו היישר למכולת הסמוכה, שבה הצטיידו בבקבוקי בירה. אולי זה בגלל הכסף ואולי בגלל האלכוהול, אבל כולם נראו שמחים מאוד.

שאר חברי המשלחת שלנו החליטו גם הבוקר לצאת עם הקיאקים, למרות מזג האוויר הסגרירי. אנחנו החלטנו לוותר על התענוג ונשארנו על הספינה. החלטה שהשתלמה, שכן באמצע הדרך השמש יצאה והכל השתנה: הקרחונים וההרים נראו גדולים וחדים יותר, העננים קיבלו משמעות אחרת, הים עטה עשרות גוונים ועל הפנים עלה חיוך כמעט בלי לשים לב. בתפאורה הזו יצאנו לחוף, לראות שרידים של בסיס חיל אוויר אמריקני ישן.

סוף המסע: הנה האורורה!

למחרת החלטנו שלא לוותר ויצאנו שוב לשיט עם הקיאק. השמש חייכה אלינו ואנחנו אליה והקרחונים שינו את צבעם לפי השמיים. חתרנו לאיטנו, ברוגע ובשלווה כאילו אין שום דבר אחר בעולם. שטתי לבד והרגשתי איך החופש המוחלט מתפשט בכל חלקי גופי. המגע של הים, השקט והריח המלוח-מתוק - אם לחופש היה טעם, כך הוא היה מרגיש.

ימים אחרונים בגרינלנד. מאיר שלו כתב ש"האדם מתכנן ואלוהים צוחק" - וכך בדיוק אנחנו מרגישים. התחזית מספרת על סופה רצינית באופק, והקפטן מנסה להתרחק ממנה עד כמה שרק אפשר. האוקיינוס הצפון-אטלנטי בלתי צפוי, והתוכנית לימים הקרובים מתערפלת. אנחנו לא יודעים מתי נחזור לאיסלנד. בינתיים ניצלנו את שעות השמש האחרונות לעגינה קצרה ולטיפוס על הר שפסגתו מושלגת ובסיסו צבוע אדום-חום חזק. כמו הרי יהודה על פיסגת החרמון, מחזה מרשים בהחלט.

למחרת החלטנו לעגון במקום שקט המוגן מהסערות של הים הפתוח. יצאנו לטיול רגלי, ועד מהרה גילינו חוף מדהים ביופיו עם קרחונים ברקע וקצת חול מתחת לרגליים. קוששנו עצים - שאלוהים יודע איך הגיעו לשם - והדלקנו מדורה. ישבנו כולנו כמה שעות כחבורה גדולה, מגובשת ושמחה.

יצאנו מהאוהל וראינו את הזוהר הצפוני - אורורה בוראליס - במלוא הדרו. יותר משבוע אחרי עצתו של הדייג האיסלנדי, הלילה באמת מצאנו את אורורה. השמיים נצבעו ירוק בהיר והשתנו בכל רגע כמו גלים. היינו מאושרים. חלקנו רגע של סיפוק תחת הרקע הרומנטי של לילה שחור, כוכבים מאירים ואורות מדהימים.

ברגע כזה, לקראת סוף המסע במקום שלא האמנו שבאמת נצליח להגיע אליו, תהינו לגבי האימרה שלפיה "כל ההתחלות קשות". ההתחלות הן דווקא הכי קלות וטובות ודווקא הסוף עלול להיות קשה ועצוב. קשה, אבל גם מלא בסיפוק, בהשלמה, בהגשמה ובגעגועים - וזו ללא הספק התחושה שעימה אנחנו עוזבים את גרינלנד, בדרכנו אל האוקיינוס הגדול.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו