לפני כשלוש שנים יצא יניב מגל (38) למסע חקר ארוך ודקדקני בנושא השתלבות הדתיים "הסרוגים" בצה"ל. כמי שגדל ביישוב קדומים, הנחשב לאחד מספינות הדגל של מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון, וכדתי ש"יצא בשאלה ומוכן לשלם מחירים בתמורה לשלום אמת", וגם כלוחם וחובש בחרוב, למגל היו חששות כבדים מתהליך ההדתה לכאורה שצה"ל עובר. הוא התרשם מהשיח התקשורתי והאקדמי שאליו נחשף, והניח שלחששות משיעורם הגדל של הקצינים הדתיים בצה"ל יש בסיס אמיתי; שהמעורבות של הרבנים בצה"ל עמוקה ומסוכנת מדי; שפחות מדי צעירות דתיות מתגייסות לצה"ל; שהמוסר הצה"לי מושפע ממגמות של הקצנה פוליטית ודתית, ושאולי מישהו אכן מבקש להביא ל"השתלטות של הסרוגים על צה"ל".
אבל ככל שהתמשכה עבודתו - מגל ראיין יותר מ־70 קצינים, רבנים, ראשי מכינות, חוקרים, אנשי אקדמיה ואישי ציבור, דתיים וחילונים - חששותיו התפוגגו. אחרי שני ספרים מהדהדים שעסקו באותן סוגיות ממש - "המפקד האליון" מאת פרופ' יגיל לוי, ו"בין הכיפה לכומתה" של ד"ר ראובן גל - ספרו של יגל, "סרוגים בקנה - סיפור השתלבות הציונות הדתית בצה"ל" (ידיעות ספרים) שרואה אור בימים אלה, הוא סוג של צפירת הרגעה.
מגל, כיום עורך ב"גלובס", תושב כפר סבא, נשוי לאביטל ואב לשתי בנות, אינו איש של הצהרות חותכות ופסקניות, אבל הספר המחקרי שלו, שנשען על סיפורים רבים מהשטח, מספר סיפור אחר. התובנות של מגל רחוקות מאלה של יגיל לוי, שרואיין לעיתון "הארץ" וטען ש"שיח הנאמנות של הציונות הדתית הוא פשוט בלוף".
המסקנות של מגל רחוקות מאוד גם מתרחישי האימה הדמיוניים שד"ר עמיר בר־אור, לשעבר ראש החטיבה ללימודי צבא וביטחון באוניברסיטת בן־גוריון, פרס בספרו של ראובן גל. בר־אור השתמש בארבעה רומנים עתידניים, שמהם עלתה אפשרות של הקמת סנהדרין ואף של הפיכה צבאית על ידי הסרוגים, בתגובה להקמת מדינה פלשתינית ונסיגה לקווי 67'.
• • •
בספרו שלו, מגל מניח למרואייניו הרבים לספר את סיפורם, ומחזק אותם בעובדות רבות. כך למשל, מגל מצא שה"כספים הייחודיים", הידועים לשמצה של המפד"ל והאיחוד הלאומי, אלה שתוארו לא פעם כ"שוד הקופה הציבורית על ידי מקורבים", הם שסייעו בראשית הדרך להקמתן של המכינות החילוניות. ראשי המכינות הקדם־צבאיות הדתיות, דווקא הם, דאגו לכך. הוא שמע מראשי המכינות החילוניות, חלקם שמאלנים מוצהרים, דברי שבח על המכינות הדתיות, אלה שנתפסות כחלק מאיום ההדתה. דני זמיר, למשל, שסירב בראשית שנות ה־90 לקחת חלק בעוצר שהוטל על העיר שכם לצורך הכנסת ספר תורה לקבר יוסף וישב בשל כך בכלא, סיפר למגל כיצד הוזמן להשמיע את דבריו בפני אנשי המכינה בעלי, וכיצד בהמשך באו אנשי עלי למכינת רבין החילונית בראשותו, כדי להאזין שם לדבריו.
השאיפה היא שהצבא יהיה צבא העם. יניב מגל // צילום: זיו קורן
זמיר התרשם ש"הראייה של ראשי המכינות הדתיות היא בראש ובראשונה ממלכתית". הוא תיאר כיצד נחלצו לעזרתו דווקא ראשי המכינות הדתיות, כאשר בוגריהן תוארו כ"בוגדים". זה קרה אחרי שכמה מבוגרי מכינת רבין פירסמו ברבים מעשים לא ראויים שחיילי צה"ל ביצעו לכאורה בעופרת יצוקה. "הם (ראשי המכינות הדתיות; נ"ש) נשכבו על הגדר בשבילי", מספר זמיר, "הלכו לצבא ואמרו: 'הוא אחד משלנו. מביא אנשים מתלמה ילין, מעירוני א'. על מה אתם מדברים?' הם אמרו שהחיילים דיברו בתום לב".
מגל מצא שחרף הפערים הטבעיים מתקיים קשר רציף בין המכינות הדתיות, החילוניות והמעורבות; שתלמידים ממכינות דתיות מתארחים במכינות החילוניות ולהפך, ושהמפגשים מסייעים בשבירת סטיגמות. כך לא מתנהגת קבוצה ש"מנסה להשתלט על הצבא", קובע מגל. הוא ממליץ לחדול מהזעקה שהדתיים משתלטים על צה"ל, ואף מזהה תהליך של האטה ואף מיצוי בתהליך הקמתן של מכינות דתיות חדשות. מגל סבור שיש להמשיך לחזק את המכינות הקדם־צבאיות החילוניות, "כדי שהצבא יהיה צבא העם".
סופו של חלום
הפצע הפתוח הכואב יותר שמגל עוסק בו הוא תוכנית ההתנתקות ומימדי הסירוב לפקודת הפינוי.
בגוש קטיף ניתנו פסקי הלכה מרובים בזכות סירוב פקודה. בסופו של דבר, מספר הסרבנים בפועל היה נמוך. מה להערכתך יקרה בגיזרת יו"ש, אם חלילה יפונו שם יישובים?
"מכל הבעיות הפוטנציאליות הכרוכות בתופעת ההדתה, סרבנות בהיקף גדול על רקע פינוי נרחב של יישובים ביהודה ושומרון היא אכן המאיימת ביותר. יהודה ושומרון הם ערש הולדתנו כעם. קשה מאוד לספק תחזית, אבל אנו יודעים שבתקופת הפינוי של גוש קטיף עמותת 'מטה חומת מגן' החתימה 13 אלף איש שקראו לסירוב פקודה. ממסמך של הפרקליטות עולה שלפני ההתנתקות ובמהלכה היו 163 מקרים של סרבנות או איום בסרבנות. בפועל, במהלך ההתנתקות סירבו רק 63 חיילים, 24 מהם היו בני ישיבות הסדר".
גם אם תהיה סרבנות, סבור מגל, "לא זו תהיה המורכבות העיקרית של משימת הפינוי. רוב החיילים יבצעו את המשימה. יהיו חיילים שיסרבו; מן הסתם יותר מאשר בהתנתקות, אבל המשימה תושלם. סרבנות כזו היא טבעית במצב שבו מרסקים את חלומה של קבוצה שלמה. גם מהלך דומה מהכיוון ההפוך", הוא מעריך, "כמו כיבוש מלא מחדש של שטחי יו"ש והחלת הריבונות הישראלית שם היו מביאים כנראה לסרבנות נרחבת משמאל... אבל האתגר הגדול יהיה לשמור על אחדותה של החברה הישראלית אחרי מהלך דרמטי כזה, שעבור חלקה הוא הגשמה של חלום, ועבור החלק האחר הוא סופו של חלום".
ראיינת את המפקדים הדתיים ששירתו בצה"ל בזמן ההתנתקות. כיצד הם חשו? מה עבר עליהם?
"יאיר נוה, לשעבר סגן הרמטכ"ל, ה'סרוג' שהגיע למעמד הרם ביותר בצה"ל, סיפר לי שהתנגד להתנתקות ואמר זאת בכל מקום. 'כשזה הגיע לשאלה איך אני מגיב במצב הזה', אמר לי נוה, 'הגישה שלי היתה מבחן האלטרנטיבה - האם כדאי להתנגד ולהתפטר מפיקוד מרכז? אם הייתי בוחר לעשות כך, הייתי יקיר העם, ואולי הייתי מקבל משרה באיזשהו מקום או מקים מפלגה, אבל לטווח הארוך הייתי גורם נזק עצום גם לצבא וגם לדתיים בצבא - ובציבור הדתי לא מבינים את זה. אם כאלוף פיקוד מרכז הייתי מתפטר ואומר שאני לא מוכן לבצע את המשימה, המשמעות היתה שב־50 השנים הקרובות לא היו ממנים מח"ט דתי; מג"ד דתי אולי, אבל לא מח"ט דתי. היו אומרים: מה קרה לכם? אתם רוצים לשחזר את אירוע נוה? רמטכ"ל יכול להתפטר, אך אלוף פיקוד שייך לדרג המבצעי, ומה יעשו עכשיו 5,000 החיילים הדתיים שנשארו בפיקוד ולא יכולים לקום ולהתפטר? מה זה משדר להם?"
חשש שאם יתפטר, לא ימנו מח"ט דתי במשך יובל. אלוף (מיל') יאיר נוה // צילום: גדעון מרקוביץ'
במקרה אחר, מגל חושף שיחה דרמטית שהתקיימה בין הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ לבין מי שמכהן היום כרב הצבאי הראשי, הרב רפי פרץ. פרץ מתאר בספר כיצד נקרא ללשכת הרמטכ"ל קודם הגירוש מגוש קטיף: "דן חלוץ אמר לי, 'תשכנע אותי שלא תהיה מלחמת אחים'. אמרתי: 'ימים יגידו. אני רק אומר לך שאני יודע מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו. החובה שלך היא להתכונן לתרחיש אחר של סרבנות והתנגדות אגרסיבית, אבל אני אומר לך שלא תהיה מלחמת אחים'".
מגל גם ראיין לספרו את דב שוורץ, פרופסור למחשבת ישראל, ובעבר דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר־אילן. שוורץ אמר לו ש"הצעיר הדתי חי קודם לכל בחברה הכללית ובתרבות הכללית. גם בענייני הלכה הצעיר הדתי בוחר מה מתוך הדברים שהרב אומר לו הוא רוצה לקיים. הציונות הדתית מורכבת ברובה מבורגנות, מאנשי ערים. הרחוב קובע לעצמו מה לעשות".
"הליברליזציה מנצחת"
מגל גדל שם. הוא אינו זקוק לשוורץ כדי לדעת זאת. "רק מעטים חיים ופועלים לפי הנחיית רבנים, זה לא עובד כך", הוא אומר, "ולכן החששות מהדתה מוגזמים. גם העיסוק בסוגיה מוגזם מאוד. שני הקודקודים הדתיים שהגיעו לראש הפירמידה, יורם כהן בשב"כ ורוני אלשיך במשטרה, התגלו כסופר־ממלכתיים. כאשר השתררה מתיחות בהר הבית, שהוא אולי המקום הכי רגיש בעולם, השניים הללו, למרות ההשקפה שלכאורה ניתן להניח שהם אוחזים בה, פעלו להגבלת ביקורי יהודים בהר. אין סיבה להניח שאם ביום מן הימים יהיה גם רמטכ"ל דתי, ההתנהלות שלו תהיה שונה ולא ממלכתית.
"התפקיד והצבא מעצבים יותר את האנשים מאשר המקום והסביבה שמהם הם הגיעו. גם רמטכ"ל עם השקפות עולם שנעוצות בשמאל אינו פותח במטכ"ל סניף של מרצ, כפי שחבר'ה דתיים שמגיעים בשנים האחרונות לעמדות מפתח לא פותחים שם סניף של גוש אמונים".
מגל מכנה בספרו את סוגיית שירותן הגובר של נשים דתיות בצה"ל "חידה גדולה". היא נובעת מהפער שהולך ומתרחב בין מה שנראה כחזית כמעט אחידה של הרבנים נגד הגיוס, לבין המספרים הגדלים והולכים של הבנות הדתיות שמתגייסות לצבא.
"רק בשנים האחרונות כמעט הוכפל מספר החיילות הדתיות שמשרתות. לפי נתוני אכ"א, מתוך מחזור שנתי של 7,000-6,000 צעירות דתיות בשנת 2015 התגייסו 2,020 צעירות, לעומת 935 צעירות ב־2010".
בשנתיים האחרונות, מגלה מגל, זינק מספר החיילות הדתיות במערך הלוחם ב־71%, ומספר הקצינות הדתיות בשירות חובה עלה ב־30%. בעוד בשנת 2013 המתגייסות הדתיות לצה"ל באו מ־213 בתי ספר ואולפנות שונים, בשנת 2014 הגיע מספר המוסדות שתלמידותיהם מתגייסות ל־289, עלייה של כמעט 36% בשנה אחת. לעומת זאת, 35% מכלל הצעירות במחזור גיוס (כולל חרדיות), כ־15 אלף בשנה, עדיין בוחרות ללכת לשירות הלאומי ולא לצבא.
קריירה כן, צבא לא?
מגל מגולל בספרו את סיפורו של ארגון אלומה, שמסייע למתגייסות דתיות. הוא מגלה שכ־40% מהאולפנות עדיין סגורות בפני אנשי אלומה. "אלו הן אולפנות שמכוונות את התלמידות שלהן לשירות לאומי בלבד". יפעת סלע, המנכ"לית של אלומה, מצביעה על פער גדול נוסף: בעוד 80% מההורים תומכים בבנותיהם המתגייסות, רק 33% מבתי הספר מעודדים זאת.
"למרבה ההפתעה", אומר מגל, "הבנות הדתיות שבוחרות להתגייס אינן בהכרח הבנות הליברליות של המגזר, או להבדיל, 'המתפקרות', ולמעשה מספר הפונות לשירות צבאי מבין לומדות התורה גבוה מהממוצע בציבור הדתי כולו. הן מגיעות מבתי הספר ומהאולפנות הנחשבים ביותר בציונות הדתית".
האם המציאות הזאת לא מביאה את הרבנים לשקול מחדש את עמדתם?
"לצערי, הרבנים לא כל כך מחוברים למציאות בעניין הזה. הם מציבים טיעונים שמדברים על כך שאישה לא יכולה ללבוש בגדי גבר או שאישה צריכה לעבור מרשות אביה לרשות בעלה, אבל היום האישה הדתייה היא עצמאית. היא קובעת בבית לפחות כמו בן זוגה. היא יכולה לעבוד במיקרוסופט או באחד הבנקים תחת בוס כזה או אחר, וכשזה מגיע לצבא היא לא יכולה 'להיות ברשות גבר'? אם אישה דתייה בדרום הר חברון תרצה לשאת נשק כדי להגן על עצמה, הרבנים לא ימנעו זאת, אז למה בצבא אסור? גם הטיעון שהן 'מתקלקלות' שם אינו אמיתי. לפי הסקרים, 86% מהמתגייסות הדתיות שומרות על המאפיינים הדתיים שלהן. הלוואי שאצל הבנים הדתיים שמתגייסים לצה"ל היו כאלה אחוזים".
אתה מתאר בספרך מאבק מתמיד בתוך הציבור הדתי בין מגמת ההתחרד"לות, לבין מגמת הליברליזציה. מי יגבר בסופו של דבר?
"לי אין ספק שכרגע הליברליזציה מנצחת, לגנאי או לשבח, תלוי בעיני המתבונן. ההתחרד"לות היא לא פעם תגובת נגד לליברליזציה. הדוגמה המובהקת היא הסיפור של נפתלי בנט, שהוא אמנם בחור דתי, אבל קודם כל ישראלי גאה, שנשוי לחילונית. אורי אורבך ז"ל התראיין לספר שכתבתי שלושה חודשים לפני שנפטר. דבריו מובאים שם בהרחבה. אני חושב שהוא העריך נכון מאוד את המציאות. אורבך אומר שם: 'אומרים שהציבור הדתי מתחרד"ל, אבל זה לא נכון. אני אומר את ההפך כבר שנים וצודק כדרכי. החברה הדתית הולכת לכיוונים הפוכים מאלו שטוענים מפחידי ההדתה. בני עקיבא נשארה מעורבת. החברה נעשית ליברלית יותר. אם תסתכל על החתונות בקרב הציבור הלא חרד"לי בגילי 20 ו־30, הן הרבה יותר חילוניות. בהתחלה מושמעים שירים חסידיים, אבל אחר כך יש ממש דיסקוטק. אם אני הייתי מתחתן ככה, ההורים שלי היו חותכים את הוורידים ולא היו יוצאים מהבית שנים מרוב בושה.
"הרוב הם 'בנטים'", אמר למחבר הספר מגל. אורי אורבך ז"ל // צילום: אורי לנץ
"ב־2014", אמר אורבך למגל, "פורסם סקר של עמותת ישפה, שהראה כי 43% מהרווקים והרווקות מעידים על עצמם שהם אינם שומרים נגיעה. תחשוב שעוד 15% משקרים. ההתחרד"לות היא אגדה, לא תופעה המונית. בקצה יש את הר המור ואת מרכז הרב, אבל דפוסי החיים של הדתיים, גודל הכיפה ושמירת המצוות הם הרבה יותר ליברליים מאשר בדור שלי. הרוב הם 'בנטים'. החרד"לים דומיננטיים יותר כי הם מאורגנים. הרבנים הם באופן טבעי חרד"לים כי הם רבנים. הדתיים הרגילים הם לא רבנים, אלא כלכלנים, עורכי דין ועיתונאים. אולי שניים מתוך עשרה הם חרד"לים. אבל האחרונים עושים הרבה רעש וצלצולים... רוב הציבור הדתי לא במקומות האלה. אני לא יודע אם זו בשורה מעודדת, אבל יש פה תהליך של התחלנות".
מגל מתעכב ארוכות על תרומתו של ההסדר לצה"ל והשפעתו הפנים־דתית. הוא מתאר את "הקרב" המתמשך בין המכינות לבין ישיבות ההסדר על ליבו של הנוער הדתי ונותן מקום לביקורת, בין היתר של אורבך, על השירות הצבאי המקוצר של תלמידי ישיבות ההסדר.
עם זאת, הוא חושף עוד כמה נתונים רלוונטיים: 80% מחיילי ההסדר מתגייסים לשירות קרבי, כפול מכלל האוכלוסייה, כ־80% מבוגרי ההסדר משרתים גם במילואים, הרבה מעבר לכלל הציבור, וגם בשורות הפיקוד יש נוכחות של תלמידי ההסדר. כך, למשל, בקורס מ"כים של פברואר 2014, 42 חיילים, מתוך 200 שסיימו את הקורס, היו תלמידי ישיבות ההסדר שמשרתים בחמש חטיבות החי"ר. "ישיבות ההסדר בוודאי אינן פס הייצור של מפקדים נוסח מכינת בני דוד", אומר מגל, "אך גם הניסיון להציג את מסלול ההסדר כמסלול של השתמטות, לוקה בהגזמה ובחוסר דיוק".
הרחק מאור הזרקורים
"סרוגים בקנה" עושה סדר גם בנוגע לשמועות, שלפיהן חלקם של בני המושבים והקיבוצים בקרב המתגייסים והפונים לקצונה ירד מאוד. הנתונים שמגל מביא סותרים הנחה זאת. מגל לא מתווכח עם העובדות: מספרית, צה"ל אכן נעשה דתי יותר, אך הוא חולק על אלה שטוענים שהדבר בהכרח רע.
מגל עצמו סבר בעבר שצה"ל עלול להיות "פחות מוסרי" מול פלשתינים כתוצאה מריבוי הסרוגים הימנים שמשרתים בו בעמדות בכירות. אחרי עשרות שיחות עם קצינים, חיילים ורבנים, הוא שינה את דעתו. "לא פעם ההפך הוא הנכון", הוא אומר.
בספרו הוא מספר כיצד נהג סא"ל עמנואל מורנו ז"ל ב־1994, כאשר היה מעורב במבצע חטיפתו של מוסטפא דיראני. "במהלך המבצע מורנו כיסה את כתפיה החשופות של גב' דיראני, וכך הצליח להרגיע אותה ולהשתיק את צעקותיה. מורנו הבין שהצעקות אינן נובעות מהפריצה לביתה, אלא מהפגיעה בכבודה".
הוא מצטט את תא"ל מרדכי כהנא, כיום קצין איסוף קרבי ראשי, שמעיד על עצמו כי דווקא בשל ייחוסו המשפחתי - כהנא הוא אחיינו של הרב מאיר כהנא, מייסד ומנהיג תנועת כך - הוא "מקפיד על כבוד האדם בצד הפלשתיני יותר מאשר כל אדם אחר בצה"ל".
התיר לקיים ערכים חשובים. הרב שלמה אבינר // צילום: קונטקט
מגל מספר גם על אל"מ משה הגר, ראש המכינה הקדם־צבאית ביתיר, שכסגן מפקד אוגדה במילואים הדיח קצין בכיר שגנב את המאפרה של ערפאת. הוא גם מזכיר את "יחסי השכנות הטובים בדרך כלל בין המתנחלים לבין הפלשתינים ברחבי יהודה ושומרון", וקובל על כך כי בעוד אירועי "שכנות רעה" נוסח תג מחיר זוכים לעיסוק רב, לעיתים אף מעבר להיקפם ולהשפעתם, המקרים הרבים של שכנות טובה - בשומרון, בחברון או באפרת - "נותרים הרחק מאור הזרקורים".
האם יהיה רמטכ"ל דתי?
המחקר החדש עוסק בהרחבה גם בהתאמה של ההלכה למציאות הצבאית. אחד הסיפורים המפתיעים שמגל מביא - גם חילונים לא יתקשו להתחבר אליו - קשור לחזי נחמה, כיום מפקד חטיבת מנשה. היחידה של נחמה סיימה לפני שנים אחדות מבצע מעצר בשבת בבוקר והגיעה ליישוב בית אל. נחמה התלבט. מצד אחד, אשתו לא ראתה אותו 20 יום, ומי יודע מתי תהיה ההזדמנות הבאה.
מצד שני, בעוד בנסיבות מבצעיות מותר לו לנסוע בשבת, הרי ברור שאסור לעשות זאת בנסיבות שאינן מבצעיות. נחמה פנה לרב שלמה אבינר, מהפוסקים הבולטים של הציבור הדתי־לאומי שמתגורר בבית אל. פסיקת הרב הפתיעה אותו. אבינר התיר לנחמה לנסוע בשבת לאשתו בעלי, "כדי שיצליח לקיים שני ערכים חשובים: משפחה ושירות צבאי משמעותי".
כשהגיע לעלי ציפתה לחזי נחמה עוד הפתעה. אשתו, חרף געגועיה, לא פתחה לו את הדלת. אם הוא מגיע תוך כדי חילול שבת, שלא ייכנס הביתה. לבסוף, כשהבינה שקיבל אישור הלכתי לנסיעה, פתחה בפניו את הדלת. מי שרואה בשירות הצבאי דבר קדוש, ימצא דרכים להקל בהלכה, מסביר מגל.
מגל אינו יודע מה יילד יום. כבר לפני שנים צפה אפי איתם שבעוד עשור או שניים ייפתחו ישיבות המטכ"ל בדבר תורה והמטכ"ל ברובו יורכב מאלופים דתיים. בינתיים הנבואות האלה אינן מתגשמות. האם בעתיד יהיה גם רמטכ"ל דתי? מגל סוקר בסוף ספרו את המועמדים האפשריים לכך. הוא מזכיר בהקשר זה בין היתר את תא"ל מרדכי כהנא, את תא"ל אליעזר טולדנו, לשעבר מפקד יחידת מגלן, את אל"מ חזי נחמה, מפקד חטיבת מנשה, את אל"מ אבי בלוט, מפקד עוצבת חצי האש, ואת אל"מ דוד זיני, מפקד חטיבת הסיירות שהוקמה ב־2015 לפני החלטת הרמטכ"ל.
את המהפך שעבר הציבור הדתי בכל הנוגע לשירות בצה"ל ממחיש מגל באמצעות דוגמאות רבות, וכן באמצעות דבריו של הרב חיים ברוך, ראש מכינת עצם: "פעם השיח בציבור הדתי היה איך אתה שומר על עצמך (מבחינה דתית). היום השיח שונה: יותר אידיאליסטי: איך אתה תורם. זו מהפכה גדולה שקשה להבין אותה. עד הופעת המכינות התורה היתה מחוברת באופן ישיר לחולשה, לומדי התורה היו עדינים חמודים כאלה. היום תורה וגבורה הולכות יחד".
ואולי המהפך שעליו מדבר הרב ברוך מגולם בסיפור של סמח"ט אחד שחלק עם מגל סיפור ששמע מהגננת של בנו. "ילד אמר לבן שלי: 'איזה מסכן אתה. אבא שלך לא בא', והילד שלי ענה: 'אני מסכן? אתה מסכן. אבא שלך מגיע ואבא שלי שומר על מדינת ישראל'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו